בפוסט קודם כתבתי ש״אז ירד שריד לאדירים עם״, שכתוב בשופטים ה׳ בשירת דבורה, הוא בעצם רפרנס לפולחן הרפאים, או יותר נכון למלחמות משה ובני ישראל בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן. שריד, שנאמר בהקשר לסיחון ״ויכו אתו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד ויירשו את ארצו״, ובקשר לעוג ״ויתן ה׳ אלהינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד״. אדירים, שנאמר ״למכה מלכים גדלים, ויהרג מלכים אדירים, לסיחון מלך האמורי, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו״.
במבוא לספרם ״האמורים״ כותבים נתן וסרמן ויגאל בלוך, שאחד מהמאפיינים של שמות אמוריים, שמיים מערביים, הוא שימוש במונחים מיוחדים לציון קרובי משפחה שאינם בני משפחתו הגרעינית של אדם. אחד מהשמות הללו הוא ״עם״, או יותר נכון הרכיב ʿammu שמשמעותו אב קדמון (של המשפחה).מלך בבל, חמורבי, או יותר נכון Ḫammu-rāpiʾ, נקרא כך. ולא עוד אלא שהחלק השני של שמו יכול להתפרש או כ״רבי״ כלומר כגדול, במובן של ״עם גדול״, ומיד נשוב לזה, או, וכך טוען מיכאל פטר שטרק מאונ׳ לייפציג במחקרו מ-1999, ״רפי״, כלומר ״רפא״ – דהיינו, שמו של המלך מרמז על קשר בין אב קדמון לבין רפא, מן הרפאים. חמורבי עצמו התגאה במוצאו האמורי, ואחד מהרפרנסים המוקדמים שיש לטקס הכיספום/ כישפו, נמצא ב״תעודת היוחסין של שושלת חמורפי״, שם מתואר טקס הכולל הגשת מזון ומשקה למתים תוך קריאה ״בואו, אכלו ושתו זאת, ברכו אותנו״
החשיבות של המשפחה המורחבת במבנה החברתי מעיד על מוצא נוודי, ככלל, תרבות השבט מפותחת מאוד בקרב נוודים, הרבה יותר מאשר אצל יושבי קבע – ואולי משום כך, בכל המקומות שבהם כתוב בתורה ״גוי גדול״, הדבר נאמר בהקשרים של נוודים. אברהם אבינו, כשאלוהים מברך אותו ״ואעשך לגוי גדול״, לא מתכוון אלא להבטיח לו שיהפוך להיות אב קדמון של שושלת שתסגוד לו, שיהיה מן הרפאים. המונח ״גוי גדול״ חוזר גם אצל ישמעאל, גם אצל יעקב, גם אצל כל מי שכתוב עליו ״ויאסף אל עמיו״, כאמור, כי ״ויאסף״ משמעו ״וירפא״, אל עמיו משמעו ״אל אבותיו, הרפאים״. למעשה, האטימולוגיה של המילה גוי, מסתבר, מן האכדית, במשמעו ״קבוצה״ או ״שבט״, כמו בערבית qawm. בדרך כלל כאלה המאוגדים סביב קרבה, מקום מגורים או עיסוק משותף. הסיבה ש״עיסוק משותף״ קשורה לכך שהמקצוע עבר במסורת, בדרך כלל כסוד משפחתי. אנו רואים את הקיני כשבט שכזה, ששמר על הסוד המקצועי בתוך המשפחה (חרשות מתכת). כמובן, בכל התרבויות העתיקות, וגם המאוחרות יותר, מקצועות עברו במשפחה. זה בכל מקרה המקור, ״גוי״ הוא המקבילה האכדית, השמית מזרחית, של ״עם״ השמי המערבי. וכשמאחלים לאברהם, וכשמציעים למשה, שיהיו ״גוי גדול״, אין הבדל מבחינה זו בינם לבין חמורבי, ותהילת העולמים שחבים לו כמחוקק ראשון. אכן, שם המשחק בעת העתיקה לאבות קדומים היה בהנחילם חוקים – בין אם אלה חוקי שבט, ובין אם אלה חוקים חברתיים, שנועדו לגשר על פערים בין שבטיים ולאפשר חיים קואופרטיביים, הווה אומר, חיים בעיר, שבהם הקשר בין האנשים לא מבוסס על קרבה משפחתית אלא על אינטרס משותף – קיום.
בהקשר הזה יש גם טענה ש״גוי״ הוא בעצם מלשון ״גאה״, במובן של ״גבוה״ או ״גדול״.כך, שוב, חמורבי הופך להיות ״עם רב״, או בקיצור, ״גוי גדול״. ונאמר בספר דברים, ״כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלוהינו בכל קראינו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת״. אתם בטח זוכרים את הפסוק ״והגישו אדניו אל האלוהים״, ״אם לא יימצא הגנה ונקרב בעל הבית אל האלוהים״, וכן ״בקרב אלוהים ישפוט״. המשמעות המקורית וכנראה היחידה של המילה ״אלוהים״ היא ״שופט״. כשמכנים את יהוה, אלוהים, מתכוונים שהוא בעצם אבי האלים, שתפקידו להיות ״הבורר״ במועצה של מעלה, כמו איזה שיח׳ בשבט בדואי. תפקידו לשפוט, ותפקידו להחליט כיצד ינהגו, ולחוקק חוקים בל יעברו, כי מי שעובר עליהם בסופו של דבר לא עומד בהבטחה שלו, שבעצם חננה אותו ממוות, אלה הם חוקי השבט. ובשבט, ובעיקר שבט של נוודים, כשכל מה שיש לך אלה שארי הבשר שלך, כשמחרימים אותך, דנים אותך למוות, כך שכדי שלא יחרימו אותך, ויענישו אותך בעצם על רע כלשהוא שעשית, עליך להבטיח שתשוב למוטב ותקיים את הבטחותיך.
בפסוקים בספר דברים המשווים את הגוי הגדול אשר בקרבו אלוהים, ויש לו חוקים ומשפטים, מתכוונים שיהוה הוא בעצם האב הקדמון, ראש השבט. ואפשר להבין את זה בשתי צורות: או שבני ישראל כולם הם בנים של יהוה, והתאגדו ביחד לשבט כאילו, וכאילו בלבד, על רקע קרבה משפחתית, למרות שאין ביניהם קשר משפחתי אמיתי והם רק הופכים למה שכונה בהמשך ״אחווה״, אנשים שכרתו ביניהם ברית והפכו לאחים בברית דם (הברית, היא מין הסתם ברית המילה). האפשרות השניה היא שיהוה, והדבר הזה נחשב כפירה של ממש, אבל אין מה לעשות, אאוהמריזם הוא א׳-ב׳ של פולחן גיבורים, היה אדם, אב קדמון שעבר האלהה (Deified Ancestor) – מיתולוגי בחייו ובמותו. אאוהמריזם, כאמור, על שם אאוהמרוס שטען שגם זאוס היה במקורו אדם, מלך, שבמותו עבר האלהה.
בני ישראל נקראים על שם אב קדמון, כמובן. האב הזה הוא יעקב, שעליו נאמר ״ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא באר שבע, ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק. ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, ויאמר אנוכי האל אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם״ – אותו ישראל נאמר עליו במקום אחר, ״ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״. מה שמתואר בהתגלות לישראל בירידתו מצרימה היא פולחן אבות פר-אקסלנס, שבו יעקב סוגד הן לאביו יצחק, והן לאלוהי אביו, שהוא, מסתמן, אב קדמון, שממנו והלאה עברה ההאלהה כחוט השני מאב לאב, מרפא לרפא, לכל מי שמצטרף אל ״עמיו״ ונאסף אליהם עם מותו. הטקס היה הקרבת זבחים, כלומר מזון. לא נאמר אמנם מי אכל את המזון, למרות שנאמר שהזבחים היו ״לאלהי אביו יצחק״ – האם המזון יועד לאבות הקדמונים? מה שברור הוא שבמעמד אותו הזבח, היתה התגלות, וההתגלות היתה במראות הלילה, שהכוונה היא מן הסתם באופן חזיוני, דמוי חלום. האם הזבחים הללו היו סעודת מרזח שאליה נלוותה חוויה פסיכדלית? האם בני ישראל שזיהו את אביהם הקדמון עם אותו ישראל, ומצד שני גם נחשבו כבניו של יהוה, מיזגו את יעקב ביהוה עם מותו, או שמא כשאומרים שאני ״בן״ של מישהו, מתכוונים שאני צאצא, וזה יכול להיות גם צאצא ״נכד״, וגם צאצא ״בן נין״?
אתם בטח חושבים שאני מסתלבט כשאני טוען שבמשך הדורות היו שזיהו בין יעקב לבין ה׳ בעצמו. אז שתדעו לכם שבמסכת מגילה י״ח עמ׳ א׳ הדבר נאמר במפורש: ״ואמר ר׳ אחא אמר ר׳ אלעזר: מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל? שנאמר ׳ויקרא לו אל אלהי ישראל׳, דאי סלקא דעתך ל"מזבח" קרא ליה יעקב ׳אל׳ – ׳ויקרא לו יעקב׳ מיבעי ליה!? אלא ויקרא לו ליעקב ׳אל׳, ומי קראו ׳אל׳? [הרי זה] אלהי ישראל״. מוטיב חוזר במדרשים (למשל בבראשית רבה ס״ח, י״ב) ובספרות ההיכלות הוא שדמות דיוקנו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד. בקבלה נקראים ה״פרצופים העליונים״, ״ישראל סבא ותבונה״, ולא בכדי.
"תפילת יוסף" הוא ספר חיצוני (אפוקריפי) אבוד, ששרד רק באמצעות ציטוטים בכתביו של אב הכנסייה הנוצרי אוריגנס מהמאה ה-3 לספירה. ומה שנאמר שם, ומן הסתם זו הסיבה שמדובר בספר חיצוני הוא "אני יעקב… אני הוא המלאך של אלוהים ורוח שולטת. אברהם ויצחק נבראו לפניי, אבל אני, יעקב… אני הוא הבכור לכל חי". יעקב מתואר במאבק עם המלאך, זה שמתואר בספר בראשית. המלאך הוא אוריאל. אוריאל טוען לבכורה, אך יעקב מעמיד אותו במקומו ומגלה לו את שמו השמימי, ישראל. בכך יעקב מוכיח שהוא נמצא בדרגה גבוהה בהרבה מאוריאל בהיררכיה השמימית, ואז אוריאל נכנע ומברך אותו. בתורה כמובן הסיפור שונה במקצת, המלאך לא מצליח לנצח את יעקב, ומבקש ממנו שירפה, יעקב דורש ברכה בעבור זאת, ונקרא בשל כך ישראל. דומה? שונה? יעקב, בכל מקרה, ב״תפילת יוסף״, טוען שהוא, ומרפרר לישו ולחנוך/מטטרון, מקורו בשמיים וירד לארץ לזמן מה, אבל צפוי לשוב לשמיים ולשרת את פני האל לנצח. נראה שזו הסיבה האמיתית שהספר הזה הוא גנוז. היהודים ביקשו להצניע את היסוד הזה שנקרא אדם שעבר האלהה, אבל הרי לכם, הדבר היה קיים ביהוויזם הקדום – אולי משום כך היהוויזם אינו מונותאיסטי, היהוויזם טוען בגאון שמטטרון היה אדם לפני שעלה השמיימה. אבל מאחר שזה אבסורדי שאדם בשר ודם ישתווה לאל, אין למי שרוצה להשלים עם ה״עובדה״ הזאת אלא לטעון שהאדם הזה היה במקור שמימי, וירד ארצה להתגלם בבשר בכוונה תחילה, תהיה אשר תהיה.
לא יודע איך הגענו לתאולוגיה וכריסטולוגיה, אבל אני רוצה להחזיר אותנו לנקודה שלשמה התכנסנו: פולחן הרפאים הפסיכדלי. אז כן, או שיהוה היה פעם אדם, או שיעקב יהפוך בהמשך ליהוה והיה במקור אדם, או שיהוה הוא ההתגלמות השמיימית של האל, ויעקב הוא ההתגלמות האנושית שלו. אבל הרעיון שאדם הופך לאל, ונכנס ישירות למקום הראשון במצעד הפזמונים השמיימי, מקורו בפולחן הרפאים. זה היה המקור.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה