כשבאים לדבר על פולחן הרפאים הכנעני, יש לדון בפסוק ״ויגוע ויאסף אל עמיו״. צירוף במילים הזה מופיע כמה פעמים בספר בראשית, אצל גדולי האומה. המשותף לגדולי האומה הוא שהם התברכו בכך שצאצאיהם היו רבים, ויצאו מהם שבטים רבים. מי מהם שממעיהם יצאו גויים, מי מהם שמחלציהם יצאו לאומים, ומי שסתם שבטים. שבטים, כלומר כאלה שבראשם נשיא. אני משתמש דווקא במילים האלה כי כולן מופיעות בבראשית כ״ה – כאילו כדי לומר שמזרעו של אברהם כולם היו אבות נערצים, אבל רק ענף אחד מהעץ המשפחתי הוא שנבחר, ענף יעקב. והמילה ענף, או בביטוייה המקראי, תעניין אותנו מאוד בהמשך – יתר. מילה נוספת ליתר היא שרך, יש המפרשים את זה כטבור, אותו חבל שעמו מחובר התינוק אל אמו. אגב, גם חבל הוא משמעות של המילה ״יתר״, כמו אצל שמשון שביקש שיאסרוהו ב"שבעה יתרים לחים".
אחרי שהתינוק נולד, וכורתים את חבל הטבור, רוחצים אותו במים. ואז ממליחים וחותלים, כך כתוב ביחזקאל ט״ז ג׳. פרק זה ביחזקאל מדבר על מקורו הכנעני, או יותר נכון האמורי והחיתי, של עם ישראל, או יותר נכון הוא מדבר עליו בלשון נקבה, בתולת ישראל. לכאורה מדובר בהורים שלה, שאמורים לאהוב אותה, אבל ברגע שנולדה נטשו אותה, והשליכו אותה אל פני השדה, ב״גועל נפשה״ (משחק מילים על ג.ו.ע, שתמות שם). אלא שאז ה׳ מוצא אותה ערומה מתבוססת בדמיה, ואומר לה ״בדמיך חיי״, ומושיע אותה. הוא רוחץ אותה במים, מושח אותה בשמן, מלביש אותה ומאפר אותה, וכל הגויים אומרים ״הו כמה יפה״. ואז היא בוגדת במי שטיפח אותה, ולוקחת את כל המתנות שנתן לה ומקריבה אותם לריח ניחוח לאלוהים אחרים, והופכת לזונה. ולכן היא תיענש במידה כנגד מידה, המאהבים שלה יעשו לה בדיוק כפי שעשו לה אבא ואמא המקוריים שלה – הותירה אותה ערומה ומתבוססת בדמה.
מה שבעצם מתאר יחזקאל הוא טקס פולחני שכולל לידה, או יותר נכון לידה מחדש. במסגרת הטקס הזה הנחנך אוכל בשר ושותה יין, שני הדברים המסמלים דם. כנראה שהוא גם שותף לשחיטת הבהמה שממנה עשו את הסעודה, והבהמה עצמה גם היא אדומה – הווה אומר, שור. ואולי גם היה שותף לתהליך דריכת הענבים ליין, לא מחייב. הכל יכול להיות, אני לא אומר בינתיים כלום. אני רק יודע שטקסי מסתורין מתקופות מאוחרות יותר, כמו הטקסים של מיתרס, אכן כללו שחיטה פולחנית, אבל אנחנו מדברים על התקופה הכנענית, 1000 או לפחות 700 שנים מוקדם יותר.
אכילת בשר מחממת את הגוף מבחינה מטאבולית, וכשמדובר בארוחה כבדה ביותר, מרגישים ממש Meat Sweats. שתיית יין, ואלכוהול באופן כללי, גם היא יוצרת תחושת חום, מרחיבה את כלי הדם, והדבר גורם לאדמומיות בלחיים ותחושת בעירה (שימו לב שוב, לדגש על הצבע האדום). אדם כזה ירצה להתפשט, אם לא אכל בעירום עוד לפני זה. ובינתיים, היין משכר אותו, הוא מקיא את נפשו, יכול להיות שהוא גם עושה מקלחת דם, אם לא ״רק״ מקלחת צואה וקיא, אבל צריך לנקות אותו. ולמשוח אותו, והשמן הזה הוא פסיכואקטיבי בפני עצמו. בקיצור: פולחן רפאים למהדרין, כמנהג האמורי והחיתי.
ה׳ עושה באופן כללי את אותו הדבר לבתולת ישראל הערומה. כלומר, ה׳ לא יוצא חוצץ כנגד פולחן הרפאים. הוא יוצא חוצץ כשהפולחן הוא לאלוהים אחרים, אבל כשזה לו עצמו אין לו בעיה.
משלי ג׳ מדבר בשבח החכמה, וטוען שאם תלמד, החכמה ״רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך״. ולא סתם הוא משתמש בפועל הזה ״רפאות״. אמנם הוא מציין שמדובר ביראת ה׳, אבל הוא עדיין מדגיש את ה״שרך״, כלומר את הטבור שזקוק לרפואה. הבחירה במילה הזאת היא לא מקרית, כי עצם הצדקתו של פולחן הרפאים הוא מפגש עם האבות, ולימוד מהם.
יש כאן גם משחק מילים עם המילה ״שור״. כשכתוב על שור, כשמדברים על ״השור שלך״, כתוב באותיות אלה, ״שרך״, כלומר, בכתיב חסר. הפסוק שמדבר על הענקת הבכורים לה׳, הדבר כתוב בשמות כ״ב ברצף ביחד עם ״אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור״. ומיד נאמר, ״מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשרך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו״. הסיבה שמדובר כאן על בכור, היא כי ״יתר״ הוא בכור, כפי שיעקב אבינו אומר לראובן בברכותיו, ״ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז״. כשהוא מדבר על ״שאת״, זה מלשון ״נשיא״, או יותר נכון מלשון ״נשיאת כפיים״, על פי הפרשנות המסורתית. ואת הביכורים, כלומר ״מלאתך ודמעך״, יין ושמן על פי הפרשנות המסורתית, צריך להקדיש לה׳, כמו גם את בכור הבהמה – ושם כתוב ״שרך״.
כנראה שיש כאן גם משחק מילים עם המילה בשר, הבשר שלך, ״בשרך״. אפשר לבדוק בקונקורדנציה, בכל המקומות שמופיעה המילה ״בשרך״ מדובר על אחד מ-4 הקשרים: הראשון נטישה של אדם במקום שומם לגורלו, והסיכון שלו למות (״לגווע״ ברעב), ונבלתו תהיה למאכל לעוף השמים. השני, האדם הנטוש הוא לרוב גם עירום, ולכן חייבים לכסות אותו. השלישי, הנטוש הוא לעיתים גם חולה, והדירו אותו מחברת האנשים בשל מחלתו, שהיא מגעילה ומסריחה – הוא חולה בצרעת וזקוק לרפואה, כדי שיוכל לחזור אל החברה. והרביעי, כשבני ישראל מקבלים את מרותו של דוד ומבקשים להפוך אותו לנשיא ול״נגיד״, הם מזכירים לו ״עצמך ובשרך אנחנו״. אגב, עוד משחק מילים שקשור לדבר הזה הוא שקרבת דם נקראת בתנ״ך ״שאר״. גם המילה ״שאר״ מגיעה בהקשרים אלה שהמילה ״בשרך״ באה: עירום (שארה, כסותה ועונתה), מאכל לעוף השמים שמותיר רק שאריות (שימו לב למשחק המילים ״נותר״ מלשון יתר, כמו ״אל תותר״, ״שאריות״ מלשון ״שאר״), וירושה על רקע שבטי (״ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו״). וגם המילה שאר קשורה לחכמה, כפי שספר משלי ה׳ אומר למי שישכח את החכמה, ״ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך״. כלומר, "שארך" בכוונה באותן האותיות של המילה ״שרך״.
אני מתנצל, אמנם לאחר מעשה, על שתי הפסקאות האחרונות של להגי אינטר-טקסט מייגעים בתנ״ך, אבל הדבר הזה חשוב לשאלה הבאה שאשאל: כל ההקשרים הללו אמורים להיות קשורים בצורה כלשהיא לפולחן הרפאים. כיצד זה מתקשר? ואענה:
נתחיל מההקשר הרביעי, של הקרבה המשפחתית, kinship. ברגע שהנחנך עובר את טקס החניכה לאחר המרזח (סעודת השחיתות שבה הוא משתכר), הוא מצטרף אל ״עמיו״ והופך ל״נשיא בעמיו״. נשיא, אולי כי הוא הופך להיות גיבור ומנהיג, או סתם מישהו ששווה יותר מהאחרים ו״נישא״ מעליהם.
ההקשר השלישי של הרפואה: כשאדם מצטרף אל עמיו, הוא בעצם ״נאסף״ אליהם. להאסף אל עמיך, בדרך כלל מתארים כקבורת משנה, כלומר הרגע שבו אוספים אותך מהאצטבה, בה נקברת בקבורה ראשונים, ומעבירים אותך ל״מאספה״, כלומר אוספים את העצמות שלך אחרי שכל הבשר שלך נאכל. ליקוט העצמות הזה נקרא Ossilegium, בדרך כלל היו קוברים את כל הזכרים במשפחה בגלוסקמאות משותפות לבית האב. כלומר, מערבבים בין כל העצמות.
אבל למילה ״אסף״ יש משמעות נוספת. כשיוסף נולד, רחל אומרת ״אסף אלוהים את חרפתי״, וקוראת לבנה יוסף, מלשון אותה האסיפה. דיברנו על אותה הרפואה בשעת הלידה, חיתוך חבל הטבור, חיטויו ורחיצת הוולד. מה שרחל מתכוונת הוא שבשעת לידתה, ריפאו אותה מחרפתה, שיכולה להיות הבושה שלה מכך שהיא עקרה, או שמדובר באיבר המין שלה שממנו יצא בנה, המחובר בטבורו אליה. החיתוך והחיטוי, הוא הריפוי – לאסוף כלומר לרפא. ואנו רואים שאכן כך, בעיקר בקשר לשני חולים אחרים שרופאו, במקרה שניהם חלו בצרעת. מרים שחלתה בצרעת, אחרי שמשה מתפלל ״אל נא, רפא נא לה״, ה׳ מורה להוציא אותה מחוץ למחנה שבעת ימים ״ואחר תאסף״. אנו רואים כאן שוב את ההוצאה מחוץ לחברה, לכאורה כבושה (״ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים״), והחזרה אליה כריפוי. גם נעמן, שמתואר כ״גיבור חיל״ וכ״איש גדול״, חלה בצרעת. אלישע מורה לו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים, ואז ״ייאסף מצרעתו״. גם על אסף הרופא נאמר שנקרא כך לא כי באמת נקרא אסף בן ברכיהו, אלא כי הוא כתב ספר רפואות, ואין רפואה אלא ״אסיפה״. מובנת, לפיכך, הסיבה לכך שפולחן הרפאים הובן כרפואה, הן לנפש והן לגוף.
ההקשר השני של העירום, מובן גם הוא, לפיכך, ואין מקום להרחיב. הטקס נערך בעירום, בין יזום ובין מקרי, משום שהשיכור התפשט. אבל אי אפשר להוולד ולהקבר שלא בעירום, אז אולי זה היה בכל זאת יזום. גם שאול כשהתנבא, מסופר עליו שהתפשט, כך שכנראה חלק מהכללים הלא כתובים של להשתתף בטקס שינוי תודעה הוא להתפשט, או שסתם סמים גורמים להיפרתרמיה, בין אם כי כלי הדם מתרחבים וגורמים להזעה, בין אם כי מערכת העצבים הסימפתטית מפעילה את מנגנון ״הלחם או ברח״, ואז קצב הלב ולחץ הדם עולים, ובין אם בגלל שחלק מהצמחים רעילים ו״אנטיכולינגים״, וזו תגובה טבעית.
וכאן מגיעים להקשר הראשון: לא הזכרנו אפילו לרגע עד כה, כדיברנו בפוסטים קודמים, נטישה בבר של אדם לגורלו, ורק אם הצליח לשוב אל הציוויליזציה אז הוא עבר את טקס החניכה הזה. טקסי חניכה כאלה קיימים ומוכרים, הן באנתרופולוגיה העכשווית, אצל שבטים פרימיטיביים, והן בחברות עתיקות. הרעיון של שליחה אל השממה, Exile to the Wilderness, הוא מוטיב מרכזי בטקסי מעבר. באנתרופולוגיה, השלב הזה נקרא "השלב הלימינלי". הנחנך (לרוב, נער) מורחק מהחברה, מאבד את מעמדו הקודם, ונדרש לשרוד בטבע כשהוא חשוף לסכנות פיזיות ורוחניות. ההנחה היא שרק מי שיכול לשרוד את הכאוס של הטבע, ראוי לשאת באחריות של שמירה על הסדר החברתי ("הציוויליזציה").
הדבר הזה מתועד אצל אינואיטים ששולחים את הנחנך שלהם אל שממת הקרח, והוא צריך להלחם עם דב קוטב או לצוד כלב ים. הדבר קורה אצל בני המסאי, ששולחים את הנחנכים למסע שנמשך שבע שנים, שבמהלכם הם מאריכים את השער שלהם ונמרחים באוכרה אדומה, ומשוטטים עם חנית וסכין, ורק אחרי שצלחו את התקופה הזאת הם מגולחים והופכים לבוגרים צעירים. אחרי שעשו זאת הם משתתפים ש״טקס שתיית חלב״, שרק אחריו הם רשאים להחתן. המוטיבים האלה אולי מזכירים לכם הכלאה בין שני טקסי מעבר המפורטים בתנ״ך, הנזיר והמצורע. גם כאן חוזרת הספרה 7 – יש לחקור את זה.
אצל האינדיאנים בצפון אמריקה נשלחים הנחנכים ל- Vision Quest, מקום מבודד בטבע שבו הם צמים, חשופים לפגעי מזג אוויר ולחיות טרף, כשאין עליהם נשק להגן על עצמם ואין להם מחסה משמעותי, והמטרה שינווטו את דרכם הביתה. כך גם אצל האבוריג׳ינים, טקס כזה נקרא Walkabout. בספרטה היה טקס בשם קריפטיה (κρυπτεία), שבהם שלחו צעירים למסע השרדות קשה שבו המשתתפים נדרשו לדאוג בעצמם למזונם, ללכת יחפים, לישון על רצפה חשופה ולעבור מבחני סיבולת אחרים מסוג זה, על מנת לפתח קשיחות. במסגרת הטקס הזה הם היו צריכים גם להרוג עבדים מורדים, ולהתאמן על הקשיחות שלהם. מי שעבר את הטקס הזה היה רשאי גם להשתתף באגוגה, כלומר, לבחון את הקשיחות שלו במסגרת טקס זובור שהוא מעביר – מה שהופך בעצם את ה״מסע״ של הנחנך, מי שמקבל את המכות, לסוג של מת שקם לתחיה, אחרי העלפון כתוצאה מהמכות, או אחרי שרוחו שבה אליו אחרי שחנקו אותו.
והשאלה היא, האם פולחן הרפאים היה הופך את המשתתפים בו לגיבורים כי גם הוא כלל טקס מעבר ״השרדותי״ שכזה? האם מה שהיה הופך את הנחנך לגיבור היה, שכמו קורבן זובור באגוגה, גם הוא מת וחזר לתחיה, ונולד מחדש? לא ברור, אבל אם כבר דיברנו על פולחן מיתרס, אולי גם זה דמיון שיש לחקור בינו לבין פולחן הרפאים. בהקשר זה יש לציין את התאוריה של פרנץ קומונט שטוענת שהמיתראיזם היה בעצם הרכבה של שכבות שונות: הפרסית המקורית, המשקע השמי, הסחף האנטולי והצמחיה העליונה ההלניסטית. אז כאן אנחנו בעצם מדברים על המשקע השמי, כלומר התפתחות של רעיונות הודו-אירופיים בכללם על ידי שמים, של טקס שכולל שינוי תודעה, עם דגש על הצבע האדום ושחיטת שור. אולי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה