image 9

פולחן הרפאים כחטאי סדום ועמורה

בפוסט קודם שבו עסקנו בפולחן הגיבורים, עלה רעיון לקריאה מחודשת ומהפכנית של טקס המרזח, שמזהה בו חוליה חסרה שמשנה את משמעותו: לא רק משתה עם המתים, אלא סיומו של תהליך חניכה (איניציאציה) הרואי. טקס המרזח המוכר שכולל משתה שאליו מוזמנים הגיבורים המיתיים שעברו האלהה ואליהם הנחנך מצטרף באמצעות שתיה של חומרים משכרים, הוא רק החלק השני של המשוואה. החלק הראשון, שהוזנח או נשכח, הוא המבחן המקדים: שליחתו של המועמד לגיבור אל השממה – המדבר, אזור הכאוס והמוות. כך בעצם הוא לא רק חווה מוות תוך כדי חיים באמצעות השכרון, או המצב הגבולי שאליו הוא מגיע, שבו הוא מקיא את נשמתו ושוקע בתוך הצואה של עצמו. הוא עובר לפני כן גם מוות סימבולי שבו הוא נשלח אל מחוץ לישוב, אל הטבע האכזר, שם הוא נאלץ לשרוד ללא הגנות החברה. זהו מבחן פיזי ונפשי שנועד לחשל את הרוח והגוף. כך, בעצם, הוא הופך ל״שריד״ ו״פליט״. שריד, מי ששרד את אימת השממה ואת מבחן ההישרדות. פליט, מי שנפלט מתוך החברה אל השממה, אך חזר אל עולם החיים. המשתה של המרזח הוא למעשה "מסיבת הסיום" או טקס הקבלה מחדש של הגיבור. רק מי שהיה "שריד ופליט" – כלומר, מי שנשלח אל השממה וחזר ממנה בחיים – זכאי לשבת במרזח, לשתות את היין ולהיחשב לגיבור מקודש.

הטיעון עצמו מאוד נחמד, אבל אין עליו דיווחים בתורה ובתנ״ך בכלל, וכל מה שיש הוא רמזים. אנחנו חופשיים לפרש אאותם כמובן כיצד שנרצה, אבל אני מעוניין להביא כמה ״ראיות לכך״ שבעצם התיאורים של הגיבורים, ובעיקר הנצחון הגיבורים, מתאר את המנצחים, שהם כמובן תמיד בני ישראל ומושיעיהם, ה׳ או שלוחיו, כמי שלא מותירים להם שריד ופליט. לרוב אותם הגיבורים הם אנשים שחטאו בחטא היוהרה, ו/או עבדו עבודה זרה. לא מפורט תמיד מה העבודה הזרה, אך כשכן כתוב, נדמה שמדובר באנשים שחטאם כולל אלמנטים מפולחן האבות הנהוג במרזח, הכולל את ״כל חטאות ארץ כנען״. למעשה, כמעט בכל המופעים של המילה ״שריד״ בתנ״ך, ובעיקר במקורות הנקראים ״דויטרונומיסטיים״ עוסקים ב״חרם״ והרג ״לפי חרב״ שבני ישראל עושים באויביהם, או לחלופין בצורה שבה ה׳ יעניש את החוטאים לו, או העניש את מי שחטא לו, בית אחאב. החטאים האלה, אם לא כחטאים של סדום עצמה, שקולים להם, שהרי ענבי הרוש ואשכולות המרורות המוזכרים בשירת האזינו, הם ״מגפן סדום ומשדמות עמורה״. כשה׳ מעניש את הגויים, זה השכר. כשהוא יעניש את ישראל, זה יהיה העונש, מידה כנגד מידה – את הגויים הוא העניש כי חטאו כחטאי כנען, ואת ישראל הוא יעניש כי חטאו כחטאי כנען, או כחטאי סדום ועמורה. אולי אפילו יותר מהם, כפי שאומר יחזקאל ט״ז: ״חי אני נאם אדוני ה' אם עשתה סדם אחותך היא ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך״.

השאלה שתישאל היא למה סדום, מה הקשר בין סדום לבין פולחן המרזח. אפשר להיעזר בישעיהו ג׳ כדי לנחש. ישעיהו מתאר את תהליך הקריסה של ירושלים, בכך שההנהגה שלה, כל מה שנחשב לגורם יציבות – ״גיבור ואיש מלחמה, שופט ונביא וקוסם וזקן״, והמילים הללו חשובות לנו מאוד – קרס, ונוצר ואקום שלטוני. במקום המנהיגים המנוסים שנעלמו, עולים לשלטון אנשים חסרי ניסיון, בגרות או יכולת, נערים בעלי תעלולים, שבנוסף לזה שהם עושים שטויות הם גם חצופים, מבזים את הזקנים והמכובדים, וכאלה שביהירותם איבדו כל מצפן מוסרי, ״דרך אורחותיהם בילעו״ (גם המילה הזאת חשובה לנו). והדבר הכי גרוע הוא, שהם אפילו מתגאים בכך, ולא מנסים להסתיר את רוע מעשיהם: ״הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם, כסדום הגידו לא כחדו, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה״.

ירמיהו כ״ג מוסיף ומפרט, ״ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר, וחיזקו ידי מרעים, לבלתי שבו איש מרעתו, היו לי כלם כסדום ויושביה כעמרה״. ירמיהו מתאר זאת בהקשר למורת רוחו, ורוח ה׳, מנבואת השקר הפושה בארץ. וכשהוא מתאר את מורת רוחו, הוא מדגיש ״הייתי כאיש שיכור וכגבר עברו יין מפני ה׳ ומפני דבר קודשו״, ״כי מנאפים מלאה הארץ… ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן, כי גם נביא וכהן חנפו, גם בביתי מצאתי רעתם״. ומה יהיה עונשם: ״הנני מאכיל אותם לענה והשקתים מי ראש, כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ״ (ראש, רפרנס ל״כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, ענביהם ענבי רוש״,וכן ״פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלוהינו ללכת לעבד את אלוהי הגוים ההם, פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה״. הראש כסמל לסם רעיל, הלענה כסמל לסם מר)

מדבריו של ירמיהו ניתן להבין שהוא מנגיד את נבואתו, נבואת האמת, לנבואת השקר של נביאי הארץ. נבואת השקר של נביאי ירושלים שקולה לחטאי סדום, על פניו כי הם ״מנאפים״, אבל בהנחה שכל עבודה זרה נקראת בעיני ה׳ מעשה זנות, והעניין נאמר באותה נשימה של ״הלוך בשקר״, ניתן שלא לפרש את המילה ״זנות״ ו״ניאוף״ כפשוטם. בעיקר מפני שבמקומות אחרים מתוארת הזונה כמי שחושפת את גופה, ערומה. למעשה, העונש שהנביאים צופים ל״בתולת ישראל״ הוא שהעירום הזה שבתחילה נעשה ברצון, יהפוך לכורח, ושהזנות שבתחילה נעשתה לתיאבון כמעשה אהבה, יהפוך לאונס. המשחק הוא סביב העירום, והוא מרפרר לטקסים אחרים שנעשים בעירום, ובנוכחות חומרים משכרים שבעתים אחרות משמשים כאפרודיזיאק.

כדי לראות לכך דוגמה, לא צריך ללכת רחוק. ישעיהו ג׳ עצמו שדיבר על חטאי ירושלים כסדום, מזכיר מיד את ההיפוך הזה שיעשה ה׳, ממצב שבו בנות ציון הלכו ״נטויות גרון ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה״, למצב שבו ״ושיפח אדוני קודקוד ציון, וה׳ פותן יערה״. – לערות פות, הכוונה לגלות את הערווה, את איבר המין הנשי. דווקא כי עיניהן היו ״משקרות״, אבל מדובר כאן במשחק מילים, כפי שהתנ״ך אוהב לעשות, לשנות אות אחת במילה ולהפוך את משמעותה, דווקא בגלל שהמשמעות המקורית היא משמעות בזויה.

המשמעות המקורית של ״עיניים משקרות״, היא ״חכלילי עיניים״, כלומר עיניים שמרוב יין הפכו לאדומות, מרוב שאתה שיכור, רואים על העיניים שלך את זה. הבוז לדבר הזה גרם למשורר לשנות את המשמעות באמצעות שימוש ב-ק׳, שקר, כמו נבואת שקר. והעיניים זה רפרנס למה שנאמר קודם לכן בפרק, ״כי כשלה ירושלים ויהודה נפל, כי לשונם ומעלליהם אל ה׳ למרות עיני כבודו״. כשאדם מתנבא, הוא מתמוטט מרוב שכרון, כפי שקרא לבלעם, ״נופל וגלוי עיניים״. ומי שעושה את זה, נקרא גבר. גם ירמיהו מכנה עצמו ״גבר עברו יין״. גם על בלעם נאמר, ״נאם הגבר שתום העין״. אנו יכולים להניח שמכאן גם הקשר לטקס שבו השיכור הופך ל״גיבור״, בעל גבורה.

ויש להתעכב על שתום עין, הכוונה היא לא עיניים סגורות אלא דווקא עיניים פקוחות. בלשון חז"ל, הפועל "לשתום" משמעותו לעשות חור או לפתוח פתח, למשל, "שותמין את החבית" – פותחים את הפקק של חבית היין. המונח הרפואי הטכני המתאר מצב שבו העפעפיים אינם נסגרים לחלוטין. במצב של עילפון עמוק, הרעלה (אלכוהול/סמים) או תרדמת (קומה), השרירים שאחראים על סגירת העין (שריר Orbicularis oculi) רפויים לחלוטין או משותקים זמנית, והרפלקס הטבעי של המצמוץ נעלם. התוצאה היא שהעיניים נשארות פקוחות או פקוחות למחצה, למרות שהאדם חסר הכרה. לדבר הזה קוראים בעגה הרפואית ״לאגופתלמוס״, מחקרים הראו מתאם גדול בין שינה בעיניים פקוחות, ״לאגופתלמוס לילי״,לבין צריכה מופרזת של אלכוהול.

במקרה ששרירים רפויים, כתוצאה מאלכוהול וסמים מדכאי מערכת עצבים, גם הלשון עלולה לצנוח,מה שנקרא בצורה העממית ״לבלוע את הלשון״. במצב כזה עשוי להווצר מצב של חנק, הן בשל חסימת נתיב אוויר, הן בשל חנק מקיא, או מבליעת רוק. הדבר הזה קורה גם באפילפסיה, אגב, ולכן שייכו חולים באפילפסיה למצבי טראנס,או לתקשורת עם העולם שמעבר, שדים או אלוהים. אבל הרעיון הוא שנבואה לה׳ היא נבואה ״בסדר״, אבל נבואה לאלוהים אחרים, היא נבואה ״לא בסדר״. ירמיהו מתאר בהקשר זה של נבואת שקר את הבעל, וגם כאן יש משחק מילים,כי בשיכול אותיות, ״בעל״ הוא ״בלע״. אי לכך, המילים ״בלע״ ו״נפל״ קשורות שתיהן למרחב הסמנטי של עבודה זרה, ועל כן חטא סדום ועמורה נחשב אצל ישעיהו כ״אורחות בלע״.

לא סתם שמות המלכים במלחמת המלכים בבראשית י״ד משתמשים במילים השאולות מהמרחב הסמנטי הזה: ״ברע מלך סדום וברשע מלך עמורה… ומלך בלע היא צוער״. ועליהם נאמר, ״וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה, והנשארים ההרה נסו״. כשארבעת המלכים מפסידים, לוט נלקח בשבי, ומי שמיידע את אברהם הוא ״הפליט״.לכאורה, לא ברור מי זה, ומסמיכות הדברים ניתן להבין שהפליט הוא מאלה שנסו ההרה. בהמשך נגיע לכך שהמדרש מזהה את הפליט עם עוג מלך הבשן.אבל בינתיים עוד לא נכניס אותו לתמונה. אברהם שומע כי נשבה אחיו ויוצא למרדף, ומשיג את המלכים ומכה אותה, ומשיב את הרכוש. כאות תודה יוצאים אליו מלך סדום והמלכים אשר איתו, וגם מלכיצדק מלך שלם שמוציא אליו…לחם ויין. כבר בפוסט קודם הזכרנו זאת, מלכיצדק ומלך סדום מנסים לשכנע את אברהם להשתתף בסעודת מרזח ולצרף אותו לפנתאון הגיבורים, שהרי הוא גיבור.

המעניין הוא שיחזקאל ט״ז, שקודם דיברנו עליו שהשווה בין חטאי ישראל לאלה של סדום ועמורה, ומתאר את החטאים כזנות בעירום ״ואת כל תועבותיך ותזנותיך לא זכרת את ימי נעוריך, בהיותך עירום ועריה מתבוססת בדמיך היית״. בפוסט קודם הזכרנו את החלק הראשון של הנבואה, ההתבוססות בדם הזאת, היא בעצם רפרנס לטקס המרזח, שבו הנחנך עובר ״מקלחת דם״, לא ברור אם דם שלו או דם של שור שחוט, או שדם הכוונה בכלל ליין. אבל העניין הוא שיחזקאל מתאר את עוון סדום ״גאון שבעת לחם ושלוות השקט״ – כלומר, חלק מהעניין בסדום הוא לא רק יין אלא גם לחם, כפי שהוציא מלכיצדק בנוכחות מלך סדום. בהערת אגב, הזכרנו שור, ולא ידעתי ועדיין איני יודע אם זה קשור לטקס המסתורין של מיתרה, ששם חוץ מחניכה פסיכדלית (לפי קארל ראק) גם שחטו שור ועשו מקלחת בדמו. אבל שיעקב מברך את בניו, דווקא בשמעון ולוי, שהרגו את אנשי שכם ״לפי חרב״ כי מחו על כך שעשה את אחותם ״כזונה״, הוא נוזף ״בסודם אל תבוא נפשי… כי באפם הרגו איש ורצונם עיקרו שור״. המילה ״סודם״ כתובה בכתיב חסר, והיא הפעם היחידה בתנ״ך שהמילה הזאת מופיעה שלא בהוראת העיר ״סדום״, ומה קרה אז? הם ״הרגו איש ועיקרו שור״. אז אולי בכל זאת מה שהיה שם זו שחיטה של שור. לא ברור (אגב, בבראשית מ״ט כשמדברים על חכלילי עיניים מיין, מדברים גם על ״כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה״ – מחזק את ההשערה שלא מדובר על שור אמיתי, אלא על יין)

כעת בקצרה לפעמים היחידות שבהם מופיעה המילה ״שריד״ בתורה. בספר במדבר, במלחמה בעוג מלך הבשן, נאמר ״ויכו אותו… עד בלתי השאיר לו שריד״. בספר דברים ב׳ הדבר נאמר גם על סיחון, שם מתוארת הצורה בה בני ישראל החרימו את העיר ולא השאירו שריד. בפרק ג׳ בדברים, מסופר שעוג מלך הבשן, שבני ישראל הכו אותו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד, היה למעשה מ״יתר הרפאים״. כלומר, העם של עוג הוא הרפאים, ועוג עצמו היה ״יתר״ (כאמור בפוסט הקודם הנ״ל, כביכול חניך בטקס המעבר לאחר שהושלם).

בתהלים קל״ז כשמספרים על מלחמות עוג וסיחון, נאמר ״למכה מלכים גדולים… ויהרוג מלכים אדירים״. ובשירת דבורה נאמר ״אז ירד שריד לאדירים עם, ה׳ ירד לי בגיבורים״. כלומר, יש הקבלה בין אדירים לגיבורים, וניגוד בינם לבין ה׳. אלא שבתהלים ט״ז נאמר ״לקדושים אשר בארץ המה, ואדירי כל חפצי בם. ירבו עצבותם אחר מהרו, בל אסיך נסכיהם מדםובל אשא את שמותם על שפתי״. משמע (כך טען החוקר האמריקאי Mitchell Dahood) המילה ״אדירים״ מרפרר לפולחן הגיבורים, שהוא בעצם פולחן מתים, שהם אבות שאחרי מותם חיים עדיין באדמה, בשאול. רפאים הוא שמם האחד, ״אדירי השאול״ הוא כינוי אחר שלהם. בכתבי אוגרית הם מכונים Rp'um, qdšm ו- 'adr. כלומר, ״רפאים״, ״קדושים״ ו-״אדירים״. מכתבים אלה ניתן ללמוד א. שהפרק בתהלים מדבר במקור על רוחות אבות אלוהיות ולא על צדיקים בני אנוש ; ב. שבפולחנם היו ״עצבים רבים״, כלומר פסילים או אלילי בית, ״תרפים״ שהיו בעצם מדיום שעימם תקשרו עם האבות ; ג. שבפולחנם היו נסכי דם, אבל שוב לא ברור אם מדובר בדם אמיתי או שמא בחומר אחר שמנסכים, ולרוב מנסכים על האדמה, שמן ויין.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×