היום נבחן את הסוכר באמצעות מודל מחזור החיים של האנתאוגן. חשוב לציין שבחינת המודל לא תהיה מושלמת, כי הסוכר הגיע רק לשלב השני במודל של הדמוניזציה, בניגוד לחומרים אחרים שכבר הגיעו לשלב הרנסנסי. מצד שני, גם החומרים האחרים, אלה מהם שהגיעו כמובן, הגיעו אליהם רק בעשורים האחרונים, אז לא ברור בכלל מה אמינותו של המודל הזה. אבל אם הסוכר הוא בשלב השני בלבד, המודל אומר שבאיזה שהוא שלב, כשהסוכר יודר לחלוטין וכולנו נהיה בריאים כי נתנזר מסוכר, ולא יהיו לנו מחלות, כי ״הסוכר הוא הגורם העיקרי למחלות בעולם המערבי״, פתאום ייצא איזה מחקר שימצא את היתרון באכילת סוכר, או ייצא סיפור על ההוא ששתיית קוקה-קולה הצילה את חייו, ואז התדמית של הסוכר תשתפר פלאות. ואז פתאום אנשים שוב יתייחסו אליו כאל התגלמות הטוהר, ואולי אכילת הסוכר תהפוך שוב למעלה. או שבעצם עכשיו כשכולנו מכורים לקולה זירו ואספרטיים, פתאום מגלים שאספרטיים הרבה יותר מסוכן מסוכר ואולי בעצם עדיף כבר לשתות קולה רגילה עם כל הסוכר שיש בה, ובעצם הסוכר כבר הגיע לשלב השלישי (לא)
אז זהו סיפורו של הסוכר. על ההיסטוריה הדתית המוקדמת כבר סיפרתי בפוסט קודם. לא סיפרתי רק שבגלל נדירותו של הסוכר הוא הפך להיות מוצר מותרות, שמי שמחזיק בו, יש לו סמל סטטוס. באירופה המציאו את פסלי הסוכר כדי להשוויץ בסוכר, הגישו אותו כ״סוטלטה״, כלומר מתאבן יוקרתי. לפעמים אפילו השתמשו בתדמיתו הטהורה כדי לנגח את מתנגדי המלוכה הלא טהורים, שבמקרה או לא הם גם מתנגדים דתיים – לדוגמה הלולארדים באנגליה, שהפכו גם לאיום פוליטי על המלוכה. הנרי השישי הציג פסל סוכר שמציג את קיסר האימפריה הרומית הקדושה כמי שסייע לו במאבקו נגדם. כך הפך הסוכר לכלי תעמולתי.
חצי סיפרתי על הצורה שבה סוכר הפך לרפואה. סיפרתי שהוציאו פסק הלכה שמתיר לאכול אותו בימי התענית כי הוא לא באמת אוכל. לא סיפרתי שאלה שהיו להם את האמצעים, האביסו את החולים בסוכר כדי לזרז את החלמתם, כמו המלך אדוארד הראשון באנגליה. בצרפת של שנת 1353, צו מלכותי אסר על רופאים להחליף סוכר בדבש במרשמים רפואיים. זה השלב הראשון ב״חילון״ של האנתאוגן, ההתערבות המדיקלית. קנאביס הוא תרופה, ולכן כדי לקבל אותו צריך מרשם רופא, קוקאין ואופיום הם משככי כאבים וכו׳.
כך הביקוש לסוכר הלך וגבר, והיה צורך לייבא אותו. המערב השתמש בבסיסים המזרחיים שלו, בתחילה הממלכה הצלבנית ובסוף קונסנטינופול, כדי לסחור בסוכר, באדיבות אימפריות מסחר כמו ונציה וגנואה, שבימי הביניים השתלטו על סחר התבלינים באופן כללי. כאשר חומר נחשק הופך למטרה אסטרטגית, הוא מגויס על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים והופך לכלי להשגת עוצמה. ככל שהמצאי של הסוכר הלך וגדל, כסמל סטטוס, כך יותר ויותר נובורישים הלכו והשתמשו בו, וכך זוהרו הועם. בהמשך, כשהסוכר יהפוך לנפוץ הרבה יותר מכך, הוא אפילו לא יהיה סמל סטטוס, והשימוש היוקרתי בו ייזנח לעד. והנה, שוב, סממן מובהק של מחזור החיים של אנתאוגן – דמוקרטיזציה של הצמח, שמסמלת דמוקרטיזציה של ידע דתי, מזנה את הידע הזה ומתפרשת על ידי ״כהני הדת״ כהצבת צלם בהיכל. ובשפה החילונית, מתפרשת על ידי העשירים, כהזניה נובורישית של כל מי שרוצה להרגיש מעט פריסטיז׳ה, פלישה להיכל האסור של גינוני האצולה, משתמש בו.
כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים בשנת 1453 היווה נקודת מפנה קריטית בהיסטוריה של הסוכר, אשר דחפה את האירופים לפתח תעשיית סוכר עצמאית ולשכלל את השימוש בעבדים עוד בטרם גילוי אמריקה. כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים חסם את נתיבי המסחר היבשתיים המסורתיים למזרח. חסימה זו הקשתה מאוד על ייבוא סוכר, תבלינים ועושר אחר מאסיה לאירופה. המצב החדש אילץ את המעצמות האירופיות, ובראשן פורטוגל וספרד, לחפש דרכים לעקוף את המתווכים המוסלמים ולגדל סוכר בעצמן. כתוצאה מכך, החלו הפורטוגלים והספרדים להקים מטעי סוכר באיים האטלנטיים (כגון מדיירה, האיים הקנריים, סאו טומה וכף ורדה), מה שהפך לאב-טיפוס לקולוניאליזם של הסוכר בעולם החדש.אגב, לא מדובר בספרדים ובפורטוגלים, אלא בשלוחות של ונציה וגנואה. אל לנו לשכוח שקולומבוס היה בעצם איש גנואה, בשירות הספרדים. קולומבוס יחזור ממש עוד מעט.
העיבוד האירופי, שהתפתח באיים האטלנטיים, התאפיין במספר חידושים ארגוניים וכלכליים ובראשם ה״אינחניו״ (ובפורטוגזית ״אינז׳ניו״. כמו ״מנוע״). הרעיון שלצד מעט הסוכר חייבים להקים מפעל שלם של טחינה וזיקוק סוכר, כדי למקסם את הרווחים מהסוכר. אם לא עושים את זה כמעט מיד לאחר הקציר (24 עד 48 שעות), הסוכר יכול להרקב ולהיהרס. וגם כשמזקקים יוצאת המון פסולת, מולסה וקצף, שבעקרון אין מה לעשות איתם, אלא אם כן עושים בהם שימוש, שבבא הזמן גילו שהוא יכול להפוך לרום, אז כל הקומפלקס הזה כלל גם מפעל לייצור רום, ואם אפשר לשלם לפועלים ברום, ועל הדרך ליצור אצלם תלות בו, אז אפשר גם לחסוך שכר. ובקיצור: כך נולד הקפיטליזם. גם לזה נחזור עוד מעט.
העבודה קשה מאוד, בכל אחד מהשלבים במחזור החיים של הסוכר. וגם מסוכנת, בין אם עקב תאונות עבודה (אם לא המצ׳טות, אז מלכודות מוות במכונות למיניהם), או תנאי עבודה לא אידאלים (אם לא חום השמש, אז החום ממתקני ההרתחה). הרבה פועלים מתו, והאחרים שניסו למחות קיבלו מכות (ואז מתו, או הוצאו להורג). בקיצור: הדבר הזה עודד עבדות. והעבדות החלה עוד לפני גילוי אמריקה. בתחילה הילידים היו העבדים, אבל אחרי שאלה מתו ממחלות ותשישות, כמו הגואנצ'ים באיים הקנריים, היה צורך בתגבור כח האדם – שגם הוא היה מת, אז היתה תחלופה גבוה, וזרם מתמיד של עבדים. בהתחלה שבויי מלחמה, וגם ״נוצרים חדשים״ (יהודים, בקיצור) וילדיהם שקיבלו עונש בגלל בוגדנותם של הוריהם (חיפשתם את ההקשר הדתי). בשנת 1493, כאשר פורטוגל שלחה 2,000 ילדים יהודים (שנלקחו מהוריהם שסירבו להתנצר) לאי סאו טומה כדי לעבוד במטעי הסוכר, רק כ-600 מהם שרדו את השנה הראשונה. ב-1441, החל מפעל חטיפת אפריקאים והעברתם למפעלי הסוכר. המודל הזה עבר רק בהמשך לאמריקה. בין השאר בתמיכתם של סוחרים עשירים מגנואה, שמימנו מפעלים וסיפקו להם תחמושת לוגיסטית – בעלי מקצוע מיומנים, ו.. כח עבודה זול.
הסחר בעבדים החל במקור עקב המחסור בידיים עובדות לאחר "המוות השחור", כששבויי מלחמה הועסקו, כאמור, במטעי הסוכר. משבויי מלחמה זה הפך ל״שבויי מלחמה״, כשמלחמות הן פשיטות אקראיות של צבאות אירופיים באפריקה, או של ערבים שמכרו ״שבויי מלחמה״. כלומר, ההצגה של אנשים שנחטפו מביתם כשבויי מלחמה, היתה לצורך הלבנה של הסחר בהם, וה״יישוב שלהם מחדש״, כאקט מוכר וידוע של הגליה בעת מלחמה.
זוכרים את קולמבוס? קולומבוס, מסתבר, היה שותף למפעלי אינחניוס במדיירה, אבל נכשל. הוא עבר לקנריים, וגם שם נכשל. זה מה שהביא אותו לנסות אפיקים חדשים ולפזול מערבה. אז הוא נסע מערבה וגילה מקום חדש שבו יוכל להקים מפעלים בלי תחרות. במסעו השני ב-1493 הוא הביא ייחורי קנה סוכר מהאיים הקנריים לעולם החדש (השני, כי בראשון הוא גילה את המקום). קולומבוס פיקח באופן אישי על נטיעת הקנים הראשונים ביישוב איזבלה שבאי היספניולה. הוא התפעל מהמהירות שבה נקלט הקנה וניבא שתוצרת הסוכר לא תיפול מזו של המושבות ה״ותיקות״ יותר. המפגש שהוביל קולומבוס עם בני הטאינו והקריב (על שמם נקראים הקריביים) המקומיים הוביל לשיעבודם ולחיסולם הכמעט מוחלט כתוצאה מעבודת פרך, התעללות ומחלות אירופיות. אותו גורל של הגואנצ׳ים. הכחדת כוח העבודה המקומי יצרה ואקום שהוביל לצורך בייבוא עבדים מאפריקה. עוד לפני ההכחדה, הוא שלח 500 ילידים למכירה בשוק העבדים בסביליה.
כדי לפתח את תעשיית הסוכר בעולם החדש, קולומבוס הגה מודל כלכלי. הוא הזמין אירופאים להתיישב בעולם החדש, בתמורה למענק: קרקעות יחד עם התושבים שעליהן ככוח עבודה כפוי. המודל נקרא "אנקומיינדה" (encomienda). כך הפכו אירופאים לבעלי קרקעות, וכתוצאה מכך לבעלי עבדים. וכשהעבדים הפכו בעצם למשאב, כאמור, היה צורך לתחזק אותו. המודל הזה הצליח הרבה מעבר למצופה, ובתוך זמן קצר התעשיה הקריבית האפילה על התעשיה הסף-אירופאית. הפורטוגלים יישמו מודל דומה בברזיל.
בשלב כלשהוא התעשיה השתכללה, ויצרני הסוכר השכילו לעשות שימוש גם בפסולת הסוכר. הם גילו שאם מתסיסים ומזקקים את הפסולת הזו, אפשר לייצר רום, משקה אלכוהולי. למעשה, עד היום הסוכר נקרא על שם האיזור הגאוגרפי העיקרי שבו נעשה שימוש בפסולת הזו, חבל דמררה, השוכן על גדת נהר בשם זה בגיאנה.
אמנם הסוכר הוא תעשיה בפני עצמה, אבל כשמדברים על המהפכה התעשייתית, מדברים בעיקר על הביטוי שלה באירופה. באירופה, הסוכר הפך ממותרות למצרך יסוד עבור פועלי המהפכה התעשייתית, שצרכו אותו בתה הממותק כדי לקבל אנרגיה זולה וזמינה לעבודה מפרכת. למרות שמסתבר שהמודל הזה של לשלם לעובדים בסוכר, התפתח עוד באמריקה. חלק מהעניין לחסוך כסף היה לשלם לפועלים ברום, עוד שכלול קפיטליסטי. אתה עובד בפרך כדי לייצר לעצמך את המשכורת, ובפני עצמה היא ממכרת אותך וכופה עליה להיות זקוק לעוד מהסוג הזה של המשכורת, ועוד ועוד עד כדי כך שאתה פוזל לגנוב מהמפעל. אבל כשתופסים אותך מתעללים בך ואף הורגים אותך, למען יראו וייראו. וכשאתה מבין שאתה לא יכול להשיג שלא ביושר, אתה הופך לגמרי תלוי בסם הזה. כך הסוכר הפך לטכנולוגיית שליטה באמריקה, אבל במובלע גם באירופה. כבר במאה ה-18 לא היה ניתן לתאר את מעמד הביניים ללא סוכר. גם הבורגנים וגם הפרולטריון. והסוכר גם השתלב בטקסים של בני המעמדות הללו, החל מטקסים דתיים וכלה בטקסים חילוניים ואזרחיים. זה התת-שלב האחרון של השלב השני, הטמעה בכל היבטי החיים, כולל ב״סקרמנטים״ שבלעדיהם הטקס כולו מאבד ממשמעותו: תארו לעצמכם יום הולדת ללא עוגה, אין חגיגה בלי עוגה. תארו לעצמכם שאתם מזמינים במסעדה מנה כלשהיא ואז אתם מגלים שהיא מלוחה או מרירה מדי, כי אין בה מספיק סוכר – אתם זורקים את המנה, או לפחות מתלוננים למלצר והוא נותן לכם מנה חדשה. הסוכר הופך לטקס חברתי, לעיתים הכרחי. הסוכר מגדיר את הטקס, הוא אנתאוגן שמעצים את החוויה החברתית.
במאה ה-20 האסטרטגיה של הטמעת הסוכר בקרב ההמונים כחלק מטכנולוגיית שליטה השתכללה – שליטה, הן לשם פיתוח תלות לצורך תמרון, והן לצורך הגברת הצריכה. אנו נוהגים להתייחס אל תעשיית המזון כגוף לצורך מטרות רווח, מבלי לתת את הדעת על כך שהיא בסך הכל כלי שרת בידי ״הממסד״. כשאנחנו מספרים לעצמנו שהממסד שם פלואור במי השתיה כדי להפחית את העששת, אנחנו לא מתייחסים לכך שההנחה היא שהציבור ימשיך לצרוך סוכר שיתחזק את העששת, שאנשים באמצעות הידיעה שהפלואור מעט יפחית מהם את הלחץ הפסיכולוגי, יתירו לעצמם לצרוך אפילו עוד יותר סוכר בשביל הסיפוק והתחושה הטובה. אחרי הכל, המנגנון ההורמונלי שמפעיל הסוכר הוא גם שחרור דופמין וגם שחרור אופיואידים אנדוגניים שמצד אחד נותנים היי ומצד שני מעודדים התמכרות. הסוכר גם מייצר אנדוקנבינואידים שמגבירים את התאבון, וכך גם אם אדם שבע הוא מסוגל להמשיך ולצרוך עוד ועוד סוכר. האבולוציה לא ציידה אותנו ב"מפסק כיבוי" לצריכת סוכר, וכך כשאנחנו צורכים סוכר ומרגישים שאנחנו מבזבזים את הכסף שלנו, הממסד מעמיד פנים כאילו שהוא מועיל לנו שהוא מחלק לנו סוכר בחינם, או לפחות מסבסד את הסוכר כמוצר בסיסי.
מה שקורה אז הוא שאנחנו צורכים עוד ועוד סוכר, ומפתחים עוד ועוד תלות בממסד (מה יקרה לדוגמה כשהוא יפסיק את הסבסוד?), וכשאנחנו הופכים לחולים בגלל הסוכר, אנחנו גם צריכים את סיוע הממסד באספקת ״רפואה״ לסוכר, ולרוב גם זה מסובסד, נמצא ב״סל התרופות״, כחלק ממדיניות רווחה. כמה טוב לחיות בדמוקרטיה ליברלית שיש בה מדיניות רווחה, נכון? אבל רווחה של מי היא בדיוק? אתם מכירים את ״עולם חדש מופלא״ של האקסלי. ה״סומה״ משווק כבטוח, למרות שצריכה מופרזת שלו היא קטלנית (אמא של ג׳ון הפרא נפגעה ממנו). אבל הממסד לא מגלה את זה להמונים. האזרחים מותנים מילדות להאמין שסומה היא דבר חיובי, מרגיע ומביא אושר. כשהמשטרה נתקלת במהומה ומרססת את האזרחים בסומה, הם רואים בכך "עזרה ראשונה" רגשית. בטח שלא האבסה בחומר רעיל.
מה שקרה במאה ה-20 הוא התפתחותה של הסוואה. קוקה-קולה הומצא במקור כתרופה, או יותר נכון כתחליף לא אלכוהולי ליין מחוזק בקוקה, כשקוקאין הוא אותה התרופה. אבל קוקאין אין בקוקה-קולה, סוכר יש. יותר נכון, היה פעם, אבל מהר מאוד הסירו אותו. הטעם נשאר כשהיה, הסוכר. אבל סוכר לא נתפס כדבר רע. התעשיה שיווקה אותו דווקא כמצרך בריא, מזין ואפילו כמסייע לירידה במשקל, "דלק" חיוני לגוף, נותן אנרגיה, קורנפלקס זה טוב, ״בשבילו זה דני ובשבילך חלב״, מה שמזיק זה בכלל לא הסוכר אלא דווקא הכולסטרול. אתם יכולים להיות בריאים אם תצרכו דל-שומן. גם כשהתחילו להבין שיותר מדי סוכר זה לא טוב, והתחילו לשווק משקאות דיאט עם תחליפי סוכר, לא סיפרו לנו שצריכת תחליפים כאלה לא מפחיתה את הסיכון להשמנה ומחלות לב, לא סיפרו לנו שחלקם מסרטנים, לא סיפרו לנו שחלק מהעניין הוא לשנות את הרגלי התזונה, והחכמה היא לא ללכת עם (משקאות ממותקים) ולהרגיש בלי (סוכר), אלא פשוט להגמל. כי אין להם אינטרס שנגמל, גמילה היא יציאה מן המטריקס.
טרנד אורח החיים הבריא משווק אמנם כ״וולנס״, אבל יש בו יסודות אנטי-קפיטליסטיים ואפילו אנטי-קולוניאליסטיים. ואכן, כבר במאה ה-18 היתה באי צריכת סוכר אמירה אנטי-קולוניאליסטית. בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 קמה תנועת החרם (Abstention), שצידדה במחאה כנגד הסוכר. הסוכר, טענו, הוא מחולל עבדות, וצריכתו מממנת אותה. הקווייקר ויליאם פוקס (William Fox) פרסם חישוב מפורסם לפיו כל ליברה (כ-450 גרם) של סוכר קולוניאלי שווה לצריכה של שתי אונקיות של בשר אדם. בשיא החרם בשנת 1792, כ-400,000 בריטים נמנעו מצריכת סוכר קולוניאלי כאמירה של מחאה כלכלית. קידמו גם צריכת מייפל במקום סוכר. הנשים עמדו בחזית המאבק הזה, כאמירה פמיניסטית. רוצים שהמטבח יחזור לתפקד? הפסיקו את העבדות. ללא עבדות, הסוכר יהיה טהור והמטבח ישוב להיות מתוק. ואז, נצרוך סוכר ״חופשי״. במסגרת זו קידמו גם צריכה של סוכר שמיוצר במודל אחר, לא עבדותי, כמו לדוגמה סוכר מהמזרח. הם לא חשבו רק על זה שגם במזרח זה סוג של עבדות. כשאתם קונים ב״עלי אקספרס״ אתם לא בדיוק תומכים בחופש.
סוף דבר, או יותר נכון מעט חזרה לאמצע. החיבור לדת. בימי הביניים ראינו כיצד אימפריות מסחר כמו ונציה וגנואה תחזקו את ערוצי האספקה של הסוכר. תחילת התחזוקה היתה באמצעות מפעל דתי בעיקרו: הצלבנים. לאחר שקונסטנטינופול נכבשה, המפעל הקולוניאליסטי קיבל את ברכת הכנסיה כל עוד היא משמשת להפצת הנצרות. היא הקימה את ״הקהילה להפצת האמונה״ (ובקיצור: הפרופגנדה), כדי לנצר את הילידים באמריקה ובאפריקה, ובעצם בכל מקום. כל תחנת מסחר אכלסה בראש ובראשונה מיסיונרים. הכנסיה גם הצדיקה את העבדות בטענות אלה, של ניצור העבדים וגאולתם, ואני בכלל לא מדבר על כך שהאפריקאים הם בני חם, שאמורים להיות עבדי עבדים לאחיהם. והברכה הזאת היתה על ידי הסוכר, באמצעות הסמל הטהור והתרופה, דווקא כי הרע צריך לשרת את הטוב. יש סיכוי שהסוכר נותר ״מולבן״ עד המאה ה-20 דווקא בגלל שהיה לו מוניטין כל כך חיובי בעיני הכנסיה. כל סם שליטה אחר, ניקח לדוגמה את הקפה והטבק, קיבל גוון עברייני, סחר או שימוש בו היה סממן עברייני, כנראה כי מי שמשתמש בו הוא כופר – בין אם הוא מוסלמי ובין אם הוא אינדיאני. אבל הסוכר לא עומד בקריטריון העברייני, בטח כשהוא משמש את הממסד. כל מה שמשמש את הממסד, כל זמן שמשמש את הממסד, הוא מולבן. גם האופיום כששימש אותו, נחשב כמבורך. והסוכר שימש את הממסד בהפצת הנצרות, או בהפצת תרבות המערב, או בהפצת וואטאבר שטוב יותר לממסד.
אני מצטער שאני נשמע כמו נועם חומסקי, אבל אולי במודל הזה של ״מחזור החיים של האנתאוגן״ יש אלמנט מובנה של אנרכיזם… אקו אנרכיזם, אולי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה