אחת העדויות לקניבליזם פולחני מתקופת הברונזה התגלתה בתל הקבורה של האגה (Håga) שבשבדיה. אתר זה, המתוארך לסביבות שנת 1000 לפנה"ס, מכיל קבר של מנהיג או רם-מעלה שעבר שריפה, או יותר נכון קרמציה בטמפרטורות של מעל 850 מעלות, ולאחר מכן אפרו הושם בקפידה בארון עשוי בול עץ אלון.
בחלקיו העליונים של התל נמצאו גם שלדי אדם (לפחות שלושה פרטים) שאינם שרופים, המעידים על פרקטיקות פולחניות אלימות וקיצוניות. אחד מהם הוא עצם ירך באורך 26.5 סנטימטרים של אדם, אשר נחצתה לשניים בעזרת חיתוך חד וברור. מטרת החיתוך המדויק הייתה, ככל הנראה, הוצאת מח העצם מתוך החלל הפנימי לשם אכילתו כקורבן אדם, משל היה בעל חיים. מוסיפה לכך המצאותה של העצם ועצמות אדם אחרות, במצב זהה להמצאות עצמות בעלי חיים אחרים שהוקרבו במקום. כולן שבורות ומושלכות לכל עבר ללא סדר אנטומי אל תוך שכבות האדמה, כפי שמוצאים בדרך כלל בארוחות טקסיות (שבהן קוברים את שאריות הארוחה). ולמסקנה הזאת הגיעו לאחר שלילה של אפשרות שמדובר בנזק מקרי שנגרם על ידי את חפירה, גם אם היה לאחר המוות. נזק כזה היה מותיר עצם מרוסקת ולא חתוכה באופן כה נקי ומכוון.
במסורות חקלאיות ועונתיות הודו-אירופיות, טקסי קורבן היוו חלק בלתי נפרד ממעגל החיים, עונות השנה ופסטיבלי האש הגדולים. במקורות האתנוגרפיים וההיסטוריים של אירופה, רווחה האמונה כי ״רוח התבואה״ או כוחות הצמיחה בטבע מגולמים בנציג פיזי, אנושי או חייתי. הדבר רווח לכאורה בקרב השטים ההודו-אירופיים למיניהם, למרות שעם ״הקידמה״, בעיקר כשהנצרות נכנסה לתמונה, ואז גם החלו תיעודים, לצד טשטוש והשכחה של מסורות פגאניות, הדברים האלה הומרו למזכרות סמליות. כמו לדוגמה, באירופה של המאה ה-19 מתועדים טקסטים פולקלוריסטיים כ״הדמיות סמליות״, תלייה, עריפת ראש או דקירת הלב בחרמש.
כשכתבתי את ״הסגול הגדול״, היתה מתועדת עריפה סמלית של השד שמדביק את התבואה בארגוט, שהיתה כנראה ״סרוגייט״ ו״התקה״ של קורבן אדם שהוקרב על ידי כהני הדת בזמן מגפות ארגוט בהיסטורי הרחוקה כ״כפרה״ בתקופות של מגפות, כשלא היתה תשובה מדויקת מה גורם למגפות הללו, או כשרצו לזרוע יבול לשנה הבאה, זמן מה לאחר שהתקיימה מגפה, או אולי גם זמן רב כ״סגולה״ כנגד מגפות. ביוון העתיקה מתועדים מקרים כאלה של ״שעיר לעזאזל״, אדם שמוקרב למען על העדה במקרים של מגפות, כדי להעביר אותן.
מה שעולה מכאן הוא שקורבנות כאלה היו אכילה סקרמנטלית, והשימוש של זה בסקרמנט והאכילה דווקא של מח העצם היא בגלל שהוא נתפס בדומה לדם או למח ל״כח החיות״ העוצמתי ביותר של הגוף. במקרה הזה האכילה לא היתה של קורבן מקרי, אלא של המת עצמו, מציעים. זה היה מתוך צורך דתי עמוק להעניק כבוד למנהיג שמת ולספוג את כוחו. הקניבליזם הפולחני היה כדי ״לאכול את האלים״, או כדי להעביר אל החיים את ה״מאנה״ של המתים. הקבורה הן של העצמות והן של האפר באדמה היתה כדי להשיב את המתים למקורם, מתוך תפיסה שכוחות הצמיחה של הטבע והשדות נטועים, פשוטו כמשמעו, במוות ובאבות הקדמונים. השריפה עצמה היתה כי באמצעות שריפה שרידי אדם הופכים לאפר, שהוא סוג של אדמה.
מתוך הספר ״Indo-European Afterlives, Interdisciplinary Perspectives on Life beyond Death", עמודים 156–157 ועמודים עמודים 160–163. שניתן כאן להורדה חופשית!
Kaliff, Anders, and Terje Oestigaard. "Indo-European cremations and cosmic fires: A comparative analysis of the funeral and fire rites of Bronze Age Håga, Sweden." In Indo-European Afterlives: Interdisciplinary Perspectives on Life beyond Death, edited by Jenny H. Larsson, Thomas Olander, and Anders Richardt Jørgensen, 149–175. Stockholm: Stockholm University Press, 2025
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה