• טקסי הנפשה במסופוטמיה: רחיצת פה ופתיחת פה

    טקסי הנפשה במסופוטמיה: רחיצת פה ופתיחת פה

    במסופוטמיה קיים מושג בשם ṣalmu, בעברית ״צלם״, שהיה בעצם פסל שהפך לייצוגו המוחשי של האל. הפסל הזה היה עץ ואבן, אבל באמצעות טקס מיוחד שנעשה על הפה, העיניים, האף, האוזניים ובאופן כללי כל המקומות שדרכם ניתן לחוש, היו מפיחים בו רוח חיים. אבל האם האלוהות נחוותה אצל הקדמונים כמשהו חש? פרשנות נוספת שלדעתי עושה יותר שכל, היא שכל האיברים שעליהם עשו את הטקס היו בעצם איברים שדרכם, או דרך הרקמות שלהם, ניתן לספוג או להחדיר חומרים פסיכואקטיביים. זה בגדול הולך להיות תוכן הפוסט הבא, אבל לפני כן אני רוצה להסביר מעט יותר על ה״צלמו״ ועל הטקס הזה, שנקרא ״רחיצת הפה״ ו״פתיחת הפה״. שימו לב, לא מדובר בטקס בעל שם זהה שנעשה במצרים, למרות שהרעיון דומה, שכן במצרים גם דיברו על נשמה ועל יכולת חישה בעולם שמעבר, אבל מצד שני כידוע כשמדברים על חיים ומוות אמור דרשני, מדובר בשינוי תודעה.

    נתחיל בכך שבמסופוטמיה היה נוהג שנקרא ״גניבת האלים״. כשניצחו אותך, גנבו לך את פסל האל. אבל הי, מדובר רק בעץ ואבן. מדוע אם כן הדבר היה כל כך נורא? הסיבה היא כאמור, ה-ṣalmu לא נתפס כסמל מופשט או כייצוג סמלי בלבד, אלא כמשכן פיזי חי וממשי של הישות האלוהית עצמה. כפועל יוצא מכך, פגיעה בו, הריסתו או חטיפתו, נתפסו כעקירה ממשית של נוכחות האל. אם המקדש ייצג את העיר, והפסל במקדש סימל את נוכחות האל בעיר, ולפיכך חסותו והגנתו – ברגע שהחריבו את המקדש, ברגע שגנבו את האל, העיר נפלה. גם אם היא לא נפלה פיזית, היא נפלה. כי כח החיות שלה נפל. בהערת אגב ניתן לומר שלא היה מצב שבו עיר לא נפלה פיזית. חלק מהטקס של כיבוש עיר, חוץ מגניבת האל, היה השארת אדמה חרוכה, כך שברגע שהצלחת לשים את ידך על פסל האל, החיילים בצבא הגיעו לאורגזמה של התרוממות רוח ונכנסו לשכרון קרב מוראלי בסגנון 7 באוקטובר, או יותר נכון משהו שה-7 באוקטובר נשמע קטן לידו. אז כשאומרים שכח החיות שלך נפל, זה ליטרלי ולא רק ערטילאי. אבל בואו נחזור לענייננו.

    איך היו הופכים פסל עץ או אבן סתמי לצלמו? לצורך הפיכתו לכזה היה עליו לעבור סדרת טקסי הנפשה מורכבים שנקראו "רחיצת הפה" (mīs pî) ו"פתיחת הפה" (pīt pî). במהלך הטקס, הכוהנים שטפו ופתחו באופן סמלי את פיו של הפסל, טיהרו אותו בנוזלים מקודשים והחדירו לתוכו את רוח החיים והאנרגיה האלוהית. ברגע שהטקס הושלם, הפסל נתפס כמשכן חי וממשי: הוא הצריך מזון, לבוש וטיפול יומי, ודרכו פעל האל במרחב האנושי.

    הלוחות החיתיים והאשוריים שנחקרו על ידי כריסטופר ווקר ומייקל דיק מפרטים רשימה מדויקת של חומרים ונוזלים ששימשו לטיהור הפסל ולהנפשתו: מים טהורים / מים קדושים (mû ellūti), שנשאבו מנהרות קדושים (הפרת או החידקל) או מאגני מקדש שסימלו את ה-Apsû (תהום המים המתוקים הקדושה). המים שימשו לשטיפת הפסל ולידיו של החרש, כדי למחוק כל זכר למגע ולטומאה אנושית. עוד נמרחו דבש או סילאן תמרים (מה שנקרא מתקו או דבשו – dišpu, matqu) על שפתיו ופיו של הפסל במהלך שלב "פתיחת הפה" (pīt pî). הדבר נעשה כדי להעניק לו באופן מאגי את היכולת לטעום, להנות מן המתוק ולצרוך מנחות מזון ומשקה. ביחד עם הדבש השתמשו בחמאה (ḫimētu), או יותר נכון בגהי. החמאה נתפסה כחומר מעורר, מטהר ומזין המשיב את נשמת החיים לפסל. עוד נמרחו על הפה שמן ארז מקודש (šaman erēni) ושמן ברוש. שמן הארז נחשב במסופוטמיה למטהר העוצמתי ביותר מכל טומאה וכישוף. במהלך הקראת הלחשים סביב אגני המים, הכוהנים ניסכו יין ושיכר כדי להשלים את סדרת הטהרות וההקדשה.

    יש להוסיף את השלב המקדים. שטיפת הפה, טקס שכלל טיהור של הפה והסרת טומאת עבודת היד האנושית, שהרי בני האדם טמאים, ולכן יש לנטרל את טומאתם. יש כמה טריקים. הראשון הוא להבהיר, "לא אני יצרתי אותו, אלא אל האומנות יצר אותו״, כלומר אני בסך הכל מדיום וכלי שרת בידי האלים המפרים את עצמם. לאל האומנות קוראים נינאגאל (Ninagal), למרות שנינאגאל עצמו היה היבט של אנכי, אנכי היה אל החכמה, או יותר נכון האנרגיה שנקראת ״מה״ (me), ונינאגאל היה היישום של אותה האנרגיה בתחום הפיסול. האנרגיה הזו היא בעצם הכח השומר על הסדר ביקום, ברגע שהגשמת אותו, גרמת לדבר לפעול בהתאם לתכונתו האלוהית. כשהכנת משהו בצורה קפדנית והבאת אותו למצבו ה״נכון״, ביצעת ״כינון״ שלו אבל עשית את זה באמצעות הכח הרוחני, ה״מה״. השתמשו כאן הרבה פעמים בשורש כ.ו.ן, משום שהאופן שבו מכוננים או ״מתקינים״ מקורו בפעולה זו, Taknitu. המילה הזאת היא גם המקור של ״קניין״, או יותר נכון ״קניתי איש את ה׳״, ״ברוך לאל עליון קונה שמים וארץ״. לקנות זה אומר להביא משהו למצבו ה״תקין״. ומאחר שמדובר ביצירה, אנחנו יכולים לראות כאן דמיון לאופן שבו ברא אלוהים את האדם בספר בראשית. הפסל מפסל את האל, כלומר ״יוצר״ אותו, ומה שעושים בשטיפת הפה ופתיחתו הוא הפחת רוח החיים באפיו. דהיינו, בריאת האדם בתורה מתארת פחות או יותר את הטקס הזה. יש כמובן הבדל, כי במסופוטמיה האדם יוצר את האל ובתורה האל יוצר את האדם.

    אבל זו לא הזיקה היחידה בין התנ״ך לטקס פתיחת הפה. כשישעיהו מקבל את שליחותו, הוא מתלונן שהוא טמא שפתיים ובתוך עם טמא שפתיים הוא יושב. מה עושה השרף? לוקח גחל מאזור המזבח ונוגע ישירות בפיו. הנגיעה הזו מטהרת את פיו (״וסר עוונך וחטאתך תכופר״) ומכשירה אותו לדבר בשם האל, ממש כפי שפתיחת פי הפסל אפשרה לו לדבר ולתקשר. כשמשה מנסה להתחמק מהשליחות שלו בטענה שהוא לא איש דברים, ה׳ נוזף בו: ״מי שם פה לאדם, הלא אנוכי ה׳… ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר״. אצל ירמיהו אפילו לא שרף עושה את זה אלא ה׳ בעצמו, ״וישלח ה׳ את ידו ויגע על פי. ויאמר ה׳ אלי, הנה נתתי דברך בפיך״. אצל יחזקאל גם מתבצע טקס של הכשרה ויכולת לאכול מזון קדוש באמצעות פתיחת הפה, ״ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת״.

    מאחר שהאנרגיה המקורית הגיעה מאנכי (או אאה), שהארמון שלו נמצא במי התהום ה״אפסו״, הרי שכלי המלאכה שעימם פסלו את האל שייכים לו. לכן לקחו את כל כלי המלאכה, הכניסו לתוך בטן של כבש שהוקרב והשליכו אותם לנהר. יש כאן בעצם עניין כפול: גם להשיב לאלים את הכלים שקודשו – בחברות פגאניות בדרך כלל היו עושים את הדבר הזה בצירוף חילול הכלים ושבירתם כדי שלא יוכלו לעשות בהם שימוש חוזר – אבל גם היו משליכים את זה בממלכת השאול: מים עמוקים, ביצות, בורות, בארות וכו׳. אבל הדבר השני, העניין של לחלל את הכלי ולהשבית אותו, הוא גם אקט מאגי שבא בעצם להסיר מהאובייקט את הכח שלו באמצעות הריסתו. בדיוק כפי שכאשר אתה מקלל מישהו בוודו, אתה דוקר אותו. ובהקשר ליהדות וליום כיפור, בדיוק כפי שלוקחים את השעיר לעזאזל שיש בו כביכול איזה כח מאגי, ומשליכים אותו מהצוק כדי להרוס אותו, אבל תוך כדי, כדי להעניק אותו בחזרה לאל (עזאזל).

    נשוב לטקס פתיחת הפה. אחרי שמורחים את שלל החומרים על פתחי הגוף של הפסל, מפעילים את החושים. הכוהן הגדול (ה-āšipu) נוגע בעיניו, באוזניו ובפיו של הפסל באמצעות כלים מיוחדים תוך קריאת לחשים קדושים (כמו הלחש "נולד בשמיים בכוחו שלו"), ולאחר מכן מגיש לו את המנחות: בירה, יין, חלב ודבש.

    הטקס הזה מתחיל בסדנה של האומן, שם מתחילים את הטיהור, ואז מתקיימת צעדה אל עבר הנהר, מחוץ לעיר. שם מבצעים את הטהרה ופתיחת הפה. אחרי שהטקס מושלם והאל הופך רשמית לחי, התהלוכה ממשיכה בחגיגיות אל המקדש ושם הוא מושב אל כסאו ומקבל את הארוחה שלו.

    אנו רואים כאן דמיון לשני טקסי כפרה יהודיים. ראשית, טקס עגלה ערופה. זהו קשר קלוש, אבל העובדה שהטקס נערך ליד מים זורמים, ושיש כאן אמירה פולחנית של הכחשה ״אנחנו לא עשינו את זה״, תוך כדי קורבן פולחני והעובדה שהוא אסור בהנאה – זה הדמיון. ספציפית, מים זורמים מסמלים כפרה, שנאמר: ״ישוב ירחמנו יכבוש עוונותנו ותשליך במצולות ים כל חטאותם״, וכן ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״. שנית, יום הכיפורים: בשני המקרים טקס הכפרה נערך מחוץ לעיר. אמנם ביום כיפור הוא נערך במדבר ובמסופוטמיה הוא נערך ליד הנהר, אבל בשני המקרים הקורבן מושלך אל התהום, והדבר מסמל כפרה. לאחר שהייתה הכפרה, מתחילים לשוב אל העיר והמקדש בתהלוכה חגיגית וצוהלת. נראה כאילו שני הטקסים הללו משלימים זה את זה, ומי יודע, אולי בעצם היו אחד והופרדו.

    בשלב זה אני רוצה לשוב למרכיבים במתכון שמורחים על הפתחים בגוף של האל. המרכיבים – מים, חמאה מזוקקת (Ghee), דבש ושמנים – מזכירים מאוד את המתכון כפי שדרוש לנו של הסומה, כפי שהוא מתואר בוודות. הסומה היא בעצם מיץ שנוצר לאחר כתישה של צמח כלשהו, פסיכואקטיבי כנראה, והשרייתו במים כדי למצות את המיץ. לאחר סינון המיץ דרך צמר כבשים, מערבבים אותו לעיתים קרובות עם חלב או חמאה מזוקקת (Ghee). החמאה נועדה לרכך את המרירות. דבר נוסף שנועד לסלק את המרירות הוא הוספה של ממתיקים, במקרה הזה דבש.

    הסומה מתוארת בריג ודה כמיץ זורם, ולעיתים כנוזל שמנוני. חלק מהפסוקים אף מושלים את הסומה לשמן בשל זרימתו החלקה והמבריקה. אבל לא ברור אם הכוונה היא שהחומר שאותו כתשו הפריש מיץ שמנוני, או שהוסיפו לאותו מיץ שמן באופן מלאכותי. עם זאת, יהיה אשר יהיה האופן שבו הפכו אותו לשמנוני, יש היגיון לשמירה על שמנוניות במשקה פסיכדלי. הרכיבים הממסטלים בסומה, לכאורה, הם מסיסים בשומן אך אינם מסיסים היטב במים. מים לבדם לא היו מצליחים לחלץ ולמצות את מלוא החומרים הפעילים מהצומח, ולכן היה צורך בשומן שישמש כ״מוליך״ הכרחי שקשר אליו את המולקולות הפסיכואקטיביות. מעבר לכך, לשומן תפקיד קריטי במערכת העיכול: הוא מרפד את הקיבה, מאט את קצב ספיגת החומרים במעיים וממתן את התרוקנות הקיבה. מנגנון זה מצד אחד מפחית תופעות לוואי פיזיות נפוצות (כמו בחילות או התכווצויות), ומצד שני מעניק ספיגה הדרגתית ויציבה, המאריכה וממקסמת את ההשפעה הפסיכואקטיבית של החומר לאורך הפולחן. נוסיף לכך את העובדה שבשמן ארז וברוש יש חומר בשם תויון (thujone), שפועל כחוסם של קולטני GABA ולכן יש לו השפעה פסיכואקטיבית כלשהי, שכן GABA הוא המוליך העצבי האחראי על הרגעה ועיכוב פעילות יתר במוח, וחסימה שלו (במינונים כלשהם) ממסטלת.

    האם החומרים שמרחו על פיו, אפו, עיניו ואוזניו של האל היו בעצם חומרים פסיכואקטיביים? נשים בצד לרגע את זה שמה שנתנו לו לשתות זה בירה ויין. אם אכן נוכחות האל, הסוכנות שלו והכח המאגי הם בעצם תודעה גבוהה, יוצא מכאן שבעצם טקס פתיחת הפה הוא פעולה שבה אותה האנרגיה היא ״מאנה״ שניתן להעביר אותה מאובייקט לאובייקט. הכהן, האשיפו, שמבצע אותה, בתור כלי קיבול שנושא את המאה, מעביר אותו לתוך אחסון נייד, שבתורו יוכל להעביר את האנרגיה הזאת הלאה. אבל לא רק הכח המאגי והאלוהי נחשבו כתודעה, הנשמה עצמה נחשבה כתודעה גבוהה, ומה שבעצם הוריד אותה למצבה הסאחי היה העובדה שהיא היתה בשר ודם. לכן בעצם הבשר ודם שיצר את הפסל מהעץ והאבן היה נחשב טמא, כי טומאה היא הורדת הרמה של התודעה. בהתאם, כפרה היא העלאת הרמה של תודעה ו״תיקונה״, הבאתה למצב המקורי שלה. את הדבר הזה עושים עם שמנים אתריים ממסטלים כמו העשן של הארז והברוש (או לחלופין של הקנאביס). כך בעצם גם עשו בטקס פתיחת הפה המצרי, כשהכינו את המומיה,השיבו לה את הנשמה באמצעות ה״מוליכים״ הללו, שגם הם בעצם סוג של העברת מאנה


  • אחוות הלוחמים: טקסים, שבועות וחיות טרף

    אחוות הלוחמים: טקסים, שבועות וחיות טרף

    המושג המשוחזר Kóryos (מפרוטו הודו-אירופית: kóryos, שמשמעותו "צבא" או "קבוצת לוחמים") מתאר אחוות לוחמים שהיוותה מסגרת לחניכת נערים קבוצתית. בעולם העתיק שני האלמנטים הללו היו חלק בלתי נפרד מאותו המוסד התרבותי. מדובר בקבוצה מגובשת של גברים צעירים, לא נשואים וללא רכוש, שנקשרו זה לזה בשבועה וחיו בשולי החברה, לרוב ביערות או באזורי ספר, כקבוצת פשיטה צבאית. השירות באחווה זו שימש כשלב מעבר מובנה, כלומר טקס חניכה קבוצתי, שבו נערים מתבגרים נותקו ממשפחותיהם למשך מספר שנים כדי ללמוד לשרוד, לצוד ולהילחם, ורק לאחר מכן הורשו לחזור לשבט, להתחתן ולהתקבל כגברים בוגרים בעלי זכויות.

    במהלך שהותם באחווה, הלוחמים הצעירים נהגו להזדהות עם זאבים או כלבים, עטו את עורותיהם וחיו כ"זאבי פרא" מחוץ לחוקי החברה הרגילים, תוך שהם נכנסים לעיתים למצבי אקסטזה וטירוף קרב. כחלק מתהליך החניכה ומהישרדותם בשטח, הם נדרשו להתקיים מציד ומפשיטות של גנבת בקר משבטים שכנים. מוסד תרבותי זה הוליד ברבות השנים תופעות דומות ומקבילות בתרבויות שונות שיצאו מאותו שורש לשוני, כמו הקריפטיה בספרטה שבה נערים נשלחו לצוד עבדים כדי להוכיח את גבריותם, ה-Fian במיתולוגיה הקלטית, וקבוצות ה-Männerbund (אחוות גברים) במסורות הגרמאניות העתיקות.

    כתבתי בעבר על העניין, אבל אני נדרש אליו שוב תוך כדי קריאה בספרו של דיוויד אנתוני ״The Horse, the Wheel, and Language״ שמרחיב על העניין, בו הוא מתאר כיצד השלת הזהות האנושית הרגילה ואימוץ הזהות הפולחנית של חיות טרף, היא-היא שעמדה במרכזו של טקס הברזרקר. הקישור של חיות טרף לאל השאול היא רמז לכך, שכן המקומות התת-קרקעיים של השאול, ובעיקר הכניסה והיציאה מהם, הללו סימלו חווית סף-מוות, מוות ותחיה מחדש. ובהקשר של אחוות הלוחמים-נחנכים: מוות של הזהות של הילד, והולדתו של הזהות של המבוגר-הלוחם.

    אנתוני מראה כיצד יש לכך ראיות כבר בכתבי הוודות, שם הנחנכים נקראים Vrátyas – מילה הנגזרת מהמונח Vrata, כלומר נדר, שבועה או מחויבות דתית בסנסקריט. השורש הסנסקריטי vṛ פירושו לבחור או להגביל.מאידך Vrāta, משמעותה להקה, שבט או חבורה נודדת. כך בעצם משמעות המילה Vrátyas היא ״השייכים לאחוות השבועה״. הרעיון הוא שהאחווה הזו היתה מעוגנת בשבועה שהיא מין ברית דמים בין הלוחמים הללו, שנקשרו זה לזה בנדרים קשוחים. הנדרים הללו הביאו את כל השותפים אליהם למין מצב שיתואר אצל ויקטור טרנר כ״קומוניטס״ שהוא שותפות גורל הנוצרת במצבים לימינליים תוך כדי הטקס. ספציםפית, הקומוניטס הזה הוא ״נורמטיבי״ במובן הזה שהחוויה הלימינלית אינה ספונטנית ומתנדפת מיד לאחר מכן, אלא היא מאורגנת ונשמרת לתוך מערכת קבועה של חוקים ויחסים המשמרים אותה לאורך זמן, או במקרה של ההודו-אירופיים, לנצח. מי שמשתתף בטקס הזה מצטרף למעמד, עד כדי קאסטה. ואני משתמש במונח הזה קאסטה כי יש למעמד הזה משמעות דתית.

    אכן, הנחנכים נקראים בוודות כהני-כלבים, כהנים לכל דבר שהיו מקיימים טקסים עונתיים שבהם הם חוגגים את הקשר המיוחד ביניהם. הטקס התקיים ביום ההיפוך החורפי, ובו הם לבשו את ״המדים״ שלהם וקיימו טקסי טראנס ששחזרו אצלם ולו במעט את החוויה. מהם המדים? אנו מכירים את זה מהגרסה המאוחרת הויקינגית יותר, של בגדים מעורות חיות המדמים את האדם ההופך לחיה, אבל זה לא תמיד היה ״מדים שלמים״, לפעמים רק חגורה על הגוף העירום, ושרשרת משיני החיות. לדוגמה, ממצאים ארכיאולוגיים של שיני כלבים כקמיעות נחשפו בקברים רבים מן התקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה בערבות, כגון בקברי יאמנאיה (Yamnaya) בעמק האינגול ובקברי סינטשתה (Sintashta) ברוסיה. בקברים אלה נחשף קבר קולקטיבי של שמונה צעירים בגיל חניכה העונדים 19 קמיעות עשויים משיני כלב.

    באתר בקרסנוסמרסקויה (Krasnosamarskoe) שבעמק הנהר סמארה במרכז רוסיה (כ-1750 לפנה"ס), השייך לתרבות סרובנאיה (Srubnaya), חפר אנתוני וחשף שרידי מבנה פולחני ייחודי ששימש לטקסי היפוך החורף. בעוד שבאתר נחפרו עצמות בקר וצאן שנשחטו לאורך כל עונות השנה לצרכי מאכל רגילים, ניתוח עצמות הכלבים חשף דפוס שונה לחלוטין: עצמות הכלבים היוו כ-40% מכלל עצמות בעלי החיים באתר, וכולן נשחטו אך ורק בעונת החורף, בסמוך ליום היפוך החורף. באתר התגלו שרידיהם של לפחות 18 כלבים שהוקרבו בטקס מובנה וקפדני.

    אנתוני מסתמך על מחקרה של נריסה ראסל (Nerissa Russell) שמסביר על הפרקטיקה שהיתה נהוגה: ראשי הכלבים הופרדו מגופם, נשרפו באש, ואז נכרתו בגרזן באופן מדויק ואחיד ל-10 עד 12 מקטעים קטנים וזהים. ניתוח סימני החיתוך והשבירה הראה כי אף בעל חיים אחר באתר (בקר או צאן) לא עבר טיפול פולחני ושרפה מובנית כזו של הגולגולת. השלד שמתחת לגולגולת, לעומת זאת, לא נקטע למקטעים זעירים אלה, והדבר מעיד על מיקוד פולחני כמעט מוחלט בראשו ובמוחו של הכלב.

    המבנה שנחשף על ידי אנתוני שימש לפיכך, ככל הנראה, כמקום השלכת השרידים הפולחניים של טקס זה (שכאמור, ״שימר את השבועה״). בטקס זה הנחנכים שמשתתפים ב״מפגש המחזור״, ״הזינו את כלבי המוות״, חוו שינוי תודעתי וחידשו את שבועותיהם. הוא כנראה היה מין גרסה קומפקטית יותר של הטקס הראשי שנערך בזמן החניכה עצמה, ששם הוא היה אפילו יותר גרוטסקי ו-gorey.

    ביבליוגרפיה:
    Anthony, David W. The Horse, the Wheel, and Language: How Bronze-Age Riders from the Eurasian Steppes Shaped the Modern World. Princeton: Princeton University Press, 2007.


  • לוח שיש רומי המוקדש לאל הברק וכוחם המאגי של הברקים

    לוח שיש רומי המוקדש לאל הברק וכוחם המאגי של הברקים

    בווילה של הקיסר אדריאנוס בטיבולי שבאיטליה נחשף לוח שיש הנושא כתובת המוקדשת לאל הברק הרומי. הלוח נמצא במיקומו המקורי שבו נטמן, באזור הסמוך לאמפיתיאטרון של הווילה. נכתב עליו ״FVLGVR SVBMANIVM״, שזה אומר כנראה שנעשה שם טקס בשם ״fulgur conditum״, שבו מקדשים מקום שנפגע מברק, לאל Summano.

    בתקופה הרומית, מקומות שנפגעו מברק נחשבו למקומות דתיים המקודשים על ידי התערבות אלוהית. חומרים שנפגעו מהברק נאספו ונקברו באדמה כחלק מהטקס. הכתובת על הלוח מזהה באופן ספציפי את הברק ככזה שהתרחש בלילה, בהתאם להבחנה הרומית העתיקה בין ברקי יום (המיוחסים ליופיטר) לבין ברקי לילה (המיוחסים לסומאנו, אל השמיים וברקי הלילה).

    בקצה זכרוני אני זוכר את קארל ראק כותב בספרו "Entheogens, Myth, and Human Consciousness" על האופן שבו הברק, לפחות במהדורתו כברק של זאוס (או יופיטר) נחשב כרגע ההפריה של השמיים את האדמה. הברק שנורה מהשמיים על ידי אל הרעם נתפס כזרע אלוהי או כפין קוסמי פגיעת הברק באמא אדמה (גאיה) נתפסה כאקט של זיווג קוסמי והפריה. התוצאה היתה הפטריות שנבטו מיד לאחר הגשם והסערה, ונחשבו ל״ילדי הברק״, התגלמות גשמית של האנרגיה האלוהית שנשתלה באדמה.

    ראק טוען שהמיתוס על הברק שמוליד פטריה, ובמיוחד פטריה פסיכואקטיבית, מגולם בסיפור הולדתו של דיוניסוס באופן מטאפורי. הרה, אשתו של זאוס, קינאה בסמלה, אמו בת התמותה של דיוניסוס. היא שכנעה אותה לבקש מזאוס להופיע לפניה במלוא תפארתו כאל הברקים, כדי להוכיח את זהותו (שכן הוא ניסה לפתות אותה ולשכב איתה). זאוס נשבע בשבועה שאי אפשר להפר לקיים כל בקשה של סמלה, אך מאחר שבני אדם לא מסוגלים לשאת את האור והאנרגיה של הברקים, כשהראה לה את עצמו בשיא תפארתו, היא נשרפה ונאכלה מיד באש הברקים שלו. זאוס הציל את העובר ברחמה, חתך את ירכו ושם בפנים את התינוק עד שהגיע הזמן להולדתו המלאה. וכך נולד דיוניסוס.

    טענה אחרת על התוצר של ברק שפוגע באדמה היא גילוי הזכוכית. כאשר ברק מכה בחול העשיר בסיליקה, החום הקיצוני מתיך את החול באופן מיידי והופך אותו לצינורות זכוכית חלולים הנקראים פולגוריטים (Fulgurites), המכונים גם "ברק מאובן" או "אבני ברק". הקדמונים מצאו את המבנים הזכוכיתיים הללו באדמה לאחר סערות, אספו אותם, וראו בהם הוכחה פיזית לאנרגיה של אלי הרעם. לפיכך זכוכית נחשבה הוכחה פיזית לכוחם של האלים, ולפיכך מקודשת ובעלת כוחות מאגיים. הרומאים קברו אותם בטקסים המדוברים לעיל, והאבנים הללו נחשבו לקמיעות רבי-עוצמה. בין השאר משום דמיונם לאובסידיאן, גם הם כמו האובסידיאן שקופים ובעלי ברק, ויש להם שבירה ״קונכייתית״, כלומר הם חדים ברמה יוצאת דופן. האובסידיאן עצמה היא קמע רב עוצמה, וגם היא נוצרה באותה הצורה של התחממות עצומה והתקררות מהירה. במקרה של אובסידיאן מלבה ממקור געשי, ולפיכך נחשבה כאבן בעלת קונוטציה ״כתונית״, למרות שהעובדה שאש עולה מהאדמה הביאה את הקדמונים לחשוב שהאש היא דווקא ממקור שמיימי, אולי ברק כלוא. מצד שני, העובדה שיש אש גם במעמקי האדמה הולידה את הרעיון שיש מתחת לכדור הארץ יש ״אש מרכזית״, או טארטארוס, או בית המלאכה של הפייסטוס, או המאורה של המפלצת טיפון.

    בכל מקרה, פליניוס הזקן סובר שהפניקים גילו את הזכוכית כשעגנו בנחל נעמן, ורצו לבשל לעצמם ארוחה. אבל הם לא מצאו אבנים להניח עליהן את סירי הבישול, אז הם לקחו מהמטען באוניה שלהם, גושי נתרן פחמתי, וחיממו עליהם את הסיר. אך חום המדורה התיך את החול עם הנתרן, ומהמדורה זרם נוזל שקוף שהתקשה והפך לזכוכית. או-אז הפכו הפניקים למעצמת זכוכית – שכללו את יכולת צביעת הזכוכית על פי שינוי המינונים של סוגי החול המותכים, ובהמשך גם המציאו את שיטת ניפוח הזכוכית, שבדיעבד הפכה את ייצור הזכוכית לקל והמוני, וכך הזכוכית איבדה ממעמדה המאגי והפכה למוצר צריכה שגם ״נובורישים״ יכולים להשיג לעצמם.


  • האלכימיה, אמנות וצבע: מסע אל מקורות המדע והרוח

    האלכימיה, אמנות וצבע: מסע אל מקורות המדע והרוח

    חדש על המדף: ״הקסם של האלכימיה ואמנות הציור והמוזיקה״ מאת פרופ׳ שלמה יהודה. פרופ׳ שלמה יהודה הוא פרופ׳ אמריטוס שניהל את המעבדה לפסיכופרמקולוגיה (דהיינו איך סמים משפיעים על הנפש) במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן, ובשלב כלשהוא עשה שיפט אל עבר מדעי הרוח, פילוסופיה וההיסטוריה של האמנות. דרך ההיסטוריה של האמנות הוא הגיע אל האלכימיה אחרי ששם לב שכמה מהיצירות הגדולות ביותר של מיטב האמנים מהרנסנס ספוגים באלמנטים אלכימיים. אמנים כגון יאן ואן אייק, שהמצאת צבעי השמן המיוחסת לו הייתה כפי שהוא טוען, תהליך של "אלכימיה מעשית", שבו חומרים פיזיים (שמנים, פיגמנטים) עברו טרנספורמציה כדי ללכוד אור בצורה שלא נראתה עד אז. וכן אמנים כגון אלברכט דירר, לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, פיירו דלה פרנצ'סקה וכו׳ , ששילבו ביצירותיהם ידע מדעי בן התקופה עם תפיסות פילוסופיות-אלכימיות.

    אישית, החלק השני של ספרו פחות מעניין אותי, זה שמספר על ההשפעה ההדדית בין האלכימיה ואמנות הציור, ואפילו המוזיקה, כלומר לטענתו אצל באך ניתן למצוא רמיזות אלכימיות. יותר מעניין החלק הראשון שעוסק בהיסטוריה של האלכימיה, בו הוא מראה כיצד בתקופה שבה לא היתה הפרדה אמיתית בין מדע, רוחניות, רפואה ואמנות – האלכימיה שילבה בין כולם.

    וכן, הוא תומך לחלוטין בסברה שמקורם של המדע והדת הוא בחיפוש אחר מקורות יעילים לפיגמנטים עבור ציור, ושאם הצלחת לצייר ציור שלא דהה, הצלחת להתגבר על המוות במובן הזה שהציור שלך זוכה לנצחיות, ומשמר את כח החיות שלו גם בעולם הבא (כך בדת המצרית). הוא אמנם לא מתייחס אל הנסיון לזכות באלמוות כמוטיבציה פסיכונאוטית לשינוי תודעה, על אף שחלק מהפיגמנטים הללו אכן הביאו לחוויות שכאלה, כדוגמת הוורמיליון/צינובר שאליו הוא בהחלט מתייחס. אך הוא כן עוסק באופן שבו באמצעות המרדף אחר פיגמנטים שאינם דוהים, התפתחה האלכימיה. ״מדענים מטורפים״ ניסו לבודד חומרים, לערבב חומצות, לבחון תגובות של מינרלים לחום ולבדוק כיצד פיגמנטים מגיבים לאור השמש או ללחות. הדבר אילץ אותם לפתח שיטות זיקוק, סינון ובקרת איכות קפדניות, ומסורת זו שעברה בסודיות מדור לדור הפכה ליסוד של של המדע כפי שהוא מוכר לנו כיום.


  • גילוי חדש: שימוש בחומרים משני-תודעה לפני 25,000 שנה

    גילוי חדש: שימוש בחומרים משני-תודעה לפני 25,000 שנה

    צוות ארכאולוגים מאוניברסיטת גריפית' חשף עדויות לכך שבני אדם השתמשו בחומרים משני-תודעה בשלב מוקדם בהרבה ממה שסברו בעבר. החוקרים שילבו ממצאים ביוכימיים וארכאולוגיים כדי להתחקות אחר שורשיו הפרהיסטוריים של אחד החומרים הממכרים הנפוצים בעולם: אגוז הבטל (Betel nut), חומר מעורר עתיק הנצרך ברחבי דרום-מזרח אסיה ואיי האוקיינוס השקט.

    המחקר, שנערך בשיתוף ארכאולוגים מאינדונזיה, מראה כי השימוש באגוז הבטל החל בקהילות מקומיות כבר לפני כ-25,000 שנה. מדובר בטווח זמן מוקדם בהרבה מההערכות המקובלות עד כה, אשר ייחסו את ראשית צריכתו לתקופה הנאוליתית או לתקופת הברונזה (לפני כ-3,500 שנה בלבד).

    לפי התפיסה המחקרית המקובלת, זו הדוחה את התאוריה שלפיה ציורי המערות נוצרו תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים, השימוש הראשון בסמים חל רק בעקבות המהפכה החקלאית, כדוגמת ייצור הבירה לפני כ-13,000 שנה. אולם הממצאים החדשים מספקים הוכחה חותכת לכך שצריכת חומרים משני-תודעה החלה עשרות אלפי שנים קודם לכן.

    הצוות בחן שרידים נדירים של שני ציידים-לקטים מהאי סולאווסי שבאינדונזיה: האחד מתוארך לטווח שבין 25,000 ל-16,000 שנה לפני זמננו, והשני ל-7,600 עד 6,300 שנה. על שיניהם נתגלה דפוס שחיקה חריג (פתולוגיה דנטלית), חריצים עמוקים ועגולים שנוצרו כתוצאה ממציצה ממושכת של אגוזי בטל שלמים. ניסויי מעבדה אישרו כי פעולת המציצה כשלעצמה משחררת ארקולין (Arecoline, החומר הפעיל באגוזי הבטל, ששמם הוא Areca) בכמות מספקת להשפעה פסיכואקטיבית על המוח, וניתוח ביוכימי של רקמת השן אכן זיהה עקבות של החומר.

    החוקרים משערים כי מאחר שארקולין פועל גם כמשכך כאבים טבעי, ייתכן שהמציצה נועדה במקור להקל כאבי שיניים. עם זאת, לאורך זמן שחקו האגוזים את שכבת האמייל עד לחשיפת מוך השן. הפגיעה הסבה כאבים עזים וזיהומים כרוניים, ובכך כלאה את המשתמשים במעגל קסמים של שימוש מתמשך. המסקנה העולה מן המחקר היא שזהו ככל הנראה השימוש המתועד המוקדם ביותר בחומרים משני-תודעה, והוא מעיד כי דפוסי צריכה והתמכרות המוכרים לנו כיום נטועים עמוק במסורות של חברות הציידים-לקטים.


  • פולחני קבר ומסתורין עתיקים: מהמערות בספרד לשער לגיהינום באנטוליה

    פולחני קבר ומסתורין עתיקים: מהמערות בספרד לשער לגיהינום באנטוליה

    מערת ״קובה דה לס דונס״ (Cueva de las Donas – ״מערת הנשים״) בספרד מוכרת בעיקר בזכות אמנות סלע פליאוליתית קדומה מתקופת האבן, אבל מסתבר שהפולחן במקום לא הפסיקו ונמשך עד לתקופה הרומית, בה התקיים פולחן לאלוהות נשית, שקיומה לא היה ידוע עד כה. לפחות אם לא מפריחים השערות לאוויר, ומקשרים את השם שלה ״מלכי״ Malaki, למילה הפניקית ״מלכה״ או ״גברת״, שפירושה בלטינית ״דומינה״, Domina – שני שמות שנמצאו בכתובות במערה (בסך הכל נמצאו 120 כתובות לטיניות) ומרמזות שהפולחן היה למלכת השאול.

    המיקום של המקדש בתוך המערה חושף את אופיו המיוחד של הטקס. הכתובות והממצאים התגלו בסמוך לבריכות אבן טבעיות (rimstone pools), מה שמרמז בסבירות גבוהה כי הפולחן היה קשור למים, לטיהור ולכוחות החיים שהם מייצגים. הבריכות נמצאו בעומק של 200 מטרים מתחת לאדמה באזור המאופיין בחשכה מוחלטת, דממה, לחות ובידוד מוחלט, דבר שסיפק למאמינים, אולי למאמינות, חוויה לימינלית קבועה ועוצמתית – אולי קשורה לשינוי תודעה עקב חסך חושי. בגלל שבמקום נמצאו מנחות ״נשיות״, פכיות טוויה ושלל כלים הקשורים לתחום הנשי, סוברים שמדובר במאמינות. אבל זה לא הכרחי. אולי גברים סגדו לאלה אם. אולי הפולחן הוא אפילו קדם פניקי, והפניקים עצמם שראו שבמקום יש פולחן לאלה אם, ניכסו את הפולחן והפכו אותו לפולחן של ״תנית״, המהדורה הקרתגנית של עשתורת.

    מאחר שהנחשים נחשבו שוכני מאגרי מים ותת הקרקע, אולי שמה של תנית נגזר מ״נחש״.ידוע על אלות נחש כתוניות באגן זה של הים התיכון, כמו לדוגמה מכרתים. אבל יכול להיות שבגלל האופי המיזוגני של הרומים, בתקופה הרומית הפולחן הזה עבר ״מסקוליניזציה״, ואלת הנחש הפכה לאל נחש. ההשערה הזאת מגובה בממצא נוסף מהזמן האחרון – כלי חרס רומיים המעוטרים בראשי נחש דו-ראשיים שהתגלו בווילות כפריות בספרד (באתר קולט) וקושרו לפולחן האל סבאזיוס.

    סבאזיוס הוא אל תראקי-פריגי שמקורו באסיה הקטנה, המזוהה עם פולחני מסתורין אקסטטיים המציעים למאמיניהם חוויה של התמרה רוחנית. פולחן מסתורין זה, כמו פולחני מסתורין אחרים לדוגמה זה של דיוניסוס או מיתרס, התקיים דרך קבע במקומות חשוכים, ולרוב תת קרקעיים. רובם היו אקסטטיים וכללו שימוש בחומרי סף, כשהנחש מסמל את אותו הרעל שבמינון מסוים יכול להיות גם תרופה. לפעמים, כך לפחות טען שארל ראק, חומר הסף הזה היה ארס נחשים, למרות שעדות לכך התגלתה בהודו בלבד ורק בעת המודרנית: נזירים אגהורים (Aghoris) בהודו הצורכים ארס קוברה כדי להגיע לתודעה אלוהית. קארל ראק מסיק לאחור שגם ברחבי הים התיכון ארס נחשים במינון תת-קטלני היה מביא למצבי אקסטזה, ואם לא נחש אז לפחות רעלים אחרים במינונים תת קטלניים. השאלה היא איך הגיע פולחן סבזיוס לספרד קשה יותר, וטוענים שבאמצעות מיסיונירים. מאמיני סבאזיוס היו ידועים בנטייתם הקדומה ביותר למיסיון, ויש עדויות רבות מההיסטוריה הרחוקה על כך, כולל דרך אגב זו מרומא שטוענת שהיהודים עצמם היו מיסיונרים לאל הזה – כנראה בגלל שהרומאים לא הכירו אלים אחרים שמאמיניהם היו מיסיונרים מלבד סבאזיוס, וטעו לחשוב שיהוה הוא גם אל שכזה.

    ואם מדברים על פולחן רעל כתוני, היו קיימים כמה פתחים כאלה לשאול ברומא עצמה, כמו לדוגמה אגם Avernus ליד נפולי, שנחשב כשער לשאול וציפורים שעפו מעליו היו מתות – אולי מגזים וולקניים שנפלטו ממנו. השם הלטיני הוא אימוץ של השם היווני המוקדם יותר Ἄορνος (λίμνη) אאורנוס (límnē) שמשמעותו, "אגם חסר ציפור". בתקופות מאוחרות יותר הזאת הפכה לתיאור חלופי לעולם התחתון. בכל מקרה, וירגיליוס תיאר איך אינאיס נכנס לשאול דרך אגם זה. ככלל, סדקים בקרקע נחשבו כפתחים לשאול. בפורום היה פתח כזה, גם מאגר מים: לקוס קורטיוס, Lacus Curtius. המקום נחשב לאתר של פולחן כתוני שבו גם היו קורבנות אדם, כי כידוע במקומות כאלה התקיימו פולחנות כאלה. אבל הרומאים לא סבלו קורבנות אדם, והיו מבצעים כאלה רק כשלא היתה להם ברירה ובנסיבות טרגיות, לרוב בתירוצים כלשהם שהוציאו אותם ״בסדר״, או בנסיונות לספר את הסיפור מחדש. כך הם סיפור על הסדק הזה, ולפי סיפורם הוא נפער במקרה, לא ברור למה. הלכו ושאלו את הכהנים השואלים בגורלות, ואז הם גיבלו תשובה שהסדק ייסגר רק אם רומא תקריב את היקר לה מכל. הרומאים כאמור לא אהבו קורבנות אדם ולא היו מוכנים לעשות את זה, אז המנהיג שלהם, מרקוס קורטיוס החליט להתנדב ולהקריב את עצמו, התאבד בקפיצה לתוך הבור וכך הוא נסגר. הוא עשה את זה עם סוסו ונשקו דרך אגב, מה שמחזיר אותנו לנושא שעסקנו בו לא מכבר – הנטיה לא רק לזרוק לשם גופות של אנשים, או קורבנות אדם, אלא גם כלי נשק וחיות מקודשות.

    מקומות מקודשים כאלה הפכו ברבות הימים למקדשים לאלי השאול, במקרה הרומאי פלוטו, אל שאומץ מהפנתאון האטרוסקי, ולכן נקראו "פלוטוניום". ועוד תגלית מהזמן האחרון. בהייראפוליס העתיקה שבאנטוליה היה מקום כזה שנקרא ״שער פלוטו״, שבעת העתיקה סגדו לו כשער הגיהנום. בני התקופה דיווחו כי בעלי חיים שהתקרבו לפתח המערה נפלו ומתו מיד כתוצאה מ״נשימתו הקטלנית של קרברוס״, בעוד שכוהני הכת נכנסו ויצאו ממנה ללא פגע. המחקר המודרני מצא מה קרה שם: קו שבר טקטוני פעיל העובר ישירות מתחת למערה פולט כמויות עצומות של גז פחמן דו-חמצני. מכיוון שפחמן דו-חמצני כבד מהאוויר, הוא הצטבר כשכבה סמיכה ורעילה בגובה הקרקע של המערה. הכוהנים, שהכירו את התופעה באופן מעשי, עמדו על גבי אבני ריצוף מוגבהות. ראשם נותר מעל לשכבת הגז הרעיל, בעוד שבעלי החיים שהוכנסו למערה ונשמו קרוב לקרקע נחנקו למוות.


  • עיצוב רגש וזיכרון: אור, קול ותמונה בקברים אטרוסקים

    עיצוב רגש וזיכרון: אור, קול ותמונה בקברים אטרוסקים

    מחקר חדש של מאוריציו פורטה (אוניברסיטת דיוק) וג'קלין ק. אורטולבה (אוניברסיטת אוקספורד), שפורסם ב-Journal of Archaeological Method and Theory חקר שני קברים מצוירים מהמאה ה-5 לפנה"ס בנקרופוליס מונטרוצי שבטרקוויניה שבאטרוריה, כלומר קברים אטרוסקים, ומגיע למסקנה נעימה: הבנאים של הקומפלקסים של הקבורה השתמשו באור, בקול ובתמונה כדי לכוון את התחושה והתנועה של המבקרים שבתוכם, ולשנות את תודעתם.

    הם ביצעו זאת באמצעות תוכנת ראייה ממוחשבת שמיפתה לאן העין נמשכת באופן טבעי בתוך כל חלל, ובמקביל באמצעות הקלטת תכונות האקוסטיקה של החללים באמצעות רמקול ומיקרופון שהוצבו בנקודות שונות בתוך החדר.

    שני הקברים הם קבר התרנגול וקבר השדים הכחולים. קבר התרנגול (Tomba del Gallo) הוא חלל קטן, והמעבר הצר בכניסה שלו חונק את הקול כך שהד לא מצטבר בתוך החדר. הציורים על הקבר, ובהם סצנה של רקדן שרוק מול איש רעול-פנים, מושכים את העין אל סצנה מרכזית אחת. העיצוב הזה שמר על המבקרים רגועים וממוקדים, במצב של קשב שקט ויציב.

    קבר השדים הכחולים (Tomba dei Demoni Azzurri) בנוי בעקרון הפוך. הוא גדול בהרבה, והוא מחזיק את הקול למשך מספר שניות, עיכוב שנשמע כמו הד בקתדרלות ענק. בציור הקיר בולט שד כחול שמבחינת המיפוי הראייתי הוא חד ומושך את העין בעוצמה. השילוב של דימוי מזעזע והד מבלבל, אמור להציף את המבקרים ולשבור את חוש הכיוון ואת חוש השמיעה שלהם.

    החוקרים טוענים שדפוס הקול והדימוי בקבר הגדול יכול היה להעביר את המבקר מסף ערנות, אל פחד, ולבסוף אל מצב דמוי-טראנס בסמוך לסצנת המשתה שעל הקיר האחורי. כלומר, המסלול הפיזי בתוך הקבר תוכנן כסולם חווייתי: הגירוי החושי בכניסה מוריד את ההתנגדות, ההד מערער את המבוך השמיעתי, והעין, שכבר איבדה את עוגניה, ננעלת על השד הכחול ואז נרגעת אל סצנת המשתה, שהיא מטאפורה אטרוסקית קלאסית לסף בין החיים למוות.

    שני הקברים שימשו ככל הנראה ביקורים חוזרים של משפחות שחלקו כבוד למתים, ולא רק כפתרון קבורה חד-פעמי. מכאן שהחלל היה מכונה טקסית שאמורה הייתה לעבוד שוב ושוב, על פני דורות. וכך האדריכלות עיצבה רגש וזיכרון לאורך דורות.


  • ביצת תורסברג: פולחן, נשק ודרגות בתקופת הברזל הרומית

    ביצת תורסברג: פולחן, נשק ודרגות בתקופת הברזל הרומית

    ביצת תורסברג (Thorsberg moor) היא אתר ארכאולוגי מפורסם וביצת כבול בצפון גרמניה (במדינת שלזוויג-הולשטיין), שבה הפקידו שבטים גרמאניים (בעיקר בני שבט האנגלים) מנחות פולחניות לאורך כארבע מאות שנים. באתר התגלו ממצאים יוצאי דופן מתקופת הברזל הרומית (המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-5 לספירה). התנאים המיוחדים של ביצת הכבול, סייעו לשימור פריטים אורגניים שנוטים להתכלות במהירות, וכך נשתמרו בה בדים, עור ועץ. וגם כלי מתכת, כמעט כולם בעלי אופי צבאי. מאחר שכולם היו מושבתים ומחוללים, מסיקים שהם הושלכו לשם באופן פולחני, חלק מהפולחן היה להוציא את הכלים הללו מכלל שימוש, כאילו שהרגו את החרבות בטרם הטמינו אותם בביצה.

    כעת נדרשים שני הסברים: הדבר הראשון הוא למה בביצה. הדבר השני הוא למה נשקים. כבר עסקנו בכך פעם אבל נספר שוב: הדתות הקדומות ראו בעולם 3 מפלסים כשמעבר בין מפלס למפלס הוא מעבר בין עולמות. במקרה ה״כתוני״ כלומר במקרה של פולחן תת הקרקע, המעבר בין העולמות היה ממעל לאדמה למתחת. כך סגדו למעמקים, במקרה הזה למקורות מים. אבל ביצה היא לא סתם מקור מים, אלא מים עומדים. כלומר מקום ללא מוצא, ללא זרימה ולכן ללא טיהור. מה ששוקע שם יישאר שם לעד, ולכן אם משליכים לשם דברים הדברים לא יוחזרו אל מעל לקרקע או יועברו למקום אחר, אלא ״יזכו למנוחת עולמים״.

    למה השליכו נשקים? חלק מהעניין של נשק הוא טכנולוגיה שנמצאת בשימוש האדם או מוקדשת לאדם על ידי האל, כלומר זה איבר נוסף שאין יכולת להעביר את ההקדשה ממנו לאדם אחר, ולכן אם מישהו אחר משתמש בו, הוא משתמש בו שלא כדין. הדרך היחידה שאדם יוכל להשתמש בו היא ״הקדשה מחדש״, או יותר נכון הורשה. זה טקס מורכב ומסובך שכרוך בחשבונות עליונים, וכלי שלא נערכה עליו העברת בעלות נחשבת כרכוש גנוב ולכן לא מבורך. כמובן, ההסבר הזה פשטני אבל יש בו מן החן הקרוב לאמת – לוחמים שמתו, הנשק שלהם לרוב לא עבר למישהו אחר אלא הוטמן. לוחמים שפרשו, הטמינו בעצמם את הנשק שלהם. לוחמים של האויב, לרוב כלי הנשק שלהם נלקחו כשלל, שבתורו הוטמן. רק במקרים מיוחדים הנשק עבר השמשה מחדש, אבל גם אז הדבר היה כרוך בטקסים דתיים . למעשה, בעברית לפחות, השורש ח.ר.ם, להחרים משהו, זה להקדיש לאלים, או יותר נכון להחזיר את הנשק לאלים, כי זהו רכושם. בערך כמו להחזיר לאפסנאות את הנשק האישי שלך כשאתה משתחרר. מי שלוקח מן החרם ומועל בו, דינו כדין עכן בן זרח, כי הוא חילל את הקודש.

    לפני שהטמינו את כלי הנשק חיללו אותם, הוציאו אותם מכלל שימוש כדי להדגיש את הרעיון שאסור שימוש חוזר בה. היו גם מקרים שבהם הטמינו את כלי הנשק במקום שבו האמינו שאף אחד לא יוכל להוציא אותם גם ככה, או ליתר דיוק אף אחד חוץ ממי שנבחר על ידי האל עצמו, שהוא באופן כלשהוא יוכל להשמיש אותה מחדש ואז לראות באופן שבו הציל אותה, בחירה מחדש של האל בו. כך היה עם האקסקליבר. מי שהצליח להוציא אותה מהאבן, סימן שהוא המלך. ואחרי שארתור הטמין אותה באבאלון, מי שיזכה בה לעתיד לבוא הוא הגואל של בריטניה.

    בכל מקרה, כל התורה הזאת היא תוצר של המחקר בביצת תורסברג. מסתבר שבתורסברג נמצאו שלושה סוגים של כלי נשק, שמעידים על היררכיה. שקע מצופה כסף או זהב, מראה שהנשק היה של נסיך. שקע מצופה פליז ומתכות צבעוניות, סימן שזה של הקצינים. שקע ללא עיטור סימן שהוא של חיילים פשוטים. כנראה שזה גם המקור ל״דרגות״ אצל חיילים, במקום לעטר את כלי הנשק הם עיטרו את דש בגדיהם, ובמקרה הזה ה״פלאפלים״ הם הכסף או הזהב.

    מסתמן שככל שהדרגה היתה גבוהה יותר, טקס ההשבתה היה משמעותי ויקר יותר. ואולי כל כלי הנשק היו בעצם עם שקע ריק, והעיטור לא הושם שם לפני הקרב, כלומר החיילים לא הסתובבו עם הדרגות שלהם, אלא קיבלו אותם רק עם מותם או פרישתם. כלומר, השקע התמלא במתכות רק במעמד ההשבתה. בכל מקרה, הטקס שנערך היה סוג של קבורה של הנשק, אם אכן הנשק נשא נשמה, או לפחות העלאת הנשמה של הנפטר על ידי פעולה מאגית על רכושו.

    זאת ועוד במאמר בהולנדית, שיכולתי לקרוא אותו רק באמצעות גוגל טרנסלייט וכמובן אני מרחיב עליו במעט.


  • מקורות מטונימיים של מונחי פחד בשפות הודו-אירופיות

    מאמרה של הבלשנית ביליאנה מיכאילובה (Mihaylova, 2026) טוען שמונחי היסוד המציינים פחד בשפות ההודו-אירופיות מקורם הוא מטונימי במובן הזה שהוא קשור לחוויות פיזיות וסומטיות פשוטות ויומיומיות של התמודדות עם איומים חיצוניים. וליתר דיוק, בשפה המשוחזרת הפרוטו הודו-אירופית אין מילה שיוחדה לפחד. במקום פחד אומרים מילים שונות שקשורות למה שמרגישים או למה שמפחדים ממנו, אבל למילה המופשטת אין מילה. למען האמת לא רק לה, לרוב הרגשות הראשוניים והמופשטים אין כאלה, כלומר לרגשות שאי אפשר לתאר אותם באופן פיזי או חיצוני.

    הדבר הכי מצחיק הוא שלדוגמה בשפה היוונית, מצבים של פחד קיצוני (אימה חריפה), מתארים עשיית צרכים, והדבר מוסבר כי במצבים אלה חלה הרפיה פיזיולוגית של המעיים, ואז נפלטים גזים (βδύλλω) או שפשוט מחרבנים מפחד (ἐγχέזω). כמו שבעברית משהו שמעורר פלצות, מפלצת לדוגמה, גורם לך להפליץ. אבל לא רק זה. פחד בשפות הללו נגזר מביטויים של רעדה, צער, כאב, כעס, תבהלה, תדהמה, פליאה, דוחק, חנק, סכנה וכו'. או בקיצור… וכאן אני מפליג ומסיק בעצמי מה שמרגישים או איך שנראים כשנמצאים במצבים של תודעה שונה.

    תגובות גופניות חריפות ובלתי-נעימות של אובדן תפקוד סומטי, בחילות, הקאות, עוויתות וחוסר קואורדינציה מתוארות רבות גם תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים חזקים, כמו לדוגמה תחת השפעה של דטורה או הנביין. חומרים כאלה גם משפיעים לעיתים קרובות על מערכת העצבים הסימפתטית האחראית בגוף לתגובות חירום של "להילחם או לברוח", עוררות זו גורמת להאצת דופק, דפיקות לב חזקות ונשימה מהירה ושטוחה, דברים שנחווים לעיתים כמו פחד או בהלה, או מה שנחווה לפעמים כטריפ רע: חנק פנימי, תחושה שהגוף עולה באש מבפנים ומבחוץ, מתח חריף בצוואר ובגב, זיעה קרה, דברים שמובילים לפאניקה קיצונית ותחושה של "הישאבות לאבדון".

    המילים היווניות θάμβος / θαμβέω מייצגות עירוב סמנטי קדום של תדהמה עמוקה ופחד. דברים כאלה גם נחווים במצבים מיסטיים ופסיכדליים, פחד קדוש עם תחושת פליאה והתעלות נשגבת. השורש *dwey- ("שתיים") מייצג מעבר סמנטי מ"פקפוק/ספק" לפחד. כלומר, להיות חצוי. בצרפתית לדוגמה douter ( לפקפק), הוא האבא של המילה לפחד שנגזרה ממנו (redouter). ביוונית המילה δείδω נגזרה גם היא מ"שניות", δύο . מצבים כאלה של שניות הם התמוססות האגו, ספק ואי-ודאות פנומנולוגיים מוחלטים המלווים בחרדה קוסמית נוראית, פחד משיגעון, ופחד פיזי מהכחדה ומוות.

    האם התיאורים שלנו לרגשות נגזרו מהנסיונות הפיוטיים של קדמונינו לתאר את מה שעברו בעולם שמעבר? חייב לומר שדווקא בספרות נתקלתי בטיעון ההפוך, כשהאדם ניסה לתאר את העולם שמעבר הוא לא מצא מילים ולכן שאל את שפת הגוף ההשרדותית. למרות שאני שואל את עצמי – מתי היתה לאדם ההזדמנות לדבר אם לא לאחר התנסויות מוצלחות? האם הוא היה מתחיל לדבר ולנסות לחדד את תיאוריו גם בלעדיהן?

    Mihaylova, Bilyana. "Fear in Ancient Indo-European Languages." In The Speakers of Indo-European and Their World: Proceedings of the 17th Fachtagung of the Society for Indo-European Studies, Basel, 9–12 September 2024, edited by Sergio Neri and Michiel de Vaan, 265–280. Wiesbaden: Dr. Ludwig Reichert Verlag, 2026.

    גם המאמר הזה מופיע בספר "The Speakers of Indo-European and Their World" שכבר המלצתי עליו וניתן להורדה חופשית באתר הזה.


  • סוד הצבעים הנצחיים של מצרים העתיקה: מקודש, טכנולוגי וצמחי

    סוד הצבעים הנצחיים של מצרים העתיקה: מקודש, טכנולוגי וצמחי

    צבעי היצירות של מצרים העתיקה השתמרו בצורה יוצאת דופן לאורך אלפי שנים. התופעה עוררה במשך דורות סקרנות מדעית עצומה ותחושת תעלומה בקרב חוקרים, ארכאולוגים וכימאים. אלא שעד לאחרונה לא היה ניתן לפענח את המנגנון המדויק; כיום, טכנולוגיות חדשניות ולא פולשניות מאפשרות לנתח כימית את הפיגמנטים ישירות על גבי היצירות' ומספקות תשובות מפתיעות. והמסקנה המפתיעה: ה״קסם״ הוא לא רק בצבעים העמידים אלא דווקא בטכנולוגיות הדבקים והמקשרים שמונעים מהצבע להתפורר. ויותר משהפיגמנטים היו מקודשים, הדבק והמקשרים היו מקודשים. ולא ברור אם בגלל שהם שימשו כחומרי גלם הם היו מקודשים, או שבגלל שהם היו מקודשים הם היו חומרי גלם – אבל מה שמסתבר הוא שאכן אלים מצריים מתוארים כמי שעושים שימוש בחומרי הגלם, וזו תגלית ראשונה מסוגה והחידוש הגדול של המחקר החדש בהובלת צוות מחקר מאוניברסיטת קופנהגן ובשיתוף המוזיאון הבריטי.

    ההסבר הזה נוגע במתח שבין שתי אסכולות: הגישה החומרית-טכנולוגית מול הגישה התיאולוגית. בתרבות המצרית, צמחים לא היו רק משאב גולמי אלא נשאו מטען סמלי של טיהור, הגנה וחיי נצח – בדיוק ההקשרים שבהם נצבעו סרקופגים, מסכות מומיה וקירות קברים. האמן המצרי חיפש חומר שיחבר את היצירה למערכת האמונות שבתוכה פעל, וכך נוצר מיזוג שבו טכנולוגיה ודת נקשרו זו בזו, תהליך של יצירה דתית-טכנולוגית ("טכנופוייזיס").

    בבדיקות הכימיות גילו החוקרים מנגנון ייחודי. בעוד שבעולם העתיק נהגו להפריד בין דבקים מן החי (חלבוניים, כגון קולגן וביצים) לבין דבקים מן הצומח (מבוססי סוכרים, כמו שרף וגומי ערבי), המצרים פיתחו קטגוריית ביניים: דבק חלבוני מן הצומח. דבק זה שילב את כושר הייבוש והחוזק המכני של החלבון, ללא תלות בלעדית במקורות מן החי.

    למה הם עשו זאת? החוקרים מסבירים שמדובר בניצול תוצרי לוואי של תעשיות ייצור השמן ובתי המטבחיים. אבל האם הנדסת קיימות וכלכלה מעגלית היא זו שעמדה בראש מעייניהם? מונחים כאלה לא היו קיימים אז, וכפי שאנו רואים בתקופות מאוחרות יותר, הידע הזה גם לא היה קיים אז. משהו אחר הנחה אותם, מהו אם כך? התשובה: חומרי הגלם.

    החוקרים שוללים אמנם את הטענה שבעלי החיים שעורותיהם שימשו לצורך הפקת קולגן נבחרו מפאת קדושתם. אך הטוויסט מגיע בהקשר הצמחי. בין הדבקים הצמחיים מבוססי החלבון נמצאו שרידי שומשום ומורינגה. שומשום אמנם לא מקודש, אבל מורינגה כן. במיתולוגיה המצרית, עץ המורינגה נחשב לאחת מהתגלמויותיו הפיזיות של האל פתח – פטרון האמנים, הפסלים ובעלי המלאכה, המכונה "פתח אשר תחת עץ המורינגה שלו".

    וכאן בדיוק מתחיל הפלא הטכנולוגי. מבחינה כימית, שמנים צמחיים מתחלקים לכאלה שמתייבשים במגע עם האוויר וכאלה שלא. צבעי שמן הם נהדרים לציור, יש להם אחיזה גבוהה והם עמידים לאורך שנים. כשהשמן מתייבש זה לא בגלל שהמים מתאדים אלא בגלל תהליך שבו מולקולות השמן נקשרות זו לזו לרשת קשיחה והופכות נוזל לשכבה מוצקה שקובעת את הפיגמנטים למקומם. הבעיה היא שהדבר הזה זקוק לשבועות כדי לקרות, ובחום הקיצוני של מצרים הציורים לא היו זוכים למזג אוויר יציב דיו כדי לגבש את התגובה. לפני שזה היה קורה, השמן היה מתחמצן, מתקמט, נסדק או פשוט נוזל ונמרח. כדי למנוע זאת הוא היה זקוק לאותו חומר דביק שיהפוך את הציור ליציב. ומסיבות אלה בדיוק נמנעו המצרים מלהשתמש בצבעי שמן, למרות שהם כמובן לא הכירו את המושג הזה. הם השתמשו במקום זה בפיגמנטים מינרליים שחוזקו בדבקים.

    ובלב התמונה, המורינגה. השמן שלה נחשב לשמן שאינו מתייבש, כלומר כזה שאינו מסוגל ליצור את הרשת הכימית הדרושה, ולכן אחיזתו גרועה. אבל החכמה המצרית הייתה במקום אחר: הם לא השתמשו בשמן עצמו. הם השתמשו ב״כוספת הזרעים״, השארית המוצקה והיבשה שנותרה לאחר סחיטת השמן (בזיתים קוראים לזה ״גפת״), שהייתה עשירה בחלבוני תשמורת של הזרעים. כשאלה שולבו עם מים, הם הפכו לדבק צמיג. כשהמים התאדו, החלבונים שינו את מבנהם והתקשו, ויצרו רשת פיזיקלית קשיחה שהדביקה את הפיגמנט לקיר באופן מושלם. עקבות השמן הזעירים שנותרו בגפת שימשו רק כחומר ריכוך טבעי שמנע מהדבק היבש להפוך לשביר מדי ולהיסדק.

    אם כך, מסתמן שהשימוש בשומשום היה מפני שבדומה למורינגה, גם הכוספה שלו עשירה בחלבון. הכללתו ביחד עם קולגן מעורות של חיות ששימשה כתוספת דבק, סייעה למורינגה להיות אפקטיבית יותר. אבל הרעיון המרכזי הוא לא החומרים מסייעים אלא החומר העיקרי: המורינגה. הימצאותה בציורים ובארונות קבורה מעידה על בחירה מכוונת וסמלית עמוקה: האמנים השתמשו בחומרי הגלם המזוהים עם האל פטרון המלאכה שלהם כמעשה פולחני, שנועד להקדיש את עבודתם לאל או לבקש את חסותו והגנתו על היצירה.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×