image 2

מקורו ההודו-אירופי של פולחן הגיבורים הכנעני

על אף שפולחן הרפאים הגיע ליוון מכנען, אי אפשר לומר שמקורו לבנטיני. לאוגרית הוא הגיע מממלכת מיתני, החורים. למיתני הוא הגיע בתיווך שבטים הודו-אירופיים שנדדו למזרח הקרוב בתחילת האלף השני לפנה״ס. כך שהמקור הוא בכל זאת הודו-אירופי, אולי בגלל זה היה קל יותר ליוונים לאמץ אותו. זאת על אף שהמחקר מדגיש שפולחן הגיבורים לא היה קיים בתקופה המיקנית, וניצנים שלו רואים רק ב״תקופת החושך״, תקופה של השפעה פניקית על המערב שמכונה במחקר ״Orientalizing period״.

המבנה החברתי של השבטים ההודו-אירופיים היה מחולק לשניים: כהנים ו״יצרנים״ (producer), פשוטי העם. היצרנים כללו את כל מי שלא היה כוהן. המבנה היה כזה, כל עוד לא הופיעה טכנולוגיה ״משבשת״. וכל עוד זה קרה, הם התרגלו שאין להם טכנולוגיה מספקת לנהל מלחמה, אין להם יתרון על פני האחרים, ולכן גם אין להם סיבה להתערב בעממים אחרים, ולהתנגח איתם על טריטוריות פוריות למרעה. אלא שאז הגיעה אותה הטכנולוגיה המשבשת, הסוסים. כיצד הם קיבלו את הידע הזה? אולי באמצעות מפגש עם העמים המסופוטמים, כך טוען Mark W. Muesse, אולי גילו את זה לבד. כריסטופר בקווית', בספרו ״Empires of the Silk Road״, טוען שדווקא ההודו-אירופיים הביאו עמם את טכנולוגיית המרכבה, את סוסי המרכבה ואת הידע בלוחמת מרכבות למזרח הקרוב, ולא למדו זאת מהחורים או עמים מקומיים אחרים. ובכל מקרה, הצירוף של סוסים ויכולת נפחות וחישול מתכת אפשרו להם לבנות מרכבות מלחמה ולייצר נשק. הדבר הזה גרם לשינוי חברתי, כשלצד שני המעמדות, התפתח מעמד שלישי של לוחמים.

הלוחמים ניצלו את יכולותיהם והחלו להתמקד בפשיטות וביזה, בעיקר לצורך אחד: גניבת בקר. למה דווקא בקר, זה מעניין מאוד, ההשערה היא שההודו-אירופיים העריצו בקר גם ככה, כי הוא שימש לטקסים הדתיים שלהם ובעיקר להכנת המשקה המקודש שלהם, סומה. הסומה היה מרכיב מרכזי בפולחן שלהם, משקה שנחשב כאל בפני עצמו, והשתיה שלו נועדה להביא תחושת התעלות, אלמוות ותקשורת עם עולם הרוחות.

התפקיד של הכהנים היה עד אז הכי חשוב במבנה החברתי, כי הם קיימו את הטקסים הדתיים שלמעשה שימרו את האיזון הקוסמי, וסייעו לאלים בשמירה על הסדר והשפע בעולם. הכהנים היו משחזרים באמצעות הטקסים שלהם את הקורבן הראשוני של האלים, שהיה קורבן של בקר ותוצריו. החלב שימש לקורבן מים, והשומן שימש לקורבן אש. שני הקורבנות שילבו גם מרכיבים צמחיים, זהות הצמחים לדיון אחר. אבל טקסי האש היו קדושים במיוחד וכללו גם שפיכת דם. טקסי האש בוצעו עם תפילות מיוחדות כדי שרוח החיה תוכל להמשיך כחלק מישות אלוהית הנקראת נשמת השור, אנרגיית החיים של בעלי חיים. הבשר המקודש בושל והוצע לאלים, ולאחר מכן נאכל גם על ידי הכהנים.

אלא שכשמלאי הבקר מוגבל, לפעמים הדבר פוגע בכיס. תפקיד הלוחמים היה להגדיל את מלאי הבקר. בכך הם צברו כח, ואחד מהביטויים של הכח היה הדרישה שלהם להשתתף בטקסים המקודשים ולשתות גם מהסומה. אחרי הכל, אינדרה, אל המלחמה, היה מכור לסומה, וגם הם רצו.

מה שעמד בראש מעיינם של הלוחמים היה לא בהכרח לשתות מהסומה, אלא לזכות במה שהסומה מביא, שזה אלמוות, שמתבטא בחברות קדומות בתהילה. עקרון התהילה הוא לא בהכרח שכולם יודעים מה עשית ונותנים לך כבוד בחייך, כי גם אתה יודע שאתה בן תמותה ואם זכית באלמוות זה לא אומר שתחיה אלף שנה, או שלא תמות לעולם. הרעיון של אלמוות הוא שתפגוש את המוות תוך כדי חיים, ובעצם ״תיחנך״, כך שמי שרואה אותך יודע שפגשת את הנשגב, וכשתמות באמת תצטרף לאותה קבוצה של אנשים שמתו פעמיים – פעם בחייהם, ופעם במותם. או נולדו פעמיים. האנשים האלה מצטרפים בעצם אל קבוצת ״האבות״, גיבורי התהילה. כשאתה מת אתה לא נשכח, אתה ״נאסף אל עמיך״, הצטרפת לקבוצה אקסקלוסיבית.

Mark W. Muesse מציין שזה בדיוק מה שהגעיל את זרתוסטרא, השימוש הנלוז שעושים הלוחמים בסומה, שאינו אלא חילול הקודש. הוא טען שהצורה שבה הלוחמים מנסים להשתלב במעמד המובדל של הכהנים הוא עירוב אסור, וכינה את הלוחמים ״מרושעים״, drujvants. הוא היה טהרן.

המוטיבציה שלו לכעוס קשורה לתאולוגיה ההודו-אירופית, שחילקה את האלים לשתי קבוצות: ״אסורות״, או ״אהורות״, שקשורים לשמירה על סדר מוסרי באמצעות שבועה, וישויות בשם ״דוות״ שייצגו תכונות כמו אומץ, חברות, צדק, ציות ותהילה. בצורה גסה אפשר לומר שברגע שאתה שותה את הסומה אתה מצטרף לדוות, וברגע שאתה מת אתה מצטרף לאסורות. ההודו-אירופיים האמינו שמשתתפים בטקסים הדתיים חייבים לעבור את שניהם, אבל היו חלוקים ביניהם בשאלה כיצד ומי. האם מדובר בכהנים בלבד? האם השתיה אמורה להיות בטהרה? האם כלוחם שנהרג בקרב ״נהרגת בפעם השניה״? וכן הלאה. זרתוסטרא האמין בעקרון ההודו-אירופי המובהק שהכל אמור להיות ״לפי הספר״, ואם משהו קטן לא נעשה על פיו, הסדר הקוסמי מתערער, ולפיכך, הלוחמים מפירים את הסדר הקוסמי, ואם הלוחמים מעריצים את ה״דוות״, הם מעריצים את השטן.

לא באנו לדבר על זרתוסטרא. כן באנו לדבר על מעמד הלוחמים, שקיבלו הצדקה תאולוגית מדוע הם צריכים להשתמש במשני תודעה כדי להפוך לבני אלמוות ולקבל שכרון קרב.באמצעות החיקוי של אינדרה, הם בעצם מבצעים בדיוק את אותו החיקוי שהכהנים מבצעים כשהם מנסים לעשות סימולציה של הבריאה. להיות לוחם זו מאגיה סימפתטית בפני עצמה, וה״שער״ הוא שתיית משקה משכר, מצווה עליך להיות שיכור לפני הקרב, ולאבד את העכבות שלך, כי אז אתה הופך לאל. וכשאתה מת, ובעיקר בקרב, בהיותך אל, תשאר אל.

לונג סטורי שורט. כך נוצר פולחן הגיבורים. העמים ההודו-אירופיים כינו עצמם ״האצילים״ או ״האדירים״. בשפה הפרוטו הודו-אירופית, arya. משם נולד המושג ״ארי״, ״איראני״, ״אריאני״ וכו׳. מצד שני, בשפה הפרוטו-הודו-אירופית, גבר צעיר פירושו márya. אותם הלוחמים כשפגשו את המסופוטמים הציגו אותם כ-maryannu, שהוא הצורה החורית (סיומת nni) של ״הגיבורים״. המריאנו היו בעצם שכבת אצולה של לוחמים רכובים שהפכו לאימת המזרח, ומצד שני הפכו נערצים. למה הפכו נערצים? בקווית' טוען שמוסד הקומיטטוס שמוכר לנו מהעמים ההודו-אירופיים באירופה, Comitatus, שימש גם במזרח. הלוחמים האלה בעצם נתנו את חסותם למלך,וניתן להסביר את זה גם במונחים של עולם תחתון: רוצה שלא נהרוג אותך? שלם לנו דמי פרוטקשן, ואז אנחנו נשמור עליך שלא יפגעו בך, ונאכוף את החוק שלך. הדבר הזה היה win-win לשני הצדדים. 1500 שנה מאוחר יותר היסטוריונים יוונים יעידו שהגלאטים באסיה הקטנה, הקלטים ברומא ובעצם כל שבט הודו-אירופי ינקוט בצורה דומה. רוצים שקט? תנו לנו מתנות. ושוב, כך נוצר פולחן הגיבורים: יש כאן בעצם הסכם, תנו לנו מתנות ומנחות בזמנים קבועים, ואנחנו נשמור עליכם.

אני יכול להניח שחלק ממה שהלוחמים הללו נתנו למלכים היה לא רק הגנה, אלא גם מרפא, כי אחרי הכל הלוחמים הפכו להיות מיומנים בזכות צמחי מרפא קסומים. כך בעצם הקונוטציה של ההגנה קיבלה משמעות של מרפא, ועל כן לעתיד הגיבורים הללו ייקראו ״רפאים״.

מי היו העמים ההודו-אירופיים שיצרו מגע עם המסופוטמים? מפתה לומר שמדובר בחיתים. אחרי הכל, במילה ״חת״ טמונה גם משמעות נוספת, ״אימה״. הגיבורים הללו היו מזרי אימה. הרפאים נקראו גם אימים. שם המשחק היה להטיל טרור.

Mario Liverani בפרק הרקע ההיסטורי בספר ״A Companion to the Ancient Near East״, טוען שהחסות שהגיבורים הללו נתנו למלכים, הביא גם לשינוי שלטוני, כי אז מלכים יכולים היו לטעון ללגיטימיות של שלטונם בזכות כישוריהם האישיים ולא בזכות צדק ומסורת. אנו רואים באותה תקופה לא מעט מלכים במזרח שלא שייכים לשושלת אך טוענים לצידוק אלוהי לכך שקיבלו את השלטון. סרגון היה לדוגמה מלך כזה, גם משמעות שמו היא ״המלך האמיתי״. המלכים הללו היו למעשה שרים שביצעו הפיכת חצר בכח הזרוע, והצדיקו את שלטונם באמצעות פרופגנדה. הפרופגנדה היא מה שאנו מכירים כיום כ״פולחן הרפאים״.

לסיכום לעת עתה ניתן לומר שהאצילים כינו את עצמם גיבורים מלשון ״גבר״,הם היו לוחמים אדירים ומטילי אימה, שהפילו את חיתתם על בני הארץ (ולכן נקראו בני חת). הם הציעו את שירותיהם לכל המרבה במחיר, בתמורה לשוחד שהתבטא במנחות ומתנות, ונתנו בתמורה הגנה ומרפא. מי שנתן את השוחד היה שר שביצע הפיכת חצר וביקש לתת לגיטימציה לשלטונו למרות שאינו ממשפחת המלוכה, או לחלופין שליט חיצוני שהשתלט על הממלכה וביקש להתחבב על נתיניו שאינם ממוצא אתני כמוהו. יש בידינו דוגמאות גם לזה וגם לזה מהתקופה הזו במסופוטמיה (בערך 1700-1800 לפנה״ס).

מעניינת היא התאוריה של וולפרם פון סודן (שאגב, היה נאצי), שטען שהמילה ״מגן״ היא מילה שאולה מהשפות ההודו-אירופיות, בדיוק כפי שהמילה maryannu. מייקל אוקונור (במאמר ״Semitic *mgn and Its Supposed Sanskrit Origin״) אמנם חולק עליו בעניין המילה ״מגן״, וטוען גם שאין קשר אטימולוגי בין שתי המילים מגן ו-maryannu, וגם לא קשר בין המשמעויות השונות של המילה ״מגן״ בעברית, מגן כלתת מתנה ומגן ככלי נשק – הרשו לי לחלוק עליו. על פי מה שאמרנו פה, נראה ש״המרחב הסמנטי״ הזה של המילה מגן אכן מתיישב הן עם הגיבורים, הן עם הגנה מהם, הן עם ישועה, הן עם רפואה והן עם מתן מתנות. למעשה, יש סיכוי שה-ר׳ במילה maryannu הפכה ל-ג׳, אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. כשבתנ״ך כתוב על ״מריא שור״ ועל ״מריאי הבשן״, מתכוונים לשור מפוטם וחזק – בדיוק אותה החיה המקודשת ל״מריאנו״.

בנו של יונתן נקרא ״מריבעל״, שזה יכול להיות גם ״מריב״ עם הבעל וגם ״מריא״ עם הבעל. בשני המקרים מדובר במישהו שנלחם בשמו של הבעל. בין אם הוא רב את ריבו, ובין אם הוא גיבור מלחמה שלו, ״מריא״ (האמבלם של הבעל הוא שור).

המילה מגן באה בתנ״ך בדרך כלל בהקשרים של כלי נשק ו״צינה״, כלומר shield. חלק מארגז הכלים של לוחמים רכובים. כשדוד סופד לשאול, הוא אומר ״כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משיח בשמן״. כלומר, המילה מגן קשורה לגיבורים. אבל למגן יש עוד משמעות, של ״מתן״. כמו בהושע י״א ח׳: "איך אתנך אפרים אמגנך ישראל״, או משלי ד׳ ט׳: "תתן לראשך לוית חן, עטרת תפארת תמגנך". באופן זה יש גם לדרוש את השם יהונתן – המתן של יהוה, כלומר המגן שלו. כך, ניתן לראות את כל שמות בית שאול כשמות שמתכתבים עם הגיבורים, ואת כל מי ששייך לבית המלוכה כמי ששואף להיות ״איש מידה״. מידה הן במשמעות של גובה, שכן שאול הוא ״משכמו ומעלה״, גבוה, והן במשמעות של מידה טובה, שזו המשמעות המקובלת של ״משכמו ומעלה״. כלומר, האנשים הללו זכו למלכות בגלל מעלותיהם ולא בזכות ייחוסם, למרות שבפועל הם זכו בשלטון גם בשל ייחוסם, גם משום שכשהם מתים הם ״נאספים אל עמיהם״ ומצטרפים לפנתאון המשפחתי – אבל העובדה שהם לקחו חלק בטקס החניכה הפסיכדלי (״המזרח״) הופך אותם גם לבעלי מעלה רוחנית. כך בעצם הלוחמים הם לא רק חזקים ואמיצים, אלא גם חכמים, ועל כן יש להתייעץ בהם.

כיצד קשורה המילה ״משיח בשמן״ ל״מגן הגיבורים״? ישעיהו כ״א ה׳ אומר ״ערוך השלחן, צפה הצפית, אכול שתה, קומו השרים משחו מגן״. הפירוש המסורתי הוא שהלוחמים היו מושחים את השריון שלהם בשמן כדי שכשמכים בהם בחנית, זה יחליק והם לא ייפצעו. יכול להיות בהחלט שכמו אצל המגן של זאוס, האייגיס, אכן באמצעות המשחה היו הופכים אותו לקסום ובלתי חדיר לחרבות (או ״חסין כדורים״, בלשוננו). גם על אכילס מסופר שהפייסטוס יצר לו שריון שהפך אותו לבלתי פגיע, חוץ מאשר בעקבו, ודווקא שם הוא נפגע. אבל המשמעות, לטעמי, היא שהמשיחה בשמן הזו היא ״משחת הגנה״ ומתארת טקס חניכה שבמסגרתו המלכים/לוחמים הללו נמשחו במין ״משחת תעופה״ שהיתה בעצם משנת תודעה והפגישה אותם עם הרפאים, ובפגישה הזאת קיבלו מהם ברכות ו״מגן״, כלומר בשתי משמעויותיו, ישועה רוחנית ומעטה הגנה קסום. השולחן הערוך, האוכל והשתיה, מוזכרים כי חלק מהטקס הזה היה בעצם סעודה שבה זימנו את אותם האושפיזין, נתנו להם את המנחות שדרשו וקיבלו מהם בתמורה עזרה ומרפא. הטקס הזה כאמור מוכר הן משום שזה עיקרו של המרזח, והן משום שביוון הוא נקרא xenia, או יותר נכון theoxenia.

את כל המונחים ששיכים למרחב הסמנטי הזה, ובאים מסמיכות אליו, אנו יכולים לראות ברבדים שונים של התנ״ך, כמשוייכים הן לפולחן גיבורים, והן בשלב מאוחר יותר מנוכסים ליהוה עצמו. כלומר, ה׳ מגן ומציל, ה׳ גיבור מלחמה, את המלכים מושחים בשמן המשחה המקודש לה׳, וכמובן אברהם (בראשית י״ד-ט״ו) לאחר הנצחון במלחמת המלכים, כשמלכיצדק משדל אותו להשתתף בסעודת מרזח ולצרף אותו לפנתאון הגיבורים, אך אברהם מסרב לקבל את המתנות, וכל מה שהוא רוצה זה רק להיות ברוך לאל עליון קונה שמים וארץ המגן צריו בידיו ומגיש להם אותו על מגש של כסף. אברהם אמנם מסרב לקבל מתנות מבשר וחי, אך מיד לאחר מכן ה׳ מתגלה אליו במחזה ואומר לו ״אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד״. המתנות שמקבל אברהם הן זרע רב כעפר הארץ וככוכבי השמיים, ואת ארצם של כל העממים המקיימים את פולחן הגיבורים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×