image 4

טקסי החניכה ההודו-אירופיים

כיצד שפה פרהיסטורית אחת, שלא נכתבה מעולם, הצליחה להתפשט על פני יבשות, לעבור טרנספורמציות רבות ולהפוך לבסיס של משפחת השפות המדוברת ביותר בעולם כיום? עיתונאית המדע לורה ספיני כותבת על השפה הפרוטו הודו-אירופית בספרה החדש "Proto" שיוצא בימים האלה. ספיני מספרת את סיפורם של בני תרבות היאמנאיה, רועי צאן נוודים מהערבות מצפון לים השחור, שהיו ככל הנראה הדוברים הראשונים של השפה, ומתארת את מסלול נדידתם לאורך אירואסיה – עד הודו, איראן וסין מחד, ואירופה המערבית מאידך.

אמנם הממצאים מראים שקצב ההפצה של השפה היה לעיתים מהיר מאוד, ועל כך מעידות ראיות גנטיות על בני משפחה שנקברו במרחק של אלפי קילומטרים זה מזה, וכן שהתפשטות השפה רכבה על ווקטור של חדשנות טכנולוגית (כמו הגלגל, עגלות ומטלורגיה) – אבל מה גרם לזה? האם בהכרח כיבושים? ספיני טוענת שלא בהכרח. נראה יותר שהדבר נעשה באמצעות מיזוג תרבויות, והעובדה שכמו אז, גם כיום אנשים ושפות נודדים בגלל מסחר, מלחמה ושינויי אקלים. הפצת התרבות והשפה נעשו דרך נישואין, סחר ויחסי שארות בין עמים. היא רכבה על ניצול היתרון הרוחני, התרבותי והטכנולוגי של הימנאיה, שגרם לעממים אחרים שאינם קשורים אליהם גנטית לאמץ את תרבותם ודתם, או לפחות להתחתן בהם.

היו להם טכנולוגיות מתקדמות בעיקר של ניידות, מה שאפשר תנועה מהירה ולפיכך יתרון מסחרי. היו להם טכנולוגיות מתכת, דבר שבפני עצמו היה יתרון מסחרי. היו להם מבנים חברתיים גמישים, כמו נישואים פוליגמיים ואי העדפה לבני גזע זה או אחר. לשבטים הייתה נטייה ברורה של קהילות להתחתן עם בני היאמנאיה. גם כאשר לא הייתה קרבה גנטית ישירה, השפעת התרבות והשפה חלחלה דרך קירבה משפחתית, וקרבה משפחתית במקרה הזה לא היתה רק חתונה אלא גם אימוץ ובעיקר חניכה. והחניכה מביאה אותנו למקומות שרצינו להיות בהם.

חברות הודו-אירופיות קדומות הפעילו מערכת חניכה לגברים צעירים, שבה בני נוער הופרדו זמנית ממשפחותיהם ונכנסו ל"חבורות גבריות" של לוחמים. חבורות אלו יצרו זהות תרבותית משותפת, לעיתים עם סמלים חקוקים על נשק (למשל, סמלי אחווה על קתות חרבות). הרבה מהעממים ההודו-אירופיים נקראים על שם נשקם. אנחנו מכירים את הדבר הזה בעיקר מאירופה בתקופה היותר מאוחרת, סקסונים, פרנקים, דאקים וכו' נקראו על שם כלי הנשק שלנו, הרבה מהעממים כינו את עצמם "האנשים שלנו", לא בהכרח כי היה חשוב להם קרבת הדם אלא כי זה היה יותר "אחוות יחידה" – כמו הארים, הסלאבים, הסואבים וכו'.

אבל הנטיה הזאת ל"גיבוש" היתה עוד בזמנים מוקדמים. תרבות ה-Corded Ware, מאופיינת בכלי נשק מובהקים שזוהו בקברי גברים. כך גם תרבות ה-Bell Beaker. והדבר המעניין יותר הוא ששמן של תרבויות אלה נקרא על שם עיצובי הכוסות, מה שרומז על כך שחלק מטקסי החניכה היו בעצם טקסים שכללו שתיה – ואכן תרבות השתיה היתה מפותחת בתרבויות האלה, ואת שרידיה אנו מוצאים עד היום.

השתיה היתה חוויה שאינה של פנאי, אלא חוויה טקסית וקהילתית. השתייה סימלה קבלה לתוך קהילה: לא רק לשתות, אלא לשתות יחד, ולעיתים תוך אמירת שבועות ונדרים. כך היו מקיימים בריתות, כך היו מכתירים מלכים, כך היו בעצם עושים כל טקס "מעבר" חברתי שקשור הן לשינוי הסטטוס הקהילתי והן השינוי הסטטוס האישי בהקשר לקהילה. כמובן שזה אומר שכדי להיחשב אחד מ"האנשים שלנו" אתה חייב לעשות את מה שכולנו עושים, שזה אומר להיות בקיא בשירה המקודשת שמספר על המיתוסים הנפוצים, ו"לחקות את האלים", במקרה הזה לאכול את האוכל שהם אוכלים, לשתות את השתיה שהם שותים, וכמובן לעשות את מה שהם עושים. מה שהאלים היו אוכלים זה בשר סוסים, מה שהיו שותים זה חלב סוסות מותסס בדבש, ומה שהיו עושים כתוצאה מכך זה להשתכר וללחום.

בשר הסוסים מן הסתם הוא הסיבה לקורבנות. זה לא חייב להיות סוסים, לפעמים זה איילים – לרוב חיות המשק, או חיות בר שניתן לביית, או חיות בר שנמצאות על הגבול בין להיות פראי להיות מבוית. מפתה לדבר על זה כאמברוזיה, אבל לא זו היא – לא הבשר, אלא דווקא השומן הקשה שמפיקים מהחיה (suet, חלב). את החלב הזה ביחד עם חמאה מזוקקת שהפיקו מהחלב (milk), מה שנקרא "גהי" ghee, ביחד עם כל מיני עשבי תיבול וטוב אם יהיו פסיכואקטיביים כמו לענה או קנאביס – היו מנצלים כדי להפיק את הנקטר, משקה פסיכואקטיבי שמעורר את היצרים המודחקים אצל האדם, ומאפשר לו לחשוף את הסמוי. הדבר הזה היה נתפס אצלם כאלמוות, או לחלופין התכונה האלוהית. בדרך כלל התכונה האלוהית הזו היתה "עיזוז" ו"אומץ". וזה מה שאפשר להם לחקות את האלים, האלים הללו היו בדרך כלל אלי מלחמה. חלק מהחניכה היה להשתתף בטקסים שבהם מתייחדים עם האל, שלא לומר, מבצעים פשיטות משותפות. אין יותר מסע כומתה מזה.

הדרך שלהם להפיק מחומרים בסיסיים את המשקה הזה נחשבה צ'יט, ועל כן דימוי נפוץ במיתוסים שלהם הוא גניבה של נוזל אלוהי. למרות שלא ברור אם הגניבה היא לא בגלל שבפשיטות הללו בסך הכל צברו כוחות כדי לשמור על קיום החברה באמצעות ציד וליקוט של אוכל לעונות הקשות. ליקוט במקרה הזה עשוי להיות פשוט ליקוט של משאבים שקיימים ב"ספר" ומעבר אליו – מה שנקרא בשם המוכר יותר: פשיטה, גניבה וביזה. שותים מהמשקה של אלוהים, הופכים לאלוהים ולוקחים את מה ששייך לאלוהים, כלומר, בהמות שבויתו וניתן להפיק מהן תועלת, והתועלת העיקרית היא כמובן נוזל אלוהי שיכינו באמצעות המתכון ה"צ'יטי".

הלוגיקה הזאת מתבטאת במיתוס על הלוחם הגיבור הראשון: טריטו. האלים העניקו לטריטו עדר בקר, נחש אימתני גנב אותו. טריטו אמנם הובס אבל הוא מקבל מאל הסערה סיוע בדמות הנוזל האלוהי, הוא יוצא לקרב, מנצח את הנחש ומחזיר את הבקר. את הבקר הוא מחזיר לכהן, כדי להקריב אותו לאלים – כך נשמר סדר העולם: הקרבה → מתנה → מחזוריות קוסמית.

טריטו הוא דמות מופת – מודל קדום ללוחם ההודו-אירופי. הוא: שומר על האיזון בין שמים ואדמה, מגן על רכוש האל/החברה, מחזיר את הסדר שנגנב. בהמשך הדבר הזה, לצערנו, או לא, הפך למיתוס המייסד של החברה הקולוניאלית: הבקר הוא האדמה הקדושה או בקיצור כל העולם שאלוהים ברא לבני האדם, אך בני האדם היחידים שראויים הם האנשים האציליים, והאצילות שלהם תתבטא באמצעות כיבוש והבאת הקידמה אל אלה שיושבים בנחלת האל. הגניבה היא לא גניבה אלא יותר השבת אבידה, כשאתה מבצע את ה"מיסיון" שלך אתה לא גונב את הנפשות של האנשים שאתה ממיר אלא ההפך, גואל אותם. כשאתה מבצע את הרקונקיסטה, את הכיבוש המחודש, אתה לא כובש אלא גואל אדמות. אני מצטער שאני נוגע לכולנו במקום רגיש אבל המיתולוגיה ההודו-אירופית היא שהביאה את המוטו הזה, והמוטו הזה, חברים, עובר באמצעות המשקה המשכר הנשתה מהגביע הקדוש. הגביע הקדוש הוא כיבוש מחדש של הארץ המובטחת של התודעה. הקונקיסטדור האמיתי הוא הנסיין הסטלן.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×