IO Za 2: תפילה מינואית עתיקה לזאוס ודיוניסוס

המונח IO Za 2 הוא הקוד המדעי שניתן לכתובת ספציפית שנמצאה על גבי שולחן נסך קטן מאבן. הכתובת נמצאה באתר הארכיאולוגי של מקדש הפסגה בהר יוכטאס (Iouktas) שבכרתים, והיא מתוארכת לתקופה המינואית (לפני כ-3,500 שנה).

״שולחן נסך״ הוא כלי אבן עם שקע מרכזי שבו הונחו נוזלים כמנחה, כמו שמן, דבש, יין וכו׳. ה״שולחנות״ הללו היו מוקדשות לרוב בתור מתנות נדר, וכשהיו מגישים את המנחה הזאת היו נושאים לרוב תפילה שבדרך כלל היתה גם מוטבעת על האבן. ואכן, על השולחן המדובר וטבעת תפילה. הבעיה היא שהתפילה הזאת היא בכתב לינארי א׳, כתב שלא פוענח ולכן לא ברור מה כתוב שם. עם זאת, יש חכמולוגים שחושבים שהם יודעים איך מפענחים את זה, ואחד מהם הוא החוקר העצמאי מיכאל שומאן.

באמצעות השוואה לכתב לינארי ב' המאוחר יותר, זיהוי נוסחאות פולחניות חוזרות וניתוח שמות גיאוגרפיים ואלוהיים המוכרים מהאזור, מגיע שומאן למסקנה הבאה: התפילה המלאה בלוח IO Za 2 קוראת: ״אבי קרב-השוורים מדיקטי, בכה את הדמעות; מי ייתן ומנחת הנסך תזרום בנחלים במקדשם של האל טינו ואידה-מאטה״

השם דיקטי (Dikte) מתייחס לרכס הרים ואתר מקודש מרכזי במזרח כרתים. לפי המיתוס, ברכס זה שכנה המערה שבה נולד זאוס או שבה הוסתר מפני זעמו של אביו, קרונוס. הכתובת קושרת לאזור זה את האל המכונה "אבי קרב-השוורים", המזוהה בטקסט כטינו (Tinu). שומאן סבור כי מדובר בייצוג מינואי קדום של האל דיוניסוס, זיהוי המתיישב עם המיתולוגיה היוונית המאוחרת, שבה דיוניסוס מכונה לעיתים "האל בעל קרני השור".

השם אידה-מאטה משוחזר מהסימנים I-DA, ומשמעותו "אמא אידה", על שם הר אידה, הפסגה הגבוהה ביותר בכרתים ואתר נוסף המקושר למיתוס הולדת זאוס. שומאן סבור שזהו גלגול שמו הקדום של המושג שהפך ביוונית לדמטר ("אם האדמה").

במיתולוגיה הכרתית הקדומה לא הייתה הכרעה אחת לגבי מקום הולדתו של זאוס, אך המיתולוגיה היוונית עשתה סדר ואיחדה בין שתי המערות: במערה שבדיקטי ילדה ריאה את זאוס, והגישה לקרונוס אבן עטופה בבד שאותה בלע בחושבו שזהו בנו. בפועל, התינוק הוברח והוסתר במערה השנייה שבהר אידה, שם הופקד בידי שתי נימפות שהזינו אותו בחלב עז ובדבש.

לפי התזה של שומאן, המיתוס היווני המוכר הוא עיבוד מאוחר שנועד להתמודד עם תפיסה שהיוונים סירבו לקבל: במיתולוגיה הכרתית, זאוס נולד מחדש בכל שנה – אך גם מת, וקברו זוהה בהר יוכטאס הלז, שקו הרקיע שלו מזכיר פרופיל של פנים אנושיות מזוקנות השוכבות על הגב, כאשר הקבר עצמו הוא סדק סלע צר ועמוק. עבור היוונים, שראו בזאוס אל אולימפי נצחי ובן אלמוות, הרעיון שאל יכול למות נחשב כפירה, ומכאן גם נולדה האמרה היוונית המפורסמת ש"כל הכרתים שקרנים".

כדי ליישב את הסתירה, היוונים העניקו פרשנות מחודשת לאתרים המקודשים בכרתים, ואת מוטיב "האל המת והקם לתחייה" פיצלו והעבירו לדמויות אחרות, בראשן פרספונה ודיוניסוס. למרות שהמיתוס על דיוניסוס מתפצל בהמשך למיתוס נוסף על אדוניס, שהופך במקום לבן של האלה האם למאהבה. אבל עדיין, הרעיון הוא של מוות וקימה לתחיה, כשהמוות הוא בצורה נוראית שכולל שיסוע של הגוף: אדוניס באמצעות נגיחה של חזיר בר, דיוניסוס באמצעות ביתור של גופת שור.

יהיה אשר יהיה, גם כאן יש בעצם התפתחויות שרומזות למקור משותף, שבו האל המת והקם לתחיה הוא גם מאהב, וגם בן אהוב במיוחד, ובשני המקרים מדובר בצאצא בדרך כלשהיא של האלה האם שנולד באמצעות יחסי מין אסורים. הכיצד? במיתוס האלואיסיאני, דיוניסוס מופיע הן כבנה והן כמאהבה של דמטר, ומזוהה לעיתים עם יאקכוס – התינוק שנולד כנחמה על אובדנה המחזורי של פרספונה לשאול, ומסמל את התחדשות הטבע. לעומת זאת במיתוס האורפי, הסיפור מקבל תפנית נוספת. זאוס הוליד עם בת-תמותה את דיוניסוס (שכונה תחילה זגראוס). הרה הקנאית שלחה טיטאנים להורגו. דיוניסוס ניסה לחמוק מהם על ידי שינוי צורה לחיות שונות, עד שנלכד ונטרף בדמות שור. זאוס הציל את ליבו, הקים אותו לתחייה ו"ילד אותו מחדש" מירכו. בגרסה מקבילה, זאוס התחפש לנחש ועיבר דווקא את פרספונה, שילדה את דיוניסוס בגלגולו המחודש. בגרסה אחרת היא היתה בעצם האם הביולוגית המקורית ולא בת התמותה.

מתוך כלל הגרסאות הללו עולה תמונה לפיה דיוניסוס, שבשמו המינואי וולקאנוס (Welchanos) משמעו "הילד האלוהי", נתפס במקור כבנה של האלה-האם (דמטר). לידתו נמשלה ליציאה מהרחם, כאשר המערה עצמה סימלה את אותו רחם מקודש. בכרתים אף התקיימה מערה מיוחדת שיועדה לפולחן לידה – מערת אילייתיה (Eileithyia), אלת הלידה והמיילדות, בתם של זאוס והרה. לפי המיתוס, הרה אסרה על אילייתיה לסייע ללטו ללדת את תאומיה מזאוס, אך לבסוף נולדו אפולו וארטמיס – שני אלים שירשו תכונות מובהקות מהארסנל של וולקאנוס/דיוניסוס/טינו הקדום: רפואה ונבואה (אפולו), לצד חיבור לטבע ולחיות הפרא (ארטמיס).

כך, באמצעות פיצול, הסוואה ושינוי של מיתוסים קדומים, עיצבו היוונים את הפנתיאון שלהם – ופתרו את הבעיה התאולוגית שנוצרה מול המסורת הכרתית

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×