כהרגלי אתחיל בהקדמה ״מדעית״: ארכיאולוגיה מולקולרית משתמשת בשיטות מדעיות מתקדמות לניתוח חומרים ביולוגיים עתיקים, כגון DNA, חלבונים ושומנים, שנמצאו באתרים ארכאולוגיים. תחום זה מאפשר לשחזר אורחות חיים, תזונה, מחלות, הגירה וקשרים גנטיים של בני אדם ובעלי חיים קדומים. אחת מהשיטות נקראות ניתוח רב-איזוטופי הוא טכנולוגיה מדעית וכימית מתקדמת המאפשרת לחלץ "ביוגרפיה ביולוגית" או "דרכון ביולוגי" מתוך שרידי שלד ושיניים של בני אדם.
השיטה מבוססת על שרשרת המזון ועל העיקרון שלפיו בני האדם הופכים, ברמה האטומית, למה שהם אוכלים ושותים. לכל אזור גיאוגרפי יש הרכב ייחודי של סלעים ואדמה המכילים יסודות כימיים ספציפיים. עם הזמן, היסודות הללו מתבלים מהסלעים, נשטפים למי התהום, נספגים בצמחים, ומשם עוברים אל בעלי החיים ובני האדם שניזונים מהם. בתוך גוף האדם, החומרים הללו מחליפים את הסידן ומשתלבים פיזית בבניית השלד והשיניים, כך שהגוף מתפקד כמעין "רשמקול כימי" שקולט את מאפייני הסביבה הגיאוגרפית לאורך החיים.
במסגרת הניתוח, החוקרים בוחנים יחסים בין מספר סוגים של איזוטופים, כלומר צורות שונות של יסודות כימיים: סטרונציום על צורותיו מצביע על ההרכב הגיאולוגי של אזור המחיה ועל סוגי הסלעים הקיימים בו. חמצן לצורותיו מעיד על מקורות מי השתייה וקשורים לאקלים ולגובה פני השטח. פחמן וחנקן חושפים את סוג התזונה המדויק של האדם, למשל האם הוא ניזון בעיקר מבשר, דגים או צמחים מסוימים. וכן הלאה.
כך ניתן לזהות את מקום הלידה על פי השיניים, לדוגמה. האמייל מתגבש בשנות הילדות המוקדמות וכמעט שאינו משתנה במשך החיים. בכך, הוא "נועל" בתוכו את החתימה הגיאולוגית של המקום שבו האדם נולד וגדל. רקמת העצם, לעומתו, היא דינמית וממשיכה להיהרס ולהיבנות מחדש לאורך כל החיים, ולכן היא משקפת את החותמת הכימית של האזור שבו האדם חי בעשור האחרון לחייו בערך. באמצעות האוכל ניתן לזהות זמנים של עקה ולחץ פיזיולוגי חריג כמו לדוגמה רעב כבד ומחלות. משמעות הדבר היא שהאדם בונה את גופו מתוך האדמה שעליה הוא דורך, אין הפרדה עקרונית בין האדם, הרוח שלו והאדמה עליה גדל, ויותר מכך, יש כאן מין מחזור אקולוגי, שבו האדם הוא חלק מהסביבה והסביבה היא חלק מהאדם וחוויתו, בחייו ובמותו. וכאן נשוב אל חקר התודעה.
הביטוי ״מעפר באת ואל עפר תשוב״, אינו רק דימוי פואטי או עונש תאולוגי, אלא תיאור של ״מאזן מסה״ פיזיקלי. הקדמונים הבינו כי הקשר בין האדם לאדמתו הוא קשר כימי מוחלט: גוף האדם בנוי מהאטומים של סביבתו, ואליה הוא עתיד להתפרק. הארץ ממחזרת את עצמה ומתבטאת באופן שעל פניו נראה מטאפיזי בחייו של האדם החי עליה, אך זו אינה מטאפיזיקה, אלא פיזיקה של ממש. האדם הוא סוג של מכונה, פונקציה עם קלט ופלט. הוא סך כל הקלט שהוא מקבל. בחשיבה הדתית האידאית, אנחנו מתרגמים את זה לאינפוטים חוויתיים, ואאוטפוט רוחני, אבל הקדמונים לא חשבו ככה: הקדמונים חשבו באופפן מטריאליסטי, האדם הוא סך כל הקלט הפיזי, והוא גם מעבד ומפיק פלט פיזי שאוצר בתוכו אנרגיה רוחנית. וכך אדם בעל איכויות יוצאות דופן שחוזר לאדמה, הופך למעשה לקומפוסט, האדמה ממחזרת אותו ומזינה באמצעותו את כל התוצרים שלה.
האדמה היא למעשה גם קופסה שחורה עם קלט ופלט, והקלט שלה הוא האבות והגיבורים. הפלט שלה הוא צמחים מקודשים, איתני טבע וארכיטקטורת נוף. הדבר הזה גם מסביר מדוע כשהאדם ״מתפרעת״, מדוע כאשר יש רעידות אדמה ופגעי מזג אוויר, צריך לפנות אל האלים. כי האלים הם התגלמויות של רוחות האבות, והאבות התמזגו עם האדמה כשהפכה אותם לקומפוסט המזין את המציאות, ואם המציאות רגיזה, האנרגיה של האבות רגיזה. הקדמונים למעשה היו בעלי ״אינטואיציה מולקולרית״.
מצד שני, כשהמציאות לא רגיזה, היא חומלת ומפרה. בהתגלמות שלה כאיתני טבע וכנוף בעל ארכיטקטורה מרשימה, ההתבוננות בו מעוררת השתוממות שכשלעצמה משנת תודעה. אבל במקרה שלנו, אנחנו כמובן מתרכזים בצמחים. מאחר שהם מכילים למעשה את החתימה ה״איזוטופית״ של האבות, כשאתה אוכל אותם, אתה אוכל למעשה את ״בשר האבות״ ומפנים את האנרגיה שלהם בעצמך. צמחי הזיה הם למעשה קניבליזם רוחני, אבל המסע שאליו הם מוציאים הוא לא הזיה אלא ״איחוז״ שבמסגרתו הרוח שלך מתאחדת עם רוח האבות, וה״פונדקאי״ של אותו דיבוק מבצע ״ירידת הנשמה״ בחזרה אל העולם התת קרקעי שממנו נובעת אנרגיית האבות, צ׳אקרת השורש הקוסמית.
החיבור לאדמה במחשבה הקדמונית היתה מפני ש״רוח המקום״ (בלטינית ״genius loci״) היתה עובדתית: האבות שייכים לאדמה בה הם קבורים, והם חלק מה״גניוס״, כלומר הרוח השומרת על השושלת. במושג הזה נשתמש להלן. החיבור שלך לאדמה הוא לא רק בגלל הזכרונות שלך, אלא בגלל אותו מחזור אליו אתה שייך, והאדמה ותוצריה הופכים לקדושים כי האל עצמו ורוחו שורים על המקום, כאמור כי אותה ״רוח הגניוס״, נמצאת ברגבי האדמה.
ומה קורה כשמוציאים אותך לגלות כפויה, או כשאתה צריך להקים קולוניה כי קטנה פיסת האדמה? מבחינת הקדמונים הדבר הזה היה בגדר אסון רוחני, אבל בכל סוף יש התחלה חדשה. כלומר, זה לא שהיית צריך לנטוש את האל שלך, זה לא שהאל שלך מת – הוא עדיין שומר עליך, אבל אתה צריך לנטוע שורשים חדשים בקרקע, ולכן מרגע שמצאת ישוב קבע חדש, ברגע שייסדת את המקום, אתה הופך לאבי השושלת החדש. לכן במסגרת פולחן האבות היה גם אלמנט של פולחן מייסדי ערים.
אבל הקדושה היא לא משהו שאינהרנטי במייסד העיר. מייסד העיר הוא רק נושא לפיד, רץ במירוץ שליחים. הוא נושא עימו את המקל שנקרא ״הגניוס״, שהוא בעצם אנרגיה שהולכת ביחד איתך, כאילו שהאל השומר שלך מלווה אותך לכל מקום שתלך. באנתרופולוגיה קוראים לדבר הזה ״מאנה״, שיכולה לעבור ממקום למקום ומחפץ לחפץ, אבל מסמלת סמכות, ולכן צריך לכבד אותה. יש שיטענו, שמה שבעצם עובר ממקום למקום הוא המטען הרוחני של הגניוס, או יותר נכון שבמסגרת הנדודים, השבטים לקחו את האנתאוגנים שלהם עימם על מנת לשתול אותם במקום החדש ובכך בעצם ״לשמר את הגניוס״, כי הרוח שלו שורה בצמח.
ואם השימור של הרוח הצמחית לא עוזר, כמו לדוגמה הצמחים לא נקלטו באדמה החדשה, או שהזרעים הושמדו בדרך, או מכל סיבה שהיא, אל דאגה. יש גם טכניקות אחרות. כמו לדוגמה: טכניקה ל״קידוש״ המקום ולהידוק הזיקה המחודשת לקרקע באמצעות טקס, של שינוי יזום של הנוף במקום החדש. אם לא האבות הם אלה שקבעו את הנוף, באמצעות המיחזור של האדמה, ויצירת הנתיבים ה״טבעיים״ שלו כמו מערות שנחשפות מתוך קמטי אדמה, או מעיינות שנובעים לפתע… אז אנחנו, ״המייסדים״ נקבע את הנוף מכורח ה״מאנה״ שהועברה אלינו מאבותינו במקום הישן. באנתרופולוגיה קוראים לזה ״נוף אנתרופוגני״, בניית מונומטים שמשנים את הנוף הנראה למרחוק. וככל שהארכיטקטורה של הנוף המחודש בולטת יותר, כך העוצמה של הגניוס נוכחת יותר, ולכן היה אינטרס לבנות מונומנטים כמה שיותר גרנדיוזיים וכמה שיותר גדולים ובולטים למרחוק. והדבר הזה בעצם מצדיק את בניית המגליתים. המגליתים, לפיכך, לא היו סתם קברי אבות, אלא נסיון מלאכותי ויזום לקבע את רוח הגניוס במקום. אם הצלחת, קיבלת את ההצדקה לכך שאתה שייך מחדש למקום הזה, כי האנרגיה שנוכחת בך סייעה לקבוע עובדה בשטח.
ואם גם זה לא עבד, גם אז לא נורא. מאנה לא חייבת להיות באמצעים פיזיים. היא יכולה להשתמר גם בהתנהגות. מאנה התנהגותית נקראת בעצם, ״מורשת תרבותית״ או פשוט ״מסורת אבות״ – המנהגים של כיבוד הגניוס, שאם לא מצייתים להם, המאנה מפנה לך עורף ולא שומרת עליך, ובאין שמירה איבדת את ברכתה. המורשת התבטאה בקרב קבוצות שונות בצורות שונות, הן כזכרון קולקטיבי, הן כזיקה לארץ המוצא, והן פשוט במה שנקרא כיום ״דת״.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה