דמיינו יישובי ענק, חלקם מעל 1,700 דונם, שמוקפים בתעלות הגנה מלאות בחלקי גוף, גולגולות מעובדות ועצמות בעלי חיים. חלקן שרופות, חלקן עברו מניפולציה, ברמה זו או אחרת, בעיבוד זה או אחר.
זה לא פתיח לסרט אימה, אלא המציאות המחקרית המרתקת של ״רשת המבצרים הפאנונית״ שאפיינה את תקופת הברונזה בקרפטים (אזור הונגריה, סרביה ורומניה של היום). מחקר חדש חושף שהקהילות המקומיות השתמשו במה שמכונה ״פואטיקה גופנית״: התייחסות לגוף המת לא כאל שייר שיש להסתיר, אלא כאל כלי פולחני אקטיבי.
הקדמונים לא ראו במוות סוף פסוק, אלא תחילתו של תהליך עיבוד חומרי. הגופות עברו תהליך ״פרגמנטציה״ מכוון: חלקן נשרפו, חלקן הופקרו לאיתני הטבע כדי להתנקות מהבשר (אקסקרנציה), וחלקן הוצאו מהקברים חודשים אחרי הקבורה רק כדי שיוכלו להשתמש בעצמותיהן מחדש.
מה ההגיון בלעשות את זה? פירוק הגוף נועד ״לשטח״ את הזהות האינדיבידואלית של המת ולהפוך אותו לחלק מהקולקטיב. במוות, האגו נעלם והאדם הופך לחלק מהמבנה, מהתעלה, מהאדמה שמגנה על הקהילה. כך בעצם הנוכחות במתחם הופכת לחוויה דתית מתמשכת שבה המוות נוכח בכל צעד.
הפירוק הזה היה לעיתים מתוך כבוד לאבות, במקרים כאלה נבנו תלי קבורה (״טומולוס״) לצורך הנצחה. אבל לא תמיד. למעשה, מדובר ב״רצף״, מין סולם של כוונה שהצד השני שלו הוא דיכוי אויבים. גולגולת של אב קדמון בתוך הבית העניקה הגנה, בעוד שגולגולת של אויב שנוקבה כדי להיתלות לראווה על שער המבצר הייתה אקט של עוצמה ודומיננטיות, שזו כמובן דוגמה אחת. המחקר מפרט טקסי אלימות קולקטיביים, שכולל טראומות סביב זמן המוות בגופות.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה