image 8

אריגי קנאביס כחולים לצרכים טקסיים

חומרים אורגנים הם "רוחות הרפאים" של הארכיאולוגיה, במובן הזה שהם נרקבים ונעלמים באקלים הלח של טורקיה. כך שלא היינו מצפים לראות שרידים מתקופת הברונזה. אלא ששריפה גדולה שכילתה את כל העיר ביג' סולטן (Beycesultan Höyük) במערב טורקיה, יצרה תהליך פחמון – כך במחקר טורקי שהופיע בשנה שעברה בכתב העת antiquity. כך, מסתבר שהאסון של תקופת הברונזה הוא המזל של המדע המודרני, ורק בעקבותיו אנו יכולים לדעת משהו על הטקסטילים של אז. ומה שאנחנו מגלים הוא שבתקופה זו במזרח הקרוב עיבדו סיבי קנאביס לאריגים, צבעו אותם בצבע כחול, וייעדו אותם לשימוש מלכותי וטקסי. כלומר, קנאביס (בלשון המשנה ״קנבוס״) אכן היה אנתאוגן, ולא רק כי הוא ממסטל, אלא כי ניתן להכין ממנו אריגים והאריגים נצבעו בצבע אנתאוגני בפני עצמו.

טקסטים חיתיים ואשוריים מזכירים "צמר כחול" כמס יוקרה המועבר לארמונות, המזכיר את אבן הלפיס לזולי והיה שמור לבגדי מלוכה וכהונה. כך שמסתבר שזה לא צמר אלא קנבוס, והכחול הוא בגלל הרפרנס לאבן הספיר. הדבר מאשש את הטענה ש"סגול" היה צבע מקודש בימים עברו, בעיקר במזרח, אבל כמובן שבתקופה ההיא אין כל כך אבחנה בין צבעים – סגול, אדום, כחול ואפילו חום זה היינו הך. אבל הם מקודשים, או יותר נכון לא בהכרח הם, יותר החומרים שהם מסמלים, אלה שהם עשויים מהם, ומי שלובש אותם.

מלבד התגלית הזו, במחקר נוהגים להדגיש דווקא יותר את "הפעם הראשונה" שמסמנת התגלית הזו. השימוש המוקדם ביותר המתועד בצבע כחול באנטוליה, השימוש המוקדם ביותר המתועד בטכנולוגיית הסריגה הספציפית שבה נסרגו האריגים, ולא ידעו בכלל שהיתה קיימת באנטוליה – טכנולוגיית סריגה ללא קשרים באמצעות מחט יחידה שנקראת nålbinding. הדבר מראה יכולות מתקדמות, ולא רק זה. גם העובדה שהצבע הכחול הוא פיגמנט שיוצר מאיסטיס הצבעים, הפקת הצבע דרשה תהליך תסיסה מורכב של עלי הצמח, עדות ליכולת כימיות מתקדמות של האומנים הקדומים. ככלל, גם הידע להפיק סיבי טקסטיל מקנאביס נחשב כמתקדם, ורק מוכיח שפולחן משלב טכנולוגיה "עילית".

תוספת קטנה שלא קשורה למאמר אבל עושה הרבה שכל. שם הצבע הכחול המתואר בטקסטים האשוריים נגזר באכדית מלפיס לזולי. השם ללפיס לזולי הוא uqnû, ושם הצבע הכחול היה uqnâtu, שמשמעותו היא "כמו לפיס לזולי". זה גם המקור האטימולוגי של המילה "ענק" כתכשיט לצוואר. האבן שימשה כקמע או כסמל סטטוס או כשניהם, והיו מצמידים אותה לגוף משל היתה ציצית או תפילין או כל חפץ מאגי אפוטרופאי אחר. בשיר השירים נאמר "באחד ענק מצווארוניך", ובמשלי "ענקים לגרגרותיך". כשאתה נותן מתנות, אתה "מעניק", כלומר אתה נותן משהו יקר. בספר דברים נאמר שכשמשחררים עבד עברי אסור לשלחו ריקם וצריך "להעניק" לו דברים. אמנם כתוב שם שנותנים לו מהצאן, הגורן והיקב, אבל יותר נכון לומר שמדובר ב"הענקת עדי" לצווארו.

יש להניח שגם המילה ענק לאיש גדול מימדים קשורה לכך, כלומר שמם של הגיבורים, ה"רפאים", נגזר מהייצוג האיקוני שלהם כמי שעונדים תכשיטים, או לחלופין מהייצוג של מי שבא איתם במגע. טקס המרזח, הרי, היה בעצם מפגש פיוסים שכלל "החלפת מתנות", אתם הבאתם להם אוכל ושתיה והם הביאו לכם ברכות והגנות מעין הרע. ומהי הגנה מעין הרע אם לא קמע מאבן חן? ואיזו אבן חן עם לא לפיס לזולי? הענקים נקראו כך משום שהעניקו, ומי שבא איתם במגע ענד "ענקים". המהות המיסטית של הענקים היתה טמונה באנרגיה השוררת באבן החן, שלא לדבר על כך שאבני חן טחונות שימשו בעבר כמרכיב בתרופות לשתיה – לאפיס לזולי ספציפית שימשה לחיזוק והגנה מפני מלכוליה, ואין מתאים ממנה להיות "אבן פסיכוטרופית"

ככלל, אבנים שחוקות היו פסיכוטרופיות, ובחלק מהמקרים אף גרמו להזיות: צינובר לדוגמה, בהיותה כספית, שימשה כ"אבקת אלמוות". מתועד שימוש של אלכימאים סיניים מסניפים צינובר, אך בעבר הבאתי בקבוצה מחקרים שטענו שגם שמאניות בספרד הפרה היסטורית היו משתילות בשיניהן אבקה (הנקראת "ורמיליון") שהיתה גורמת להן לטווח ארוך להרעלת כספית שהתאפיינה בשינויי מצב רוח עד כדי הזיות. גם אבני חן המכילות ארסן הן פסיכוטרופיות באופן כזה שפוגע במערכת העצבים. אמטיסט, האבן הסגולה, וכך טענתי בהרצאותי על קדושת הצבע הסגול, היתה נחשבת כמונעת שכרות, בעיקר לאנשים שהיו נוהגים לשתות הרבה אלכוהול, אבל פחדו "להבלע". שמה היווני נגזר מהמילה "לא שיכור", כלומר ה-א' בתחילה מילה היא לשלילה, כמו א-מיני או א-פוליטי. ובכן, אותם האנשים שהיו שותים, באילו טקסים השתמשו אם לא בטקסי הענקים?

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×