ביוונית יש שתי מילים שנגזרות מאותו שורש אבל יש להן משמעות שונה. מדוע המשמעות שונה? לא ברור. האטימולוגיה של השורש לא ברורה. סוברים שהיא פרה-יוונית, או חוץ-יוונית. אבל יש עולם תוכן אחד שיכול להסביר את השוני וגם את הקשר. המילים הן ״פרמקון״ (φάρμακον) ו״פרמקוס״ (φαρμακός). פרמקון משמעו רעל שמהווה במינונים מסויימים תרופה, ועל כן יש כלפיו יחס דו-ערכי. פרמקוס משמעו ״שעיר לעזאזל״. ביוון העתיקה במהלך פסטיבלים דתיים, ובעיקר בשעות דחק, אסון או מגיפה, היו בוחרים איש, לרוב מהשוליים החברתיים, ומרגשים אותו מהעיר כדי לרפא את הקהילה.
עולם התוכן שיכול לקשר בין שניהם הוא הכישוף. המכשפים, ובעיקר המכשפות, היו לרוב מצויידים בסיר שבו הם מבשלים חומרים רעילים כאלה, שמהם היו מכינים שיקויי אהבה. השמאנים הראשונים היו רופאי-אליל כאלה, הרבה יותר מהרבליסטים. לכן גם הסתכלו עליהם במשך הזמן בחשדנות, כי הם גם ככה נמצאים בשולי החברה, ועוסקים בחומרים שנמצאים על הגבול, ומאחר שהכל זה ניסוי וטעיה, אנשים אוהבים להתרכז רק בטעיה, וכשהיא קורית מאשימים אותם בכל הרע. ואז גם מגרשים אותם, וככל שההיסטוריה מתקדמת התדמית שלהם הופכת גרועה יותר ורדופה יותר.
אותה הפרמקיה (φαρμακεία) גם משמשת במקרא ובברית החדשה כדי לתאר ״מכשפה״. אבל כפי שאנו יודעים, מכשפה בתנ״ך משמעה מישהי שעוסקת ב״כישוף״, או יותר נכון בכניסה למצבי תודעה שונים בכדי לתקשר עם מימדים אחרים של המציאות, או בקיצור סמים. זה המשותף.
ובנקודה זו גם מתרכז תומאס סאס בביקורת שלו על הממסד המודרני. יש לו יחס דו ערכי לתרופות, אבל לא רק מפני שבמינונים מסויימים הן מסייעות ובמינונים אחרים מזיקות, אלא מפני שבתרופה ניתן להשתמש גם אם קיבלת אותה עם מרשם, ואז יש לה חותמת של רופא, לוגו של חברת תרופות ודף הוראות עם כסת״ח משפטי שבכאילו אמור להסביר מה קורה אם נתקלים בתופעות לוואי ידועות ואף הנדירות ביותר, אך בפועל בא לומר ששימוש לא מפוקח מספיק בתרופה עלול להזיק, וחוסר פיקוח במקרה הזה משמעו, שהממסד הרפואי לא יודע עליך מספיק בשביל למנוע תופעות לוואי בין תרופתיות או תגובות אלרגיות. מצד שני, במילה חוסר פיקוח יש גם דקדוק מיוחד: תרופות שכאלה ניתן להשיג גם בשוק השחור, וגם באופן פיראטי, כלומר שלא בדרך המפוקחת, שלא דרך נציגי הממסד. או-אז, התרופה משנה את פניה והופכת ל״לא חוקית״, ואת מי שסוחר בה למקור כל הרוע, או בקיצור ״פרמקוס״.
סאס טוען שכפי שהיוונים הקדמונים נהגו לטפול את כל הרוע בשעיר לעזאזל האנושי שלהם, הממסד המודרני עושה את זה כלפי הסמים, וכל מי שקשור אליהם: מכורים, סוחרים וכל מי שקל להחריג אותו מהנורמה – מכורים הם אנשים לא יציבים בנפשם, או כאלה שלוקים במחלה מיוחדת שנקראת ״התמכרות״. סוחרים הם אנשים רעים, שמנסים לנצל את החלשים הללו. כאילו שחוקי ההיצע והביקוש לא חלים על הטריטוריה הזו, כאילו שלא מדובר כאן באנשים שעשו החלטות (התנהגותיות) גרועות, ואנשים אחרים שעשו החלטות (עסקיות) טובות. כלומר, אין כאן עניין של אחריות, אין כאן עניין של גמול ועונש. יש כאן עניין של גישה אל ידע אסור, וסנקציות כלפי מי שהעז להציץ, ולהפגע במקרה של המכורים, או לקצץ בנטיעות במקרה של הסוחרים.
המאבק בסמים, אומר סאס, אינו מאבק מדעי למען בריאות הציבור, אלא מלחמת קודש של אמונה אחת (הרפואה המדעית והמדינה) נגד אמונות אחרות (השימוש הפולחני בסמים אסורים). מבחינה זו אין הבדל בין הממסד הרפואי לבין האינקוויזיציה.
כהרגלו, סאס אוהב לזעזע, והדוגמה שלו הפעם היא להשוות את הרדיפה של המשתמשים והסוחרים לרדיפת היהודים בשואה. שתיהן מתוארות כ״בעיה״ שיש לפתור, מתוך הבניה חברתית שנועדה לשרת צרכים רגשיים ופוליטיים של הרוב באמצעות יצירת "אחר" דמוני. בשני המקרים מדברים על הבעיה כעל איום ביולוגי, כעל מזיקים, כעל מחלות, כעל סממן עברייני, כעל מי שיש עליו תווית או אות קין. אין הבדל משמעותי בין היהודים מרעילי הבארות במדינה התאוקרטית, לבין המכורים והמשדלים לסמים (pushers) ב״מדינה הטיפולית״.
״מדינה טיפולית״ הוא השם שבו סאס מכנה את הממסד המדיקלי. חלק ממכבסת המילים, שבה שליטה חברתית היא ״טיפול״, וסימום מכוון הוא ״תרופה כרונית״. אין הבדל בין זה לבין ה״ניו ספיק״ – ספר שלם של סאס מדבר על הדרך שבה הממסד עושה את מה שהוא מכנה ״שואה סמנטית״ (Semanticide), שוב שימוש הלקוח מז׳רגון השואה, ואולי חלק מההתרסה היא כי סאס עצמו הוא יהודי, שרגיל להיות נרדף ורק מחפש את הפלייסהולדר לצורר שלו. אבל מצד שני, הממסד הוא באמת צורר, אם מסתכלים על זה דרך הפריזמה של הסמים. כחלק מהמלחמה הם מונעים רפואה מחולים הזקוקים לה, ומפלילים את חסידי אומות העולם שמספקים להם את התרופה.עמוס דב סילבר מנהל מבחינת הממסד ארגון פשע, כי הוא פיראט, כי הוא מעורב בסחר לא חוקי, כי כל מי שמנסה לעקוף את הסמכות, הוא קרימינל, מיניה וביה. גם שלומי סנדק הוא קרימינל וגם ניסים קריספיל, שמגדל את הסם למטרות מחקר.
מה הופך אם כך את הקנאביס למשהו שלילי? האנלוגיה המרכזית של סאס היא בין מים קדושים לבין סמים "ממכרים". הוא מסביר שבשני המקרים, המשמעות אינה טמונה בתכונות הכימיות של החומר – H₂O במקרה של מים, או THC (או CBD הלא פסיכואקטיבי) במקרה של קנאביס. המשמעות נובעת כולה מהטקס, מהאמונה ומההקשר התרבותי שסביבם. מים הופכים ל"קדושים" באמצעות טקס שמבצע כומר, וקנאביס, או כל סם אחר, הופך ל"ממכר" ו"מסוכן" באמצעות טקס חברתי-משפטי-רפואי המגדיר אותו ככזה. "התמכרות" באופן כללי היא שגיאה קטגורית. דיון על התמכרות בספר פרמקולוגיה שקול לדיון על טקס הטבילה לנצרות בספר לכימיה אי-אורגנית. התמכרות, כמו טבילה, היא התנהגות טקסית, היא שייכת לתחום האנתרופולוגיה, הדת והמוסר, לא לתחום הכימיה. אבל זה הקטע של המדיקליזציה, התערבות כביכול מדעית בסוגיות מוסריות. התמכרות אינה יותר מדבר פסיכולוגי, או אם לקרוא לזה ״ביהביוריסטי״, והדיבור על התמכרות הוא חלק מהמיתוס המטריאליסטי של מדעי המח שהופך את האדם לסוכן פסיבי שמונע מתגובה של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים במקום להיות סוכן מוסרי ובעל אחריות לבחירות שלו.
הנסיון להתייחס אל בני אדם כאל ״ילדים״ או כאל ״מפגרים״ חסרי כושר שיפוט באשר לסוגיות מהותיות בחייהם, כי הם לוקים במחלה השוללת מהם את חופש הבחירה, כופה עליהם להסכים מאין ברירה לאפוטרופוסות מלאה של הממסד על חייהם, וחשיבה במקומם. כי הם לא מסוגלים לחשוב, כי כל יצר מחשבות ליבם רק רע כל היום. אני, הממסד, צריך להיות ה״ביבי סיטר״ שלך, אני אחשוב בשבילך, ומה שאחשוב הוא שטובתך היא טובתי, אני זה המדינה. כך בעצם מתקיימת מדינה טוטליטרית, גם היא מכנה את עצמה עדיין דמוקרטיה.
כאמור, אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה וכל מה שאני כותב עכשיו מריח לי יותר מדי כמו מתכון בטוח לחילוקי דעות. הרעיון שלי הוא לצטט את תומאס סאס, ולומר שכשמדברים על מדיניות סמים כאנלוגיה לדת, קל מאוד (ולדעתי נכון) לעשות שיפט ולדבר במונחים של ממסד דתי. ותומאס סאס הוא מנומק ועושה את זה בצורה אלגנטית, גם אם היא קשה לעיכול, וגם אם ניתן לחלוק עליה. כמו לדוגמה, הטענה שחוסר האמון שלנו במדינה ובמגזר הציבורי נובע מדעה קדומה, ולא רק זדון יש להם בראש. הם פשוט לא יוצלחים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה