Bacchanalia, Dionysus, revelry, ancient Greece, mythology

אומופאגיה: אכילת האל דיוניסוס

"אומופאגיה" (Omophagia) היא פרקטיקה פולחנית של אכילת בשר חיה נא, המזוהה במידה רבה עם פולחני האקסטזה והמיסטריות של האל דיוניסוס. פעולה זו התבצעה לרוב מיד לאחר ה"ספאראגמוס" (sparagmos) – טקס שבו המאמינים (ובמיוחד המיינאדות) צדו חיה חיה וקרעו את איבריה לגזרים. הרעיון היה לחקות את דיוניסוס, שהטיטאנים קרעו לגזרים ואכלו אותו ובדרך זו להתאחד איתו ולהטמיע אותו בקרבם. כך ה״אומופאגיה״ היתה לא יותר מ״תיאופאגיה״, אכילת האל.

החיה שהיו קורעים לגזרים היתה בדרך כלל ה״טוטם״ של דיוניסוס, השור. דיוניסוס מתואר כבעל קרני שור, ולעיתים מתגלה בצורה של שור. צלמי הפולחן שלו עוצבו לעיתים כשור, היו מקומות שבהם התקיימו פולחנים שבהם עגל בן יומו הולבש במגפיים גבוהות שהיו סימן ההיכר של דיוניסוס (קותרנוי) ואז היו עורפים את ראשו באמצעות גרזן. בחלק מהגרסאות של המיתוס על ביתור דיוניסוס, הטיטנים חשבו שהוא שור ולכן קרעו אותו לגזרים. הם לא ידעו שזה בעצם דיוניסוס (המיתוס הספציפי: האורפי, שם דיוניסוס נקרא זגראוס. אגב, גם אורפאוס נקרע לגזרים… על ידי המיינאדות. ההבדל בין האורפיים לבין כת דיוניסוס היתה שהאורפים היו נגד קורבנות, הם טענו שהכל צריך להיות סמלי).

הקריעה של החיה לגזרים אמורה להיות מין טראנס שבו מאבדים כביכול צלם אנוש, אבל זה לא שהופכים למטורפים, לא ״מאבדים״ שום דבר, אלא דווקא ״רוכשים״, ומתמסרים לרוחו של האל שמשתלטת על המאמינים, מה שנקרא ״אנתוזיאסמוס״. מתאחדים עם האל על ידי האכילה שלו, וזוכים להתאחד איתו גם ברוחם, התודעה הגבולית בין שפיות לטירוף.

לפי התאוריה של וולטר בורקרט, הקרבת חיה היא בעצם תחליף (substitution) לקורבן אדם. הוא סובר שההמרה הממוסדת של קורבנות אדם לחיות הגיעה כשהממסד ביקש לנתב את האגרסיות של ההמונים לטקסים שמחזקים את הזהות החברתית. בין אם בגלל שלפני העידן החקלאי היו פורקים אותם בציד, ובין אם מפני שקורבן אדם לא משתלם מבחינה כלכלית, לא כל שכן כשמדובר בהקרבת ילדים, כי ילד אמור להתפתח לעוד זוג ידיים עובדות. בכל מקרה, הוא טוען, החברה החקלאית היא זו שיצרה את מוסד קורבן החיה, שהוא עצמו תוצאה של התמסדות החברה.

כשהחברה היתה לא ממוסדת, כלומר לא בצורה של ערים אלא בצורה שבטית, היה קיים קורבן אדם, והקורבן היה נאכל. מה שנקרא בשפתנו קניבליזם. באמצעות הקניבליזם, היו מטמיעים את כוחו של הנאכל בגופם של הנאכלים. במקרים של ״אנדו קניבליזם״, כלומר אכילה של אדם מתוך הקבוצה החברתית, זה היה בדרך כלל כדי לשמר את הכח (ה״מאנה״) בתוך הקבוצה, וליצור המשכיות. במקרים של ״אקסו קניבליזם״, כלומר אכילת אנשים מחוץ לשבט, זה היה קשור לניכוס של הכח של האויב, בדרך כלל כזה שקשור ל״מאנה״ שלו שקשורה לאדמה ממנה הוא בא, ולברכה של אבותיו. אכילת האויב היתה ניכוס ה״אלוהים״ שלו, כלומר הברכה של אבותיו והאדמה אליו הוא קשור. אקסו קניבליזם הוא מהדורה מוקדמת של מה שנקרא מאוחר יותר Godnapping, גניבת האל וניכוסו על ידי המנצחים.כך, שוב, ניתן לדבר על קניבליזם כסוג של תיאופגיה, ומאחר שמדובר בהקשר של דיוניסוס, ניתן להבין מדוע יש הטוענים כי דיוניסוס הוא בעצם אדם שעבר האלהה (מה שנקרא ביוונית ״תאוזיס״, Theosis).

אגב, שמתם לב לדמיון בין כל מיני פולחנות שהזכרתי כאן בהקשר של דיוניסוס לבין טקסטים פולמוסיים בתורה? החל מאבר מן החי שאסור לאכול כי זה מה שהיה נהוג בפולחן דיוניסוס, ועד לחטא העגל? אולי גם טקס העגלה הערופה קשור.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×