image 1

שני מודלים של פולחן הגיבורים, מי קדם למי?

שאלת הליבה העומדת במרכזו של חקר פולחן הגיבורים בעולם העתיק היא מורכבת ורבת פנים: האם מדובר בתופעה שצמחה במרכז אחד והופצה לאחרים, או שמא בהתפתחויות מקבילות? פולחן גיבורים היה קיים גם אצל ההודו-אירופיים (ימנאיה) וגם אצל השומרים – בשתי תרבויות אלה אנו רואים גם מירוץ אחרי ״מפתח האלמוות״, כלומר המתכון שבאמצעותו ניתן ״לבשל״ חווית אלמוות, ובעצם לשלב בין החיים והמוות: לחוות מוות תוך כדי חיים ובעצם ״להוולד מחדש״, ומצד שני גם לחוות חיים תוך כדי מוות, ברגע שאתה מת ועדיין יש לך תהילת עולם, ואנשים נזכרים בך בזכרונות מלאי חיים (vivid), כאילו שהדבר הזה קרה עכשיו, ברגע שהם מספרים עליך אגדות, אתה נמצא איתם. תחשבו על השיר ששמעתם של אלביס או של מייקל ג׳קסון. הם לא באמת מתו.

בעוד שקיימת הסכמה רחבה לגבי קדמותה של המסורת השומרית, כבר מאיזור האלף הרביעי לפנה״ס, לא ברור עדיין מה יחסי הגומלין שלה בתקופה זו עם העולם ההודו-אירופי, מי היה ראשון, מי השפיע על מי ואיך בכלל. העובדה היא רק שאנחנו מכירים שני מודלים של פולחן גיבורים: האחד של האדם המתעלה באמצעות עזרים פרמקולוגיים לרמת אל, ובכך זוכה לטעימה מהעולם האלוהי (הידוע בשמו: פולחן הגיבורים ההודו-אירופי), והשני של האדם המקיים בגבורתו את שיווי המשקל בין הסדר הארצי לסדר הקוסמי, ולפיכך יש לו תפקיד חצי אלוהי או אלוהי לגמרי (זה שיהיה ידוע להלן כ״מודל השומרי״).

בשלב כלשהוא המודלים הללו התערבבו, אבל לאורך השנים אנו רואים גילויים נפרדים שלהם, והשאלה מה קרה שם, באיזה סדר, מתי נפגשו, מי הפגיש אותם וכיצד, ובסופו של דבר מה ה-DNA של השלב האחרון שאנחנו מכירים בפולחן הגיבורים, של השליט ההלניסטי. או יותר נכון יש אחריו אפילו שלב יותר מתקדם שבו השליט אינו רק מושיע ברמה החומרית אלא גם ברמה הרוחנית, אמונה גרידא בו מביאה גאולה – כך נולדה הדת הנוצרית.

ראשית כל, מה הבעיה שלנו? הקושי לקבוע בוודאות כרונולוגית מי קדם למי – פולחן הגיבורים השומרי או ההודו-אירופי – נובע משילוב של פערי תיעוד, מגבלות ארכיאולוגיות ומורכבות בהעברה תרבותית. בעוד שקיימת קדימות כרונולוגית ברורה של הכתב השומרי, המחקר מתקשה להכריע לגבי המקורות המוקדמים ביותר של המסורות שבעל-פה. הסיבה המרכזית היא שבתקופה שבה השומרים כבר החזיקו בכתב ובמבנים עירוניים מבוצרים (החל מהאלף ה-4 לפנה"ס), העמים הפרוטו-הודו-אירופיים היו עדיין שבטים נוודים או חצי-נוודים ללא כתיבה. הישרדותם של טקסטים שומריים מעניקה להם קדימות כרונולוגית מובהקת במחקר, אך אין זה מוכיח שהפולחן עצמו לא התקיים במסורות הודו-אירופיות עתיקות שלא הועלו על הכתב. כמובן, חלק מהמסורות ההודו-אירופיות (כמו הוודות או השירה ההומרית) נשמרו בעל-פה מאות שנים לפני שנכתבו, מה שמקשה על תיארוך מדויק של ראשיתן.

קל מאוד לאחר אותן, אבל באמת שאי אפשר לדעת. לפי מחקרים שנעשו על אבוריג׳ינים, מסורות בעל פה יכולות לשרוד אלפי שנים באופן מהימן, ועשרות אלפי שנים כשיש גרעין היסטורי בר הוכחה. כאן אנחנו מדברים על אלפים בודדים של שנים, ואפילו פחות מהם. אם כבר בתפר האלף השני לפנה״ס יש לנו עדויות על מפגש בין התרבויות בפלישה החיתית (המאה ה-20 לפנה״ס), ולקראת אמצע האלף, כבר יש ממלכות (כלומר מוסדות חברתיים) כלאיים כמו ממלכת מיתני והממלכה החיתית – מהם אלף וקצת שנים עד לשושלות הקדומות של שומר, שהתקיימו באמצע האלף הרביעי לפנה״ס? פחות מאלפיים שנה.

לפיכך, אין לנו אפשרות לדעת על מפגש קדום מכך, או על זרימת מידע מכיוון לכיוון. אין לנו גם לדעת על שליחים או מטיפים נודדים שפגשו את שתי התרבויות. האמת? תעזבו דיבורים על מטיפים נודדים, זה נחשב פסבדו מדע, כל הדיבורים על קווי ליי שעליהם בנו מיסיונרים פרה-היסטוריים מגליתים. יש גם תאוריה על כך ששמאנים סיבירים נדדו אלפי קילומטרים, ואף לצפון אמריקה, והעבירו את מסורות ״האוהל האפל״ (או ״האוהל הרועד״) שבו בעצם הם מקיימים מסעות רוחניים בחושך.

הסברה המקובלת יותר מדעית היא שקיים איזה שהוא תת מודע קולקטיבי, שהביא את האדם לגבש מודל כלשהוא של דת, או יותר נכון של מיתולוגיה ודפוסי מחשבה. מיכאל וויצל (Michael Witzel) קרא לזה ״מיתולוגיה לאוראסית״, מתוך הנחה שהדבר קרה לפחות אצל האדם שחי בעולם הצפוני יותר – והוא גם זה שרלוונטי לענייננו.

יש כיום גם זרם בהיסטוריה ובמיתולוגיה ההשוואתית שמדבר על ״פסיכוביולוגיה״ או על ״נוירולוגיה דתית״, שטוען שהמבנה הגנטי של האדם הנבון, לפחות המאוחר יותר, אפשר לו לחשוב בדפוסים מסויימים, ועל כן סביר שישנם כמה רעיונות דתיים שנוצרו באופן כלשהוא, טבעי, במוחם של אנשים כמו לדוגמה פולחן מתים, השימוש באנתאוגנים לתקשורת איתם וכפועל יוצא, פולחן גיבורים. ובעצם, מדוע שלא נשתמש במדע המימטיקה, או ברעיון האגרגור, כדי להחשיב את הדת והטכנולוגיה כרעיונות שמתפתחים מתוך עצמם באופן אורגני?

אם בכל זאת אנחנו לא חושבים שהמפגש היה מאוד מוקדם, או שהמפגש בכלל לא היה, ושהרעיונות התפתחו אבולוציונית בגלל יד נעלמה כלשהיא, נאלץ להדרש לגישות המחקריות המובילות כיום, שמתחלקות ל-3: הראשונה נקראת פוליגנזה, שטוענת שכמו באבולוציה, שבנסיבות כלשהן, תופעות מסוימות יכולות להתפתח באופן ספונטני בשל אילוצים שונים וכאסטרטגיות אסקפרימנטליות להשרדות, שבשל הצלחתן ״התמסדו״ והתקבעו – כך גם באבולוציה התרבותית. כלומר, לא מן הנמנע שבמקרה, ממש במקרה, התפתחו שני סוגים של פולחן גיבורים. שני נביאים התנבאו באותה הנבואה.

השניה נקראת ״דיפוזיה״, שטוענת להשפעה ישירה. השאלה היא מאיזה כיוון לאיזה כיוון. ודיברנו עליה כבר בפסקאות הקודמות. אלא שלטענתם המפגש היה מאוחר יותר, ובעיקרו הוא השפעה מזרחית על המערב. או יותר נכון השפעה שומרית על ההודו-אירופיים, שקרתה לאחר שההודו-אירופיים אימצו את מודל התיישבות הקבע (וזה קרה כבר אחרי הפלישה שלהם לאירופה, בהיותם מערביים). מצד שני, יכול להיות שכנוודים, ההודו-אירופיים העריצו כח מתפרץ, ורעיונות דתיים של סגידה לכח שכזה הגיעו דווקא מההודו-אירופיים. דהיינו, המסופוטמים העריצו סדר, ההודו-אירופיים העריצו כח. רעיונות כמו אל הסער, רעיונות כמו גיבורים בעלי כוחות על-אנושיים ששוברים את מחסומי הזמן והמרחב, הגיעו מההודו-אירופיים. אז אי אפשר לומר חד משמעית מי השפיע על מי, אבל הרעיון הוא שהיתה השפעה חד צדדית בכל רגע נתון.

השלישית טוענת שכמו בכימיה ובפיזיקה, הדיפוזיה אינה חד צדדית אלא דווקא דו צדדית, ואולי בכלל ניתן לקרוא לה אוסמוזה. בתקופת הברונזה המאוחרת היה מפגש בין התרבויות הללו בעקבות נדידות עמים והתפתחות של מסחר, שהביאה את המרחב כולו שבו התרחשו אותם מפגשים, חופי הים השחור רבתי (קווקז, בלקן, אנטוליה וכו׳) להיות תשתית להחלפת רעיונות שהביאה למצב שבו יש שפה תרבותית אחידה יחסית שהתקיימה בין ציווילזציות שונות. בתקופה ההלניסטית השפה הזו נקראה, לפיכך, ״קוינה״. אז גם בתקופת הברונזה היה קוינה כזה, ושם התפתח בעצם פולחן הגיבורים האמיתי. עד אז, היו באמת מודלים נפרדים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×