archaeology,artifact,pottery,ancient,excavation

נקרופוליס איברי בחוף הים התיכון: חשיפת עולם הלוחמים, הדת והטרנסצנדנטיות

ארכיאולוגים חשפו נקרופוליס איברי בן 2,200 שנה ברובע לה אלבופרה באליקנטה, על חוף הים התיכון באיזור של ולנסיה בספרד. במקום נמצאו ארבעה קברים של משפחת לוחמים רכובים מהתקופה שקדמה למלחמה הפונית השנייה. ואולם, מעבר לשלל הצבאי המרשים שכלל חרבות פלקטה מעוקלות, חניתות, מגנים, רסני סוסים ודורבנות, גילו החוקרים ממצאים המעידים על רובד עמוק יותר וטרנסצנדנטי: מבערת קטורת בדמות האלה תנית (בתמונה), שני אזורי פולחן, 30 כלים לסעודות לוויה, וגילוף פרסת צבי — כלי טכנולוגיה תודעתית לעולם הבא.

הנקרופוליס באליקנטה מתוארך לשליש האחרון של המאה ה-3 לפנה"ס. הדבר לא אמור לעניין אותנו כל כך, מלבד העובדה שבתקופה הזו הדת הקרתגנית כבר נשאה סממנים הלניסטיים בעקבות מפגש עם היוונים בסיציליה. קרתגו ובעיקר המשפחה של חניבעל אימצה מוטיבים הלניסטיים באיקונוגרפיה המלכותית ובאמנות, למרות שליבת הדת נשארה אמנם כנענית במהותה באופן מובהק, אבל תחת מעטפת הלניסטית. וראוי לדייק, כנענית מערבית, כי בשלב כלשהוא התפתח הבדל פולחני בין הכנעניות של המזרח ושל המערב. בשל הניתוק הגיאופוליטי מצור, עצמאות גוברת של קרתגו כמעצמה ימית, ומפגש עם תרבויות לוביות ויווניות, הפכה תנית לאלה דומיננטית בהרבה ממה שהיתה בצור, שם היתה אלה שולית, כנראה מלווה של עשתורת. אמנם קולוניות פניקיות ברחבי הים התיכון העריצו אותה במרכזיות משתנה, והמקום שלה במצעד האלים היה שונה ביניהם, אך בכולם היא תפסה מקום מכובד בפסגות. ובכל מקרה, עניין פולחן המתים היה מרכזי ביותר, וגם תנית תפסה בו מקום. ולראיה, הממצאים.

המבערת, ובשמה היווני המוכר יותר תימיאטריון, היתה בטיפולוגיה דומה לכלי פולחן הלניסטיים. אבל הרעיון שמשתמשים בהקטרת קטורת לצורך קיום גשר חושי בין עולם החיים ועולם המתים הוא כנעני מובהק. 30 כלי החרס לסעודות הלוויה מעידים על מנהג ה"מרזח", סעודת לוויה פולחנית, גם היא מורשת כנענית. המשתתפים אכלו, שתו יין ולבסוף ניפצו או קברו את הכלים בטקס "הריגה" פולחנית. שני אזורי הפולחן הייעודיים מרמזים על הפרדה בין טקסי שריפת הקטורת לסעודות עצמן, או בין פולחן פרטי לציבורי.

גילוף פרסת הצבי הוא הממצא המרתק ביותר בהקשר הטרנסצנדנטי. הצבי, שמתאפיין בהשלה וצמיחה מחודשת של קרניים מדי שנה, נתפס בעולם העתיק כולו כסמל להתחדשות מחזורית, תחייה, ומעבר בין עולמות.

במסורת היוונית הצבי היה מקושר לארטמיס. האיילה אמנם היתה מקודשת לה, אבל קיים מיתוס על אקטיון בן התמותה, שארטמיס בזעמה הפכה לצבי לאחר שבטעות ראה אותה מתרחצת ערומה במעיין. אקטיון, שהיה צייד, היה מלווה בכלבים, אך מאחר שהוא הפך לצבי הם לא זיהו אותו ולכן טרפו אותו. הכלבים הם ישויות כתוניות ומסמלים את השאול, והעובדה שהצבי והאייל משוייכים אל הטבע, רומזת על כך שכשאדם מתמזג עם הטבע ומגיע לפיכך באמצעות החוויה הזו לשינוי תודעה, הוא עשוי להתקל בכלבי השאול שיטרפו אותו. כלומר, שינוי התודעה הוא דו פרצופי.

ארטמיס, בכל מקרה, היא המהדורה היוונית של ענת, אלה בתולה וזועמת בפני עצמה, שיש הסוברים שהבתוליות שלה התגלמה בתנית שתוארה גם כן כאלה בתולה, כלומר אישה שהגיעה לגיל הפוריות אך לא נישאה. ביוון התכונה הזאת של אישה שהגיעה לפוריות אך לא נישאה היה שמור לאתנה, מה שנקרא ביוונית ״פרתנוס״. למרות שמהבחינה הזו של רווקה בוגרת, גם דמטר נחשבה ככזו (ואפילו כרווקה זקנה, לעיתים ממורמרת). בתה של דמטר, לעומת זאת, פרספונה, נחשבה בתולה, ולאחר חטיפתה על ידי אל השאול האדס נחשבה גם כאלת השאול. אנו רואים קשר בין בתולין, לפחות במובן של נערה שנמצאת במעבר בין הילדות לגיל הפוריות, לבין שאול (פולחן מתים).

במיתולוגיה היוונית קיימת אלה בשם אסטריאה. אסטריאה התגלמה במזל בתולה, והקשר בינה לבין הכוכבים נולד לאחר שהחליטה לעזוב את האדמה ו״להגר״ אל השמיים. ההגירה הזאת היתה בעקבות מיאוסה בבני האדם, שהיו רשעים מדי בשביל נוכחותה, שכן היא סימלה את הצדק והטוהר – ולפיכך את הבתולין. העליה שלה השמיימה שקולה כנגד הירידה של בתולה אחרת אל שאול, כאמור, פרספונה. אלא שאצל פרספונה הירידה נתפסת כירידה אל מקום אפל, כי איך שהוא השאול הפך למקום מפחיד ונאלח. אבל במקום, וכאמור בפולחן הכתוני (והכנעני), השאול נחשב דווקא כמקומם של המתים, ולפיכך מקום של התעלות רוחנית. סביר שפרספונה שבמהדורה הכתונית נחשבה כ״טובה״, הודרה ממקומה, וירשה אותה לפיכך בפולחן האולימפי בתולה אחרת (שמחזיקה בידה בשיבולת של דמטר, שמגולמת בכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים, Spica שפירושה שיבולת). בכל מקרה, שתיהן נקשרות למזל בתולה. והסיבה: בתקופת השנה של מזל בתולה, שבה הקיץ נגמר והיורה יורד, בדרך כלל תקופת תשרי, נחשבת זו כרגע שבו פרספונה חוזרת מן השאול אל חיק אמה האוהבת דמטר, שמפסיקה להיות ממורמרת ומתחילה להזיל דמעות של אושר. או בקיצור, מורידה גשם. כנראה שבשל היותה של דמטר גם היא אלה כתונית, התכונות שלה כאלת פריון הועברו אל הרה. בגרסתה הרומית יונו, ובגרסה הפונית…. תנית. ושוב, אנו רואים קשר בין בתולין, פוריות, שאול ושינוי תודעה. ובין שתיהן לצבי.

ניתן להסביר את זה באמצעות סברתו של רפאל פטאי על כך שבתרבויות הקדומות האלה האם הופיעה בשלוש התגלמויות: נערה בתולה מלאת אנרגיה, אם פוריה וחומלת, וזקנה חכמה. שלושת ההתגלמויות הללו נמצאות גם אצל תנית, לכאורה: גם ארטמיס או ענת, גם אתנה או אשרה, וגם דמטר או עשתורת (האם יש קשר אטימולוגי למילה ״אסטריאה״? כנראה שכן, דרך המילה star. לכאורה בשל הכוכב Spica היו שזיהו את דמטר עצמה עם Virgo, במובן של רווקה בגיל הפוריות).

במסורת הסקיתית, שהיא כביכול המקור למסורת ה״איברית״ הקלטית, הצבי נושא את השמש בין קרניו ומחזיק בתפקיד של מדריך נשמות (פסיכופומפ). קרני הצבי נתפסות כסוג של עץ החיים בהסתעפותן. ענידת עיטורי צבי מזהב על בגדים, מגינים וכלי נשק סימלה מהירות, חדות וקשר לעולם הרוחות הלוחם. במסורת הקלטית, התפקיד של הפסיכופומפ הזה נקשר לאל המקורנן, קרנונוס. הקשר האטימולוגי של המילה קרן שהיא שמית, למילה horn או "קורנו״ ההודו-אירופית, לא הוכח, אז זו אנקדוטה נחמדה שבמקרה שתי המסורות האלה נפגשו בספרד הפניקית, אבל אין לקשור בין ענת הלוחמת, כנראה, לבין הקרניים. איך בכל זאת ניתן לקשור ביניהם? תנית נחשבת אצל הפניקים כ״פני בעל״, ולפיכך כמהדורה הנשית של אבי האלים, שאצל הרומים נחשב יופיטר, שבדרך כלשהיא האטימולוגיה שלו הוא ״דיס פאטר״, כלומר ״אבי״(פאטר) ״האלים״ (דיס).

אלא שאצל הקלטים נקרא קרנונוס גם הוא ״דיס פאטר״, כשהאטימולוגיה אצלם היא ״אל העושר״, כלומר עושר הוא ״dives". קרנונוס נחשב אצלם, על פי מה שיוליוס קיסר מספר ב״מלחמות הגאלים״ דווקא כמקבילה של פלוטו, אל העושר. פלוטו הוא ממקורו אטרוסקי, עם שהיתה לו דת כתונית. אצל האטרוסקים הוא נקרא אייטה (Aita), שזה כנראה המהדורה הלשונית שלהם לשם ״האדס״, אותו פגשו בגלל הנוכחות של היוונים בדרום איטליה (והעובדה שהם נהגו לעשות אינקובציה במערות). אשתו של אייטה נקראה פרסיפנאי (Phersipnei) – עיבוד אטרוסקי ישיר לשם פרספונה. כך בעצם ניתן לקשור שוב, את הצבי, עם בתולין ועם שינוי תודעה. אני מקווה שהסלט הזה עושה לכם שכל.

אסכם ואומר: ארבעת הקברים שנתגלו שייכים למשפחת לוחמים רכובים – מעין "גנס" צבאי, כהגדרת הארכיאולוגים. גנס במובן של בית אב, בדרך כלל כאלה שחולקים מוצא משותף מאב קדמון מיתי. כלומר, חלק מהפולחן של הגנס היה פולחן גיבורים, כשהגיבור המיתי הוא האב הקדמון, שכחלק מהמאפיינים שלו היתה הורשת ה״סגולה״ המשפחתית, הלוחמה הרכובה. חלק מהפולחן שלו כלל לפיכך שילוב של אטריבוטים המקושרים אליו, ואלה הממצאים האחרים שנמצאו שם. האם הלוחמים הללו היו פניקים או איברים? לא ברור, אבל מסתמן דווקא שאם יש להם פולחן גנס, ובעיקר פולחן של לוחמים רכובים, וכבר דיברנו על המקור המשותף לסקיתים והקלטים, כביכול, כבני יאמניה שהפכו את הסוסים לאיבר נוסף בגופם ובמהותם כלוחמים, אז כנראה שמדובר בבני ברית איברים שצוידו על ידי קרתגו. בסמוך היתה התיישבות פונית, באתר שנקרא כיום תוסאל דה מניסס.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×