image 14

יציאת מצרים על רקע נופי ואדי פיראן

סדרת ההרצאות של ד״ר עוזי אבנר שנסתיימה זה עתה "המדבר, ראשיתו של עם ישראל" (באתר meteg.co.il), מלבד סנגוריה לגישה המקסימליסטית [שטוענת שלמסופר במקרא יש גרעין היסטורי, גם אם הוא לא מדויק ולרוב הוא גם מאחד מספר גרעינים היסטוריים לכדי אחד], היא גם בוחנת את הגישות השונות באשר למיקומו של הר סיני המקראי. ישנן הרבה גישות וברובן יש חורים. בגישה אחת יש פחות חורים ולכן אבנר נוטה לצדד בה: ואדי פיראן הסמוך לג׳בל מוסא, המקום בו נמצא כיום מנזר סנטה קתרינה.

הזיהוי של המקום אמנם הוא מסורת נוצרית, שעל פיה הלנה אימו של קונסטנטינוס הגדול, הקיסר הרומי שהפך את הנצרות לדת מדינה, ויש שמטילים ספק בזיהויים שלה, וטוענים שהם התקבלו בעיקר בגלל ההייפ, ושיש בהם המון יסודות אגדיים, כמו לדוגמה זיהוי ״הצלב האמיתי״. ובכל זאת, מהניתוח של אבנר יש הרבה הגיון בלזהות דווקא את המקום עם הר סיני.

בוועדת השמות של מדינת ישראל בשנות החמישים אמנם זיהו את מדבר פארן עם מקום כלשהוא בערבה, אבל האמת היא שיש בסיס לחשוב שמדובר בוואדי פיראן שבדרום סיני. לפי סקרים, מוסא הוא גיבור מקומי של השבט הדומיננטי באיזור, ובני שבטי האיזור עדיין משמרים מסורות הקשורות אליו, גם אם עברו מניפולציה כלשהיא (לנצרות או לאיסלם).

על פי עדויות ארכיאולוגיות מכנסיות נבטיות ששימרו מסורות קדם-נבטיות, שם האלוהים ״אהיו״ (כלומר יהו/יהוה), השתמר במקום לפחות עד המאה השלישית לספירה. הוא מופיע בכתובות במקום, ולמעשה בכל רחבי סיני. נראה שהוא היה אל אזורי של שבטים מדבריים, ובעיקר פטרונם של כורי המתכת שנפוצו באתרים שונים שם. בין השבטים האלה היו ה״שסו״, שנחשבים בתור שוכני מדבר דמויי בדואים של היום. ה״שסו״ לא היו יהודים, כלומר במובן של צאצאי שבט יהודה, אם היה בכלל שבט כזה, אלא נוודים שבנסיבות אלה או אחרים נדדו למקומות שונים, רחוקים מיישוב וקרובים ליישוב. במסגרת נדודיהם, הם כרתו ברית עם חקלאים שוכני ספר המדבר, ומעמדם הפוליטי הביא אותם לעמדת השפעה. ההשפעה הזאת היה בעיקר ברמה פולחנית, והביטוי העיקרי שלה הוא העמדה שלאל אין ייצוג מופשט.

אבנר הראה בהרצאתו ב״מקדש התודעה״, שייצוג של האל הוא פיתוח מאוחר יותר, עירוני. ככלל, מקדשים באיזורים מיושבים שאליהם עולים לרגל, הם התפתחות מאוחרת. בתחילה הם שכנו בספר המדבר, והאנשים בארץ הנושבת היו יורדים (או שמא עולים) אל המדבר, באופן עונתי, כשהמקדשים היו מונומנטים שבהם היו מקיימים טקסי פוריות – אולי מונומנטים בצורת רגליים שאדם זרטל כינה ״גלגלים״, כי היו מסודרים בצורה של חצי גורן או גורן שלמה. אולי בגלל שהמבנים הללו, שסימלו בתים, היו מעוגלים, היו נוהגים להקיף אותם בצורה טקסית, אולי בריקודים, ועל כן יש את ההקבלה ״רגלים״-״פעמים״. היו עולים באופן מחזורי, אחת לזמן מסוים, כדי לבצע את ריקוד ה״פעמים״, וכל עליה כזו לרגל היתה נקראת ״פעם״. השערות רבות.

בכל מקרה, המצבות שהיו במקדים הללו היו ייצוגים לא פיגורטיביים. כלומר אבנים לא מעובדות, שייצגו את התפיסה המדברית שפסל ותמונה אינם ייצוגים אותנטיים של האל הבלתי נתפס. התפיסה הזאת השתרשה בפולחן היהודאי, שהסתבר כפולחן כלאיים של שבטים ״פלאחים״ בספר המדבר, עם שבטים נודדים שהסתפחו אליהם, והתנ״ך עצמו מעיד ששבטים שכאלה חיו בשכנות עם היהודים: הקיני, הקנזי והקדמוני.

למה הבריתות הללו נוצרו? עוזי אבנר לא נדרש לכך. כנראה שמדובר בתהליך ארוך של מדבור של אזורים פנימיים יותר במדבר, שאפשרו חיים בשלב מוקדם, אך בשלב מאוחר יותר דחקו את השבטים פנימה יותר לארץ, עד לחיכוך בלתי נמנע עם התושבים באיזורים הנושקים לאיזור הצחיח למחצה שבהם התאפשרה חקלאות. החיכוך הזה היה לעיתים מאבקים בין רועים לחקלאים, שגם הם משתקפים בתנ״ך, אך בסופו של דבר יצא תרבות כלאיים שזוהי תוצאתה. השבטים הנוודים בדרום הר חברון, הפכו להיות ישות אתנית זהה לשבטים החקלאיים בהרי יהודה. שבטים אחרים שלא הסתפחו לקונפדרציה הזו נחשבו אויבים, גם אם הם חיו באותו איזור: העמלקים, המואבים, העמונים, האדומים וכו׳. מאבקים מתמידים עם השבטים הללו מתוארים גם כן בתנ״ך.

ואדי פיראן הוא נווה מדבר בו שדרות תמרים של אלפי דקלים. בנוסף באיזור יש המון נביעות מים, זה גם מה שמאפשר את קיום התמרים. למרות שכיום בשל שאיבת יתר, כבר לא נותרו המון מים. תוואי הואדי מוביל לג'בל מוסא, הנחל בעצם מנקז את ההרים הגבוהים בדרום סיני. חלק מהפלורה של האיזור היא עצי שיטה, שמן הסתם שימשו לבניה (וגם של המשכן). דיודורוס סיקולוס מתאר את הפולחן שהיה במקום והיה עתיק כבר בזמנו וכולל גם ״כתובות בשפה לא מוכרת״ (כנראה בכתב הפרוטו-סינאי). נהוג לזהות את המקום עם רפידים, למרות שלא מעט תחנות של בני ישראל במדבר מתוארים כעינות מים ושדרות דקלים, כמו לדוגמה מי מרה, המקום שאליו הגיעו אחרי שעברו את ים סוף, ולא מצאו מים שלושה ימים. מיד אחרי שמשה המתיק להם את המים (ולא משנה כיצד) הם הגיע לאילים: מקום בו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים.

מה קרה אחר כך? נדלג רגע על התחנה ב״מדבר סין״, המקום בו החל לרדת המן, ונעבור מיד לרפידים. גם שם לא היו לעם מים,וגם שם, כמו במי מרה, משה עשה מג׳יק ופתאום היו להם מים. ואז: העמלקים הגיעו להלחם איתם. מה פתאום ומדוע?

נכון להיום מתגוררים באיזור של ואדי פיראן שבט שעומד על זכותו הבלעדית להיות מורה דרך באיזור. האיזור לא ניתן למעבר ללא מורה דרך, וגם אם היה ניתן, הם, בתור היחידים שמכירים את המקום, מתעקשים שמי שעובר שם ישלם להם ״חסות״ בדמות הוראת הדרך. מי שמנסה לערער על הסדר, מוצא את עצמו נלחם בהם. אנחנו מכירים את זה בתור השבטים האיסלמיסטיים הסוררים שסוחרים בסמים, ומפרנסים את סניף סיני של דאע״ש. בפועל, את השבטים הללו פחות מעניין איסלם סלפי, ויותר מעניין כסף ומקורות מחיה. ובמדבר כמו במדבר, מקורות מחיה זה בעיקר מים ומרעה, חקלאות כמובן אם אפשר אבל לא תמיד אפשר. כל מקום שבו יש מעט ירוק, הוא מקום שניתן להשתלט עליו, ובמאה האחרונה כשמדברים על ״ירוק״, אתם בדיוק יודעים למה הכוונה (סמים). בכל מקרה, ההשתלטות של השבטים הללו על נווה המדבר הזה, היא חלק מהעניין. המקום הפך למקודש, דווקא כי יש בו מקורות מים. שבט שידו היתה על העליונה, ישלוט בהם, וישמר את המסורות המקומיות,לא כי הן כל כך היטיבו איתו, אלא כי חלק מתפיסת הבעלות על מקום כלשהוא, היא גם תפיסת בעלות על המיתוסים המקומיים (לאורך ההיסטוריה ניתן לראות לא מעט הוכחות לכך. יוונים שהשתלטו על מיתוסים הודיים, מצריים וכו׳).

זו, לכן, הסיבה שעמלק נלחם בבני ישראל. העמלקים היו סוג של שוסים, והמלחמות במדבר היו בעיקר על הזכות להיות מורי הדרך של האנשים הזקוקים לשירותיהם. הבורחים ממצרים היו צריכים הדרכה, והעמלקים דרשו שהשכר שהם נותנים יהיה עבורם (כזכור, הם יצאו עם המון כלי כסף, כלי זהב ושמלות). מי שקיבל בפועל את השכר הזה היו הקינים, בני עמו של יתרו. העמלקים לא אהבו את זה. והאמת היא שגם אילולא הקינים, העמלקים שראו בבני ישראל כמשיגי גבול, ראו לעצמם זכות לבזוז את רכושו של כל מי שיעבור בו, אלא אם כן ישלם להם את דמי החסות. הדבר הזה נקרא ״חמס״: לכפות על מישהו לקבל שירותים בשכר.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×