תומאס סאס (Thomas Szasz) הוא אחד מהוגי הדעות הרדיקליים והחשובים ביותר של המאה ה-20, שפרויקט חייו הוקדש לערעור על הנחות היסוד של הפסיכיאטריה המודרנית. סאס לא ביקש לתקן את הפסיכיאטריה, אלא לחשוף אותה כמהלך רטורי ופוליטי, המסווה שליטה חברתית וכפייה תחת מעטה של רפואה ומדע. באופן מודע ובלתי מודע ציטטתי אותו כאן מאות פעמים. בבסיס הרעיונות שלו עומד חשיפת המנגנון שבו הממסד, באשר הוא, משתמש בהבניה חברתית על מנת לרמוס את זכויות האדם לאוטונומיה אישית ולחירות תודעתית. הוא עושה את זה באמצעות סט של אמונות דוגמטיות דמויות דת, ומשתמש בטכנולוגיה העילית על מנת ליישם את הפיקוח החברתי, שיותיר אותו בעמדה הגמונית, ואת ההמונים בעמדת תלות. על מנת להשתחרר מהתלות הזו יש לפקפק בסמכות. פקפוק בסמכות הוא עמדות ליברטריאניות, לעיתים מזעזעות ובלתי נתפסות. אבל ההתנגדות לליברטריאניות, והזעזוע, משקפים בעיקר את עוצמת השליטה התודעתית הממסדית, הממסד זורע אשליות, הליברטריאניזם מנפץ אותן.
כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, אני לא אוהב להכניס פוליטיקה לבלוג. אני לא אוהב להכניס דעות אישיות (אם אכן טענות שאני מביע הן דעותי). זהו מתכון לרכישת אויבים, לפרובוקציות ולבלאגן שיכול לצאת משליטה. התנצלתי כשנשמעתי בחלק מהפוסטים כמו ״נועם חומסקי״, אבל גם חומסקי ליברטריאני. לדעתי, כשמדברים על תודעה אין מנוס מלהשתמש בטיעונים ליברטריאנים. באופן כללי, כשמדברים על תודעה הדיון עובר מהר מאוד למישור כמו-גנוסטי, לדיבורים על כך שקיימת הבנה שהממסד הוא הכרחי אבל בלתי נסבל, ושהההכרח הוא עיוות, ולכן אין לנו ברירה אלא להוריד את הראש לכאפה ולהכנע לו או להרים את הראש ולהיאבק בו, ולהסתכן בכך, בתיוגנו כפרדים עיקשים – ההבנה הזאת, היא גנוסטית בעיקרה, ובאה ושבה בכל דור ודור, ובכל דור ודור אנו חייבים לצאת ממצרים אל ארץ ישראל של התודעה, או לפחות לראות את עצמו כאילו יצאנו ממצרים.
מעט על הגותו הכללית של סאס. מתוקף היותה של המדינה ממסד, סאס מזהה בה את מבנה כנסייתי, של דת ממוסדת – דת החוק. דת ששולחת זרועות תמנון בכל היבטי החיים, גם אלה שלא אמורה להיות מעורבת בהם בכלל, מפני שגם היא יודעת, שפרצה קוראת לגנב, ויש לחסום כל פרצה באמצעות הבניה חברתית. החסימה הזאת היא הגדרה סמנטית של מושגים באופן שיתאם את העמדה הממסדית, באמצעות ״כיבוס״ שלהם שמהנדס את תודעתו של הפרט לתפוס את הממסד כמושיע שלו מפני עצמו. כלומר, הדיבור הוא, כבכל דת, הוא על ישועה, והישועה של הפרט שלא תוכל להגיע ללא תיווך, מפני שההמונים חסרי אחריות. תעודת האחריות, היא ציות לספר הכללים הממסדי. כל מה שלא מתיישר עם הנורמה הממסדי מוגדר כחוסר אחריות, ובהיותו של הפרט לא אחראי, הממסד לוקח עליו אפוטרופוסות ומחליט בשבילו.
שם המשחק הממסדי הוא ישועה, וזה כל מה שיש במרכולתו. והוא משתמש, כאמור, בטכנולוגיה של כל תקופה כדי לפסל את הישועה הזאת, ובכך ״להנגיש אותה״. הוא למעשה מנסח פרוטוקול בטיחות, על מנת להגן על המשתמש ההדיוט שמסוגל להפגע משימוש לא מבוקר והרסני. אבל המידות של מה זה מוגדר ״הרסני״, נותרות בשליטתו הבלעדית. הרגולציה נותרת בשליטתו הבלעדית, בלי יכולת ביקורת. הביקורת היא ההגות הליברטריאנית.
הבון טון העכשווי הוא מדע. הרפואה הציבורית היא חזית השמירה על הסדר החברתי באמצעות המדע היישומי. וכך בעצם ה-FDA מגדיר את הסדר החברתי באמצעות עדכון מעת לעת של אותו פרוטוקול, שמשתמש בטיעונים לוגים כושלים, על מנת להציג את הנפש כסוג של מכונה, ואת הפרוטוקול עצמו כאמצעי לכיול בטיחותי של המכונה הזאת. במילותיו: אנשים מאמינים בבריאות במקום באלוהים, בכדורים במקום בתפילות, וברופאים במקום בכמרים. חטא הופך למחלה, כפירה למחלת נפש, התמכרות. הפסיכיאטריה הממסדית מתפקדת כאינקוויזיציה שמטרתה ״הצלת נשמות" באמצעות "ריפוי גופים ונפשות". סאס לא חי בזמננו אלא בשנות השבעים, כל שהוא הקדים את מגפת הקורונה והאולטרה-מדיקליזציה, ההדרה החברתית של הלא מתחסנים, ב-50 שנה, משל היו קתרים או פאוליקנים.
הרפרטואר של תומאס סאס כל כך עשיר וכל כך מלא במונחים מהז׳רגון הדתי, שמבחינתי קריאה שלו היא שעשוע אינטלקטואלי. כבר הבעתי לא פעם את התפעלותי מהגויות אנרכיסטיות כגון אלה של איוון איליץ׳ ופול פיירבנד. תומאס סאס הוא אחד מהם. אבל בהקשר הזה של חירות התודעה, ההגות שלו מתעלה על כולנה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה