התנ״ך כולו הוא פולמוס כנגד פולחן האבות הכנעני (״הרפאים״), במסגרתו נערכו סעודות מרזח בהן סגדו לגיבורים מקומיים, שתוארו כלוחמים עזים שבשל הישגיהם עברו האלהה. השתיה בטקסים אלה היתה כדי להתחבר עם רוחותיהם, ולהזמין אותם להשתתף בטקס,להחליף איתם מתנות, מנחות מצד הבנים וברכות מצד האבות. המוטיבציה לפסילת פולחן האבות, טענתי, היתה טכנית. פולחן האבות חיזק את הזיקה של המקומיים לנחלותיהם וסירובם העקרוני להעלות מס למלך, שביקש שלטון ריכוזי מבירתו, ירושלים. באמצעות דה-לגיטימציה ודמוניזציה של הצידוק התאולוגי לסמכותם של האבות, שהיתה אמורה לקרקע את תחושת בעלותם של הבנים על הקרקע, ביקשו המלכים לקבל את נאמנותם של התושבים בארץ. בכל פעם שכתוב בתנ״ך ״אבי״ עיר כלשהיא, מדובר באותו גיבור לו סגדו. בגבעון סגדה משפחת שאול ליעיאל (גרסה אחרת: אביאל בן צרור) ואשתו מעכה. בבית לחם סגדו ל״חור בכור אפרתה״, כלומר בנם של כלב ואפרת, לכן נקרא דוד ״בן איש אפרתי״. ובגלל שכלב הוא בנו של חצרון בן פרץ, אז גם ״איש פרצי״.
מהו המרזח? בטקסט KTU 1.114 בכתבי אוגרית, מתואר האל אל, ראש הפנתיאון הכנעני, עורך סעודה גדולה או משתה. אל מזמין אלים אחרים למשתה שבו מוגשים בשר, לחם, ובעיקר, הרבה יין. אל מעודד את המשתתפים לשתות ולהשתכר. גם אל עצמו שותה, ומשתכר עד אובדן הכרה. למעשה, לא סתם עד אובדן הכרה, אלא עד שהוא מבייש את עצמו, מתפלש בצרכיו, משהו בסגנון מה שכתוב בספר ישעיהו ״כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״. אל ״נבלע מן היין״, ומקבל ״חמרמורת״. דמות בשם ח'בי, המתוארת כבעלת קרניים וזנב (כנראה שד או דמות גרוטסקית), לועגת לאל על חוסר שליטתו. הטקסט מסתיים במעין "מרשם" לטיפול באותה החמרמורת.
אנחנו יודעים שמדובר במרזח כי זה כתוב במפורש, האל ״יתב במרזח״, כלומר יושב במרזח שלו, או ״טוב ליבו במרזח״. אל מתואר כמי ש״מתמוטט כמת״, או כמי ש״יורד שאולה״, ומפרשים את זה כסוג של קטלפסיה (קישיון) כלפי חוץ, אך מה שקורה בפועל הוא קטבסיס (Katabasis), כלומר ״מסע אל השאול״. זוהי מהותו של טקס המרזח. יורדים לבור, או למקום עמוק (״עמק״), שותים יין עד שנבלעים ומתים, בדרך למוות חווים חוויות איומות ומפחידות, אבל בסופו של דבר קמים לתחיה, למרות שיש כאלה שלא, יש כאלה שהולכים שלא עולים ו״נאבדים״, לכן המקום נקרא גם אבדון. יש גם אלמנט כלשהוא של עירום, אבל לא ברור אם זה כי את הטקס מקיימים בעירום (כסמולציה של קבורה בעירום או לידה בעירום), או שבמסגרת התחושות מרגישים צורך להתפשט כדי לקרר את הגוף. בשאול עצמו מתייעצים עם המתים (שואלים שאלות), ורוכשים חכמה, אבל לא סתם חכמה אלא ״חשבון ודעת״ (קהלת ט׳ י׳).
אנחנו רואים בתנ״ך בדרך כלל את המרחב הסמנטי הזה מופיע בהקשר לשאול: כלומר, הטיות של אותם השורשים, וכל מיני משחקי מילים, מוזמנים לפתוח קונקורדנציה. לענייננו, חשובים כמה ציטוטים. ראשית, מי שפוגשים שם, וכנראה שגם מי שמקיים את הטקס, הם הגיבורים. אתה הולך לפגוש גיבורים, ואולי גם אם עברת את החניכה הזו, אם ירדת לשאול וחזרת משם, מעתה אתה בעצמך נחשב גיבור. אבל יש אלמנט של גבורה שאליו סוגדים במסגרת טקסט המרזח. ביחזקאל ל״א-ל״ב מתרכזים באלמנט הזה, ה׳ עצמו מתואר כמי שיורד לשאול ו״עושה בו סדר״.
הפרק מדבר באופן כללי על שקיעת אשור, האימפריה הגדולה של אותה התקופה, ועל נסיון מצרים לנצל את הוואקום כדי להפעיל את השפעתה ביהודה. אבל לצד שקיעת אשור, בבל עלתה לגדולה, ובבל ביקשה להצר את צעדיה של מצרים, ועל כן הן נלחמו בסדרת מלחמות, כשבסופו של דבר בקרב האחרון, קרב כרכמיש ב-605 לפנה״ס, בבל ניצחה נצחון מוחץ ומצרים הובסה. מצרים לא חזרה להשפיע על הלבנט, עד היום. כשעלתה האימפריה הפרסית היא גם איבדה את עצמאותה. הנבואות הללו של יחזקאל, וגם במקביל של ירמיהו, מנבאות את המפלה הזו.
הרפרנס לשאול, כמו גם הרפרנס לגן עדן, שמחלק את העולם לשלושה מפלסים – השמיים, הארץ והתהום, הוא בשל המקום שתפס בתרבות האשורית, וגם הבבלית, וגם בכל התרבויות הקדומות. המפלס הארצי של גן העדן הוא יער ארזים (כלומר, מחטניים) או עצי אשור (כלומר, אלוניים). מדובר בעצם על העצים הדומיננטיים ב״מגה-פלורה״ של הלבנט, שהתאפיין ביערות שאליהם ובהם סגדו. לא נזכיר כאן את ההנחה, שביערות הללו צמחו גם פטריות פסיכדליות, אבל העובדה היא שביערות כאלה בצפון כדור הארץ אכן צומחות פטריות כאלה, ואולי בתקופת הקרח האחרונה גם באיזור הים התיכון. כאמור, לא נזכיר את זה. מה שכן נזכיר הוא שלכל עץ יש שורשים, ומערכות שורשים של עצי יער מתאפיינות במערכת שורשים מפותחת, שחוץ מתקשורת ו״ערבות הדדית״ בין עצים באמצעות מיקוריזה (את זה לא ידעו הקדמונים), גם חודרים את הסלעים ומנווטים את עצמם בין כיסי קרקע בתוכם כדי למצוא מים. התכונה הזאת הופכת את העצים האלה לחזקים במיוחד בהשוואה לצמחים אחרים שאינם מסוגלים לגשת למשאבי מים נסתרים כאלה. בקיצור, שורשי העצים האלה הם סוד צמיחת אותם היערות, ואיך ניתן לפגוש את השורשים הללו? בתוך בורות ומערות. זוהי עוד מוטיבציה לגשת אל התת-קרקע כדי להעריץ את החיות של העצים הללו. הם שורדים גם בשנות בצורת, כשהשכבה העליונה של הקרקע מתייבשת לחלוטין, והם עדיין חיים. הם שורדים גם שריפות יער, כי מה שנשרף הוא השכבה העליונה, ״השורשים העדינים״ של העץ, אבל הבסיס שלו ושורשיו המרכזיים נשארים, כי הם קבורים עמוק באדמה. וכך, עצים אלה מתאוששים במהירות. הם מוציאים נצרונים מהגזע או מהשורשים שנותרו שלמים, ומשקמים את עצמם בעזרת מאגרי המים והאנרגיה. בכך מסמלים היערות האלה מוות ולידה מחדש.
עד כאן הסבר בוטני קצר. הקדמונים ראו את הבוטניקה הזו, השורשים הללו נחשבו ה״גיבורים״, שורשים של העץ המשפחתי. כל שבט נחשב בעצם כשושלת, שבו הסמכות הועברה מדור לדור בצורה שבה האנרגיה מועברת בין הרמות השונות של העץ, החל מהשורשים העמוקים ביותר ועד לפני הקרקע. העברת הסמכות התבטאה גם באמצעות שלטון, כלומר אותם יורשים של השורשים נחשבים כ״רוזנים״. אנו רואים את הקשר האטימולוגי הזה, שחוצה משפחות שפות. Rhizome הוא שורש, המילה
ῥίζωμα ביוונית משמעה ״שורש״. כיצד המילה הזו עברה בין קבוצות השפות? מסתורי ביותר, אבל יש סברה שבתקופת החושך היוונית, כלומר לאחר משבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-12, אגן הים התיכון התאפיין בהגירות המוניות – אנחנו יודעים על גויי הים, שהגיעו ללבנט, הפלישתים לכאורה הם ממקור אגאי, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שלצד הגירות של מערביים למזרח, היו גם הגירות של מזרחיים למערב, כלומר של פניקים שהשתלטו על הסחר הימי והקימו קולוניות לחופי הים התיכון, ושם פגשו יוונים והשפיעו על פולחנם ושפתם. בין השאר העבירו להם את השפה, אבל גם עוד כל מיני מילים.
זו תאוריה ותיקה, שנויה במחלוקת מעט, למרות שהיא חזקה מאוד ואכן נראה שפולחן הגיבורים ביוון הושפע מפולחן הגיבורי הכנעני. כל מה שסיפרנו כאן על פולחן הגיבורים הכנעני, העדויות מאוגרית מראות שהיה קיים כבר בשיאו של האלף השני לפנה״ס. עדויות מיוון העתיקה אנו רואים רק בתקופה הארכאית, וככל שהתקדמנו לתקופה הקלאסית, כך פולחן הגיבורים קיבל מקום יותר ויותר מרכזי בדת המקומית. אמנם הוא עבר ״שיפט״ כלשהוא, אמנם הוא גם התאפיין ביוון הרבה יותר כפולחן עירוני והרבה פחות כפולחן משפחתי או פולחן clan – ועדיין, יש המון מקום לדמיון, ובסיס אקדמי מוצק למדי להקבלה ולהפיכת האקסיומה לעובדה: מסורת הכנסת האורחים היוונית, ה-Xenia, שלוותה במוסד שלם שנקרא ״סימפוזיון״, מילולית: שתיה משותפת, מקורם בסעודות המרזח. וכך מתאר עמוס את הסימפוזיון הכנעני: ״השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. הפורטים על הנבל… חשבו להם כלי שיר. השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו…״.
משלי ל״א מספר על למואל מלך משא, שאמו ייסרתו והטיפה לו שהמנהג הזה של המרזח לא טוב, אם הוא רוצה להיות מלך טוב. ובין השאר אמרה לו ״אל תתן לנשים חילך, ודרכיך למחות מלכין… אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר, פן ישתה וישכח מחקק, וישנה דין כל בני עוני״. היא מדגישה ואומרת, אם תתנו ״שכר לאובד״, ״ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד״. כלומר, יש כאן רפרנס לטקס המרזח (״לאובד״), שהתאפיין כשתית אלכוהול מרובה, וקיום יחסי מין (אולי לשם כך העירום?). כולנו מכירים את הסיפורים על ה״הטאירות״, הקורטיזונות בסימפוזיונים, או ה״פורנות״ שהיו זונות של ממש ועל שמן נקרא הפורנו. ״פרנמי״ πέρνημι, ביוונית, ״למכור״. הסרסורים נקראו ״פורנבוסקוס״ πορνοβοσκός, מאכילי הזונות, או בעברית משנאית ״רועי זונות״.
אפשר להסיק מכך שההתנגדות לאנתאוגנים וההתנגדות למין כרוכים אחד בשני, ולא קשורים בהכרח ל״תרבות נמוכה״ של התמכרות לצד החומרני, אלא רק בגלל שמי שעסק בדברים האלה, ״לא בא טוב״ לשלטון הריכוזי בירושלים, כי סירב לקבל את סמכותו. ואולי משום כך ליל הסדר מעוצב כמו סימפוזיון קדום, כדי ״לתקן״ את המוסד הזה ולהחזיר אותו לייעוד המקורי שלו, חיבור למקור של חכמה, דעת ו״חשבון״?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה