המושג המשוחזר Kóryos (מפרוטו הודו-אירופית: kóryos, שמשמעותו "צבא" או "קבוצת לוחמים") מתאר אחוות לוחמים שהיוותה מסגרת לחניכת נערים קבוצתית. בעולם העתיק שני האלמנטים הללו היו חלק בלתי נפרד מאותו המוסד התרבותי. מדובר בקבוצה מגובשת של גברים צעירים, לא נשואים וללא רכוש, שנקשרו זה לזה בשבועה וחיו בשולי החברה, לרוב ביערות או באזורי ספר, כקבוצת פשיטה צבאית. השירות באחווה זו שימש כשלב מעבר מובנה, כלומר טקס חניכה קבוצתי, שבו נערים מתבגרים נותקו ממשפחותיהם למשך מספר שנים כדי ללמוד לשרוד, לצוד ולהילחם, ורק לאחר מכן הורשו לחזור לשבט, להתחתן ולהתקבל כגברים בוגרים בעלי זכויות.
במהלך שהותם באחווה, הלוחמים הצעירים נהגו להזדהות עם זאבים או כלבים, עטו את עורותיהם וחיו כ"זאבי פרא" מחוץ לחוקי החברה הרגילים, תוך שהם נכנסים לעיתים למצבי אקסטזה וטירוף קרב. כחלק מתהליך החניכה ומהישרדותם בשטח, הם נדרשו להתקיים מציד ומפשיטות של גנבת בקר משבטים שכנים. מוסד תרבותי זה הוליד ברבות השנים תופעות דומות ומקבילות בתרבויות שונות שיצאו מאותו שורש לשוני, כמו הקריפטיה בספרטה שבה נערים נשלחו לצוד עבדים כדי להוכיח את גבריותם, ה-Fian במיתולוגיה הקלטית, וקבוצות ה-Männerbund (אחוות גברים) במסורות הגרמאניות העתיקות.
כתבתי בעבר על העניין, אבל אני נדרש אליו שוב תוך כדי קריאה בספרו של דיוויד אנתוני ״The Horse, the Wheel, and Language״ שמרחיב על העניין, בו הוא מתאר כיצד השלת הזהות האנושית הרגילה ואימוץ הזהות הפולחנית של חיות טרף, היא-היא שעמדה במרכזו של טקס הברזרקר. הקישור של חיות טרף לאל השאול היא רמז לכך, שכן המקומות התת-קרקעיים של השאול, ובעיקר הכניסה והיציאה מהם, הללו סימלו חווית סף-מוות, מוות ותחיה מחדש. ובהקשר של אחוות הלוחמים-נחנכים: מוות של הזהות של הילד, והולדתו של הזהות של המבוגר-הלוחם.
אנתוני מראה כיצד יש לכך ראיות כבר בכתבי הוודות, שם הנחנכים נקראים Vrátyas – מילה הנגזרת מהמונח Vrata, כלומר נדר, שבועה או מחויבות דתית בסנסקריט. השורש הסנסקריטי vṛ פירושו לבחור או להגביל.מאידך Vrāta, משמעותה להקה, שבט או חבורה נודדת. כך בעצם משמעות המילה Vrátyas היא ״השייכים לאחוות השבועה״. הרעיון הוא שהאחווה הזו היתה מעוגנת בשבועה שהיא מין ברית דמים בין הלוחמים הללו, שנקשרו זה לזה בנדרים קשוחים. הנדרים הללו הביאו את כל השותפים אליהם למין מצב שיתואר אצל ויקטור טרנר כ״קומוניטס״ שהוא שותפות גורל הנוצרת במצבים לימינליים תוך כדי הטקס. ספציםפית, הקומוניטס הזה הוא ״נורמטיבי״ במובן הזה שהחוויה הלימינלית אינה ספונטנית ומתנדפת מיד לאחר מכן, אלא היא מאורגנת ונשמרת לתוך מערכת קבועה של חוקים ויחסים המשמרים אותה לאורך זמן, או במקרה של ההודו-אירופיים, לנצח. מי שמשתתף בטקס הזה מצטרף למעמד, עד כדי קאסטה. ואני משתמש במונח הזה קאסטה כי יש למעמד הזה משמעות דתית.
אכן, הנחנכים נקראים בוודות כהני-כלבים, כהנים לכל דבר שהיו מקיימים טקסים עונתיים שבהם הם חוגגים את הקשר המיוחד ביניהם. הטקס התקיים ביום ההיפוך החורפי, ובו הם לבשו את ״המדים״ שלהם וקיימו טקסי טראנס ששחזרו אצלם ולו במעט את החוויה. מהם המדים? אנו מכירים את זה מהגרסה המאוחרת הויקינגית יותר, של בגדים מעורות חיות המדמים את האדם ההופך לחיה, אבל זה לא תמיד היה ״מדים שלמים״, לפעמים רק חגורה על הגוף העירום, ושרשרת משיני החיות. לדוגמה, ממצאים ארכיאולוגיים של שיני כלבים כקמיעות נחשפו בקברים רבים מן התקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה בערבות, כגון בקברי יאמנאיה (Yamnaya) בעמק האינגול ובקברי סינטשתה (Sintashta) ברוסיה. בקברים אלה נחשף קבר קולקטיבי של שמונה צעירים בגיל חניכה העונדים 19 קמיעות עשויים משיני כלב.
באתר בקרסנוסמרסקויה (Krasnosamarskoe) שבעמק הנהר סמארה במרכז רוסיה (כ-1750 לפנה"ס), השייך לתרבות סרובנאיה (Srubnaya), חפר אנתוני וחשף שרידי מבנה פולחני ייחודי ששימש לטקסי היפוך החורף. בעוד שבאתר נחפרו עצמות בקר וצאן שנשחטו לאורך כל עונות השנה לצרכי מאכל רגילים, ניתוח עצמות הכלבים חשף דפוס שונה לחלוטין: עצמות הכלבים היוו כ-40% מכלל עצמות בעלי החיים באתר, וכולן נשחטו אך ורק בעונת החורף, בסמוך ליום היפוך החורף. באתר התגלו שרידיהם של לפחות 18 כלבים שהוקרבו בטקס מובנה וקפדני.
אנתוני מסתמך על מחקרה של נריסה ראסל (Nerissa Russell) שמסביר על הפרקטיקה שהיתה נהוגה: ראשי הכלבים הופרדו מגופם, נשרפו באש, ואז נכרתו בגרזן באופן מדויק ואחיד ל-10 עד 12 מקטעים קטנים וזהים. ניתוח סימני החיתוך והשבירה הראה כי אף בעל חיים אחר באתר (בקר או צאן) לא עבר טיפול פולחני ושרפה מובנית כזו של הגולגולת. השלד שמתחת לגולגולת, לעומת זאת, לא נקטע למקטעים זעירים אלה, והדבר מעיד על מיקוד פולחני כמעט מוחלט בראשו ובמוחו של הכלב.
המבנה שנחשף על ידי אנתוני שימש לפיכך, ככל הנראה, כמקום השלכת השרידים הפולחניים של טקס זה (שכאמור, ״שימר את השבועה״). בטקס זה הנחנכים שמשתתפים ב״מפגש המחזור״, ״הזינו את כלבי המוות״, חוו שינוי תודעתי וחידשו את שבועותיהם. הוא כנראה היה מין גרסה קומפקטית יותר של הטקס הראשי שנערך בזמן החניכה עצמה, ששם הוא היה אפילו יותר גרוטסקי ו-gorey.
ביבליוגרפיה:
Anthony, David W. The Horse, the Wheel, and Language: How Bronze-Age Riders from the Eurasian Steppes Shaped the Modern World. Princeton: Princeton University Press, 2007.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה