מבנה שמשתרע על פני שטח של 220 מ"ר, ובו שמונה חדרים נחשף בגן הלאומי סובב חומות ירושלים. במבנה התגלו מזבח, אבן מצבה ואפילו גת לייצור יין. על רצפת החדר – חציבה מסתורית בצורת V. מאמר חדש, שמתפרסם השבוע בכתב העת Atiqot של רשות העתיקות, מציע כי המבנה שימש למטרות פולחן, והיה בשימוש בזמן שהמקדש עמד על תילו בהר הבית, מרחק כמה מאות מטרים מדרום לו. כך עמד עד שברגע אחד ננטש ונראה שפשוט בוטל ונאטם. למה? סוברים שזה בגלל הרפורמה של חזקיהו שריכזה את הפולחן במקום אחד, שהוא במקרה מקום שסמוך אליו. ואז נשאלת השאלה, למה בעצם היו צריכים כמה מקדשים סמוכים?
ההשערה שמדובר היה במקדש פולחן לאל אחר שאינו יהוה, כי לשם מה צריך שני מקדשים סמוכים לאותו אל? אבל הדבר הזה יכריח אותנו להודות שיהודה היתה פוליתאיסטית. הדבר הזה ידוע, כי התנ״ך עצמו מעיד שבירושלים עבדו עבודה זרה, אבל לא ברור עדיין אם הפוליתאיזם היה סטיה מהנורמה כשהממלכה היתה מונותאיסטית או שההפך, הממלכה התחילה כפוליתאיסטית ורק לאחר הרפורמה הפכה פוליתאיסטית. להלן אני יכול להעלות כמה השערות שירמזו לאפשרות השניה דווקא.
בתרבויות מקבילים היה מקובל שיש ״מתחמים מקודשים״, הן בגלל הטופוגרפיה של המקום והנוף הייחודי לו והן בגלל שהיו למקום כמה פטרונים. דגמאות מיידיות הן דלפי, אולימפיה או קנוסוס – כולם מתחמים שכללו הרים מקודשים, מעיינות מקודשים, מגוון מזבחות למגוון אלים, מונומנטים, מוסדות חברתיים וכו׳. זה לא אומר בהכרח שיש קשר בין הפולחנים, זה רק אומר שיש תקדים. אבל אנו רואים שבדרך כלל ראש הפנתאון בא בצמידות לזוגתו. לדוגמה, באולימפיה היו מקדשים גם לזאוס וגם להרה, מדוע שבירושלים לא יהיה מקדש אחד ליהוה ומקדש אחד לאשרתו?
הרים מקודשים קיימים גם בארץ. והוקמו עליהם מקדשים, בחלקם גם מקדשי מערה ומעיינות מקודשים. למעשה, הצירוף הזה של עץ, מערה, מעיין והר – הוא צירוף נפוץ במקדשים פגאניים שעברו רוויזיה מונותאיסטית. אנו רואים כאלה באיזור מקורות הירדן ובגליל, העליון והתחתון (הבניאס, מירון, הארבל וכו׳). מה שמקדש תופעות נוף שכאלה, הוא החריגות שלהם ביחס לסביבתם. אתרים "חריגים" נותרו מקודשים בדתות מאוחרות יותר, בגלל המשכיות מהתקופה שהם קודשו בשל שיקולים פגאניים. הדתות המונותאיסטיות קידשו את המקומות האלה בתירוצים שמנסים להכחיש את קדושתם הפגאנית, אבל לרוב המיתוסים על דמויות מונותאסטיות מבוססות על מיתוסים קדומים יותר, פגאניים. כך סביר שגם קרה בירושלים ולכן גילוי של מקדש כזה יכול להיות פתח למהפכה.
במקרה של ירושלים יש לא מעט תופעות טבע חשודות בקיום פולחן פגאני. בטח באיזור הזה של ״האגן הקדוש״. לדוגמא, מעיין הגיחון. יש ראיות לקדושתם של מעיינים פועמים, ואמונות על כך שהפעימות שלהם הן בגלל שבתוכם חיות ישויות ששואבות את המים פנימה ופולטות אותם. הר הבית כולל את אבן השתיה, מקום שבו יש גם מקום שנחשב ״טבור העולם״, כמו להבדיל האומפאלוס בדלפי. ומתחתיו יש מערה: בור הרוחות. נשוב אליה מיד.
האם יש הוכחות ארכיאולוגיות בכלל לפעילות במקומות הללו לפני התקופה היהודאית? נתחיל מזה שלא. אי אפשר לדעת שום דבר על הר הבית מפאת הרגישות של המקום, שלא לומר מפאת הסכנה המוחשית לשלומם של הארכיאולוגים שיחקרו את המקום. המחקר היחיד שנעשה נגמר במילוט במזל גדול מאוד של הארכיאולוג שהעז לחפור. שמו: מונטגיו פארקר. הוא חקר איזורים בהם חפר קודם לכן צ׳ארלס וורן, כמו פיר וורן בעיר דוד, ומעיין הגיחון – שם מצא שרידי ישוב מתקופת הברונזה. זה עדיין לא אומר כלום אבל זה מרמז על נוכחות מוקדמת במקום שכאמור הוא חשוד.
המטרה של פארקר היתה לחקור אחר שרידי ארון הברית. לשם כך הוא קיבל גישה באמצעות שוחד לחפוש בבור הרוחות. מידע החלקי שהביא, הוביל חלק מהחוקרים לחשוד שמדובר במקדש יבוסי שקדם לבית המקדש. אבל הוא לא הספיק יותר מדי, כי נוכחותו נתגלתה, וההמונים איימו לבצע בו לינץ׳. הוא נמלט משם במזל ומאז אף אחד לא מהרהר בכלל ברעיון. כל חפירה שנעשתה, נעשתה תחת משטר אחר. למעשה, נעשו חפירות בהר הבית אבל הן בעיקר חפירות של הריסה וטשטוש ראיות לכך שהמקום היה מקודש עוד לפני העידן המוסלמי, לא כל שכן העידן היהודאי. יכול להיות שלא חפרו כדי להרוס עמוק מדי ועדיין קיימו ראיות, אבל מציאות כאלה לא יתגלו לעולם. יש לנו להתמקד במה שכבר נתגלה. וכאמור, יש הערה שהמערה היתה מקדש יבוסי. יש גם השערה שהיא היתה קבר שנתקדש. המרה יכולה להיות מערת קבורה, אבל מצד שני יש לנו לא מעט מקבילות ממערות-מקדש ובעיקר במתחמים מקודשים כאלה. אחד מהם הוא קנוסוס.
בכרתים יש שני הרים מפורסמים. הר אחד הוא הר אידה שעליו יש מערת נטיפים בשם פסיכרו שנחשבת המערה שבה הוסתר זאוס התינוק מפני חרון אפו של אביו קרונוס שרצה להרוג אותו. כדי להסוות את בכיו, קבוצה של רקדנים בשם קוריטים שביצעו ריקודי מלחמה במצבי טראנס בפתח המערה, על מנת שלא יבדקו מה קורה בתוכה. הסיפור הזה על ריקודי מלחמה במצבי תודעה שונים קיים גם בפולחני אמא אדמה אחרים, כמו לדוגמה בפולחן קיבלה – כל אחד מסיבות אחרות. הר אחר הוא יוכטאס (Γιούχτας) הסמוך לקנוסוס, שם כביכול נקבר זאוס. מה, לזאוס יש קבר? מסתבר שכן. ההר נראה מרחוק כאדם שכוב על צידו, זוהי בבואתו של זאוס. אבל זאוס לא מת. זאוס גם מחזיק בקבר, אבל גם שב לתחיה. אתם בטח מזהים כאן עקבות של המיתוס על ישו. ואולי לא סתם. אולי קיים קשר בין קנוסוס לירושלים.
למערה שנמצאת בראש ההר מקובל שהיה נכנס מלך כרתים, האנאקס (ϝάναξ) פעם בשנה להתבודדות. מסופר שהנוהג הזה היה זכר למנהג של מינוס מלך כרתים לעלות להר שעליו נמצאת המערה, ו״להוועץ עם האלים״. הטענה היא שהמקדש במערה הוא בעצם הפתח ללבירינת, ולכן קדושת המערה. יתן לקרוא על המסורת על קנוסוס והלבירינת בספר ״The Knossos Labyrinth: A New View of the `Palace of Minos' at Knossos״ של Rodney Castleden.
הלבירינת, אתם זוכרים הוא מקומו של המינוטאור שאליו נשלחו קורבנות אדם. מי שאבד שם, או מי שנתפס ועונה שם, או נהרג שם, אולי ניתן לשמוע עדיין אותו זועק לעזרה. אגב, קורבנות אדם מוזכרים גם בהקשר הרקדנים הקוריטים במערה בהר אידה. קורבן אדם היה נהוג בכרתים, אך היה נהוג גם בירושלים. בגיא בן הינום.
הסיפור על הכהן-מלך המתמודד פעם בשנה בנסיונו להוועץ באלים, מזכיר לנו את כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים. כך, כביכול, קודש הקודשים אינו אלא מקדש מערה, או מערת מבוך. יש אמונה מוסלמית מימי הביניים לפיה ניתן לשמוע במערה את הנשמות שמחכות ליום הדין. כי שם נמצא פתח הגיהנום. לפחות אלה שלא משייכים את הפתח לאותו גיא בן הינום הסמוך. מצד שני, אבן השתיה, שנמצאת מעל לבור הרוחות נחשבת למקום ממנו נשתת העולם ולפיכך כפתח לגן עדן. יש מקבילה לדבר הזה מדלפי, שם נמצא האומפאלוס. האומפאלוס בדלפי היה ממוקם במרכזו של המקדש של פיתיה. לעומת זאת, יש שזיהו אותו בתור האבן שהאלה ריאה עטפה בבגדים וחיפשה לזאוס, כשקרונוס ״מצא״ בסופו של דבר את התינוק אותו רדף והתבדה.
בסיומו של סדר העבודה, כשיצא הכהן הגדול בשלום מעבודתו בקודש, היו עושים לו יום טוב, וכל העם שמח עמו. דבר שנשמע מאוד מזכיר את ריקוד הטראנס של הקוריטים, או תהלוכות יווניות אחרות. מצד שני, גם בסוכות שזה כמה ימים אחרי יום כיפור, מתואר טקס דומה של ריקוד עד אובדן חושים. שמחת בית השואבה, שנחגגה לכבוד קיומו של טקס ניסוך המים, שהיה מתבצע במקדש, ממים שהלכו כהנים ושאבו ממעיין הגיחון. מדוע לא להתייחס אליו או אל מימיו כמקודשים, לפי כך?
בנצרות יש מעיין מקודש (אפילו שניים) שבו כביכול הודיע המלאך גבריאל למרים אם ישו את ״הבשורה״ על לידת ישו. מסתבר שלגבי בור הרוחות, יש מסורת צלבנית ששם יצאה הבשורה על הולדת יוחנן המטביל. ואולי משום שבספר תהילים מתואר תינוק שנולד כמי ש״הגיח מבטן״, ״כי אתה גחי מבטן מבטיחי על שדי אמי״, יש לראות במעיין הגיחון בתור המערה שבה נולד אל כלשהוא, או שכנה אלת פריון כלשהיא? אין לדעת.
זה בגדול הרקע לסברה, שזהו ייעודו של המקדש שנמצא בסמוך למעיין הגיחון, בעיר דוד. האינטרפולציה מובילה אותנו לחשוב שמעיין הגיחון הוא ״מערת המולד של יהוה״, וקודש הקודשים הוא המקום ממנו ״הוא עלה לשמיים״, כמו להבדיל מה שעשה מוחמד מאבן השתיה, במסורות המאוחרות.
לסיום: מה הקשר בין התרבות המינואית לבין הפולחן בירושלים? ובכן, כמה וכמה חוקרים, בראשם בנו רותנברג ומיכאל אסטור בספרו ״הלנוסמיטיקה״, שיש קשר הדוק בין כנען לכרתים. מיכאל אסטור טוען שהכרתים הם בעצם כנענים שהגרו לכרתים ולכן הביאו את הפולחן שלהם לקנוסוס, שהוא בעצם וריאציה של המילה ״כנסת״. בנו רותנברג טוען שהקינים עשו את הדרך ההפוכה, אולי, מכרתים לאדום, ושבכל מקרה יש קשר הדוק בין יהוה לבין הפולחן המינואי, שהרי יהוה הוא האל של הקינים. לפיכך, ניתן להסיק מהלחמה של שתי התאוריות הללו, שכאמור הן עדיין תאוריות ומבוססות בעיקר על שברי רמזים ועל אטימולוגיה תמוהה אבל מרתקת, שירושלים דווקא היא המקור של הפולחן בקנוסוס, ולכן כביכול הר הבית מקודש בגלל צורתו, ושקודש הקודשים הוא בעצם פתחו של גן עדן והגיהנום גם יחד כפי שכתבנו לעיל.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה