Latin inscription,Marble,Ancient Rome,History,Archaeology

לוח שיש רומי המוקדש לאל הברק וכוחם המאגי של הברקים

בווילה של הקיסר אדריאנוס בטיבולי שבאיטליה נחשף לוח שיש הנושא כתובת המוקדשת לאל הברק הרומי. הלוח נמצא במיקומו המקורי שבו נטמן, באזור הסמוך לאמפיתיאטרון של הווילה. נכתב עליו ״FVLGVR SVBMANIVM״, שזה אומר כנראה שנעשה שם טקס בשם ״fulgur conditum״, שבו מקדשים מקום שנפגע מברק, לאל Summano.

בתקופה הרומית, מקומות שנפגעו מברק נחשבו למקומות דתיים המקודשים על ידי התערבות אלוהית. חומרים שנפגעו מהברק נאספו ונקברו באדמה כחלק מהטקס. הכתובת על הלוח מזהה באופן ספציפי את הברק ככזה שהתרחש בלילה, בהתאם להבחנה הרומית העתיקה בין ברקי יום (המיוחסים ליופיטר) לבין ברקי לילה (המיוחסים לסומאנו, אל השמיים וברקי הלילה).

בקצה זכרוני אני זוכר את קארל ראק כותב בספרו "Entheogens, Myth, and Human Consciousness" על האופן שבו הברק, לפחות במהדורתו כברק של זאוס (או יופיטר) נחשב כרגע ההפריה של השמיים את האדמה. הברק שנורה מהשמיים על ידי אל הרעם נתפס כזרע אלוהי או כפין קוסמי פגיעת הברק באמא אדמה (גאיה) נתפסה כאקט של זיווג קוסמי והפריה. התוצאה היתה הפטריות שנבטו מיד לאחר הגשם והסערה, ונחשבו ל״ילדי הברק״, התגלמות גשמית של האנרגיה האלוהית שנשתלה באדמה.

ראק טוען שהמיתוס על הברק שמוליד פטריה, ובמיוחד פטריה פסיכואקטיבית, מגולם בסיפור הולדתו של דיוניסוס באופן מטאפורי. הרה, אשתו של זאוס, קינאה בסמלה, אמו בת התמותה של דיוניסוס. היא שכנעה אותה לבקש מזאוס להופיע לפניה במלוא תפארתו כאל הברקים, כדי להוכיח את זהותו (שכן הוא ניסה לפתות אותה ולשכב איתה). זאוס נשבע בשבועה שאי אפשר להפר לקיים כל בקשה של סמלה, אך מאחר שבני אדם לא מסוגלים לשאת את האור והאנרגיה של הברקים, כשהראה לה את עצמו בשיא תפארתו, היא נשרפה ונאכלה מיד באש הברקים שלו. זאוס הציל את העובר ברחמה, חתך את ירכו ושם בפנים את התינוק עד שהגיע הזמן להולדתו המלאה. וכך נולד דיוניסוס.

טענה אחרת על התוצר של ברק שפוגע באדמה היא גילוי הזכוכית. כאשר ברק מכה בחול העשיר בסיליקה, החום הקיצוני מתיך את החול באופן מיידי והופך אותו לצינורות זכוכית חלולים הנקראים פולגוריטים (Fulgurites), המכונים גם "ברק מאובן" או "אבני ברק". הקדמונים מצאו את המבנים הזכוכיתיים הללו באדמה לאחר סערות, אספו אותם, וראו בהם הוכחה פיזית לאנרגיה של אלי הרעם. לפיכך זכוכית נחשבה הוכחה פיזית לכוחם של האלים, ולפיכך מקודשת ובעלת כוחות מאגיים. הרומאים קברו אותם בטקסים המדוברים לעיל, והאבנים הללו נחשבו לקמיעות רבי-עוצמה. בין השאר משום דמיונם לאובסידיאן, גם הם כמו האובסידיאן שקופים ובעלי ברק, ויש להם שבירה ״קונכייתית״, כלומר הם חדים ברמה יוצאת דופן. האובסידיאן עצמה היא קמע רב עוצמה, וגם היא נוצרה באותה הצורה של התחממות עצומה והתקררות מהירה. במקרה של אובסידיאן מלבה ממקור געשי, ולפיכך נחשבה כאבן בעלת קונוטציה ״כתונית״, למרות שהעובדה שאש עולה מהאדמה הביאה את הקדמונים לחשוב שהאש היא דווקא ממקור שמיימי, אולי ברק כלוא. מצד שני, העובדה שיש אש גם במעמקי האדמה הולידה את הרעיון שיש מתחת לכדור הארץ יש ״אש מרכזית״, או טארטארוס, או בית המלאכה של הפייסטוס, או המאורה של המפלצת טיפון.

בכל מקרה, פליניוס הזקן סובר שהפניקים גילו את הזכוכית כשעגנו בנחל נעמן, ורצו לבשל לעצמם ארוחה. אבל הם לא מצאו אבנים להניח עליהן את סירי הבישול, אז הם לקחו מהמטען באוניה שלהם, גושי נתרן פחמתי, וחיממו עליהם את הסיר. אך חום המדורה התיך את החול עם הנתרן, ומהמדורה זרם נוזל שקוף שהתקשה והפך לזכוכית. או-אז הפכו הפניקים למעצמת זכוכית – שכללו את יכולת צביעת הזכוכית על פי שינוי המינונים של סוגי החול המותכים, ובהמשך גם המציאו את שיטת ניפוח הזכוכית, שבדיעבד הפכה את ייצור הזכוכית לקל והמוני, וכך הזכוכית איבדה ממעמדה המאגי והפכה למוצר צריכה שגם ״נובורישים״ יכולים להשיג לעצמם.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×