המאמר הזה משער שפרספונה, אלת השאול ובתה של אלת האדמה והפריון דמטר, היא אלוהות קדם-יוונית, ולפני המפגש עם היוונים ההודו-אירופיים היא היתה הדומיננטית יותר יחסית לבן זוגה האדס, שספק אם היה אל, בטח לא אקטיבי, השאול כולו כונה האדס.
ההוכחות הראשיות שלו הן שלפרספונה יש קשר עמוק לצמחיית האזור. פרספונה מזוהה בספרות ובאמנות עם פרחים ספציפיים כמו יקינתון, נרקיס ואספודל, אשר גדלים באופן טבעי באקלים האגאי. שמותיהם של צמחים אלו ביוונית אינם ממקור הודו-אירופי, אלא נחשבים לשרידים לשוניים של השפות הקדם-יווניות המקומיות. לפרחים אלו הייתה חשיבות דתית מוכחת עוד בדת האגאית המוקדמת.
מבחינה לשונית, השם "פרספונה" עצמו נחשב על ידי חוקרים רבים ככזה שאינו ממקור הודו-אירופי. ניסיונות אטימולוגיים לקשור את שמה לשורשים הודו-אירופיים, כמו התיאוריה המנסה לפרש את שמה כ"מכה בגרעין", נתקלים בקשיים לשוניים משמעותיים ואינם נחשבים למשכנעים באופן מלא. בנוסף, בעוד שאלים הודו-אירופיים מובהקים (כמו זאוס) קשורים בדרך כלל לשמיים ולתופעות קוסמיות, פרספונה היא אלוהות הקשורה לאדמה ולשאול, מאפיין המזוהה יותר עם אלוהויות מקומיות של אגן הים התיכון.
עדות משמעותית נוספת עולה מהממצאים הארכיאולוגיים של התקופה המיקנית. בלוחות הכתב "ליניארי ב'" (שפה לא ידועה שלבטח אינה הודו-אירופית) מופיעים אזכורים לאלוהות בשם Pe-re-swa, שייתכן שהיא צורה מוקדמת של פרספונה, בעוד ששמו של האדס נעדר לחלוטין מכתבים אלו. כאמור, ההשערה היא שהאדס הפך למרכזי רק כשהיוונים ההודו-אירופיים נכנסו לתמונה.
ובכלל, טוען המאמר, חלק משמעותי מהשפה היוונית העתיקה אינו ממקור הודו-אירופי, ובעיקר מילים שמסתיימות ב-nthos או ב-ssos. כמו לדוגמה לבירינת (או יותר נכון לבירינתוס), השם של עץ האלה טרבינת (כמובן, טרבינתוס), השם של הארמון בכרתים קנוסוס, השם של הברוש קיפריסוס (cypress) וכו׳.
אמנם אין מיתוסים ״מזרחיים״ או ים-תיכוניים מקבילים לחלוטין למיתוסים על נרקיסוס שהתאהב בעצמו ונשאר מתבונן בבואתו עד שמת, ומגופתו צמח הנרקיס, או של יקינתוס שנהרג בטעות מדיסקוס ומת ומדמו פרח היקינתון, אבל יש לא מעט מיתוסים במזרח על פרחים שצמחו מגופות של מתים ודי לציין את אטיס שמדמו צמחו הסיגליות ואדוניס (אהובה של אפרודיטה) שמדמו פרחה הכלנית. כמו כן, המיתוס של האל המת והקם לתחייה או זה שיורד לשאול וחוזר ממנו, כפי שמסופר על פרספונה, נפוץ במזרח בדמות הבעל שירד לשאול וחזר ממנו וכמובן תמוז (דומוזי).
במיתוס הכרתי מסופר על זאוס הילד שגווע ונולד בכל שנה מחדש, שהוא בעצם נער יפה תואר בשם קורוס, Kouros. קורוס זה היה בן זוגה של האם הגדולה, אך גם בנה. היא ילדה אותו במערה. לא ברור איך הוא מת, אך מה שברור הוא שהוא מת כמו שור. ככל הנראה טיטאנים שיכורים קרעו אותו לגזרים כמו שמבתרים שור לאחר ששוחטים אותו, ודמו הוקז אל האדמה. טקסים כאלה היו קיימים בעת הקדומה, שבה שוחטים שור ושופכים את דמו על האדמה כדי להפרות אותה. ביוון העתיקה היה טקס בשם ספארגמוס, שבו היו מבתרים חיה (לרוב שור) וקורעים אותה לגזרים. האל שלזכרו עשו את זה הוא דיוניסוס, או אורפאוס במהדורה אחרת. דיוניסוס הוא אל השיגעון, אורפאוס ידע להפנט בנגינתו, וגם ירד לשאול להציל את אהובתו וחזר משם (אמנם בלעדיה). בכל מקרה, לזכרו של קורוס, חסידיו שנקראו קורטים היו מבצעים ריקוד מלחמה שבו היו שורטים את עצמם בטראנס ורוקדים עד אובדן חושים. היוונים הפכו את הריקוד הזה במיתוסים שלהם להסחת דעת והפרעה לקרונוס, אביו של זאוס שחיפש אחריו כדי לבלוע אותו. זאוס הוסתר במערה (אותה מערה שבה קורוס נולד) על ידי הנימפות, וקרונוס לא שמע את בכיו בגלל הרעש של הקורטים.
בכל מקרה, יכול להיות שהאם הגדולה היא מקבילתה של דמטר, והבן הוא בעצם המהדורה הגברית של פרספונה, שנקראת בשמה הנוסף קורה. יכול להיות שהאדס לא היה קיים כי פרספונה עצמה הייתה בעצם בן בגלגול הקודם שלה. ואם כבר מדברים על מאהב שמת ועל מיניות מעורפלת: האלה האם הפריגית קיבלה הייתה דו-מינית, אך האלים שפחדו ממנה החליטו לסרס אותה ולזרוק את איבר המין שלה באדמה. איבר המין נבט וצמח ממנו עץ שקד, וכשנימפה אכלה ממנו היא הרתה וכך נולד אטיס. אטיס היה בחור יפה וקיבלה התאהבה בו ורצתה אותו כבן זוגה, אך הוא בחר להינשא לבת תמותה. ביום חתונתו הופיעה קיבלה ובזעמה הטילה שיגעון על כל הנוכחים. אטיס המשוגע ראה זאת והחליט לסרס את עצמו, עד שמת מאיבוד דם. מדמו כאמור פרחה הסיגלית.
אם עושים אחד ועוד אחד, יכול להיות שהרכבה של כל המיתוסים הללו – אטיס וקיבלה, דמטר ופרספונה, זאוס וקרונוס, תמוז ואיננה, בעל וענת וכו׳ וכו׳ – כולם למעשה מיתוס אחד ״ים תיכוני״ כתוני (הקשור לשאול) שאיכשהו הושכח ביוון העתיקה, כשפרספונה הפכה לאישה, וממלכתה הפכה למקום מפחיד ושלילי. יכול להיות גם שבגלל זה ה״מאניה״, שהשתמרה בפולחן דיוניסוס הייתה נחשבת בתרבות ההודו-אירופית כדבר שלילי, ובגלל זה הרומים הוציאו את הבכחנליות מחוץ לחוק. כי המאניה מקושרת אל השאול, והשאול הוא מקום רע.
בתמונה: פרספונה קוטפת פרחים רגע לפני שהאדס חוטף אותה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה