חיפשתי אבל לא מצאתי תאורטיקן שבנה תאוריה מוכללת על הלגיטימציה הדתית ומחזור החיים הדתי של חומרים פסיכואקטיביים. קיימות תאוריות כלכליות, סוציולוגיות וקרימינולוגיות שמדברות על מחזורי חיים של חומרים שכאלה, ובקלות אפשר להמיר אותם לתאוריה דתית. בהקשר הדתי, מצאתי אוסף תיאוריות נפרדות, שכל אחת מהן תורמת חלק מהפאזל, אך אף אחת לא מאחדת את כולן לכדי מודל אינטגרטיבי. החוקר שאני הכי יכול לקרוא לו משהו שקרוב לתאורטיקן הוא מייקל ווינקלמן (Michael Winkelman) אבל הוא עוסק בעיקר בשלב הראשון של מחזור החיים, ופחות בשלבים המאוחרים יותר. אבל אם מגיע לו הכבוד, אז ניתן לו אותו.
מחזור החיים הוא די פשוט, ומורכב משלושה שלבים:
- סקרליזציה
- דה-לגיטימציה
- רה-לגיטימציה
כאמור, ווינקלמן עוסק בעיקר בשלב הראשון, שלב הלגיטימציה והסקרליזציה (Sacralization). השלב הזה מאופיין בטמיעה עמוקה של החומרים במערכות הדתיות והחברתיות, תוך מתן דגש מוחלט על תפקידיהם המקודשים. החומרים הפסיכואקטיביים נתפסים ככלים מקודשים המאפשרים מגע עם ״מה שמעבר״, היירופניה, חוויה מיסטית של חיבור לנשגב, ריפוי, תקשורת עם המתים או חניכה רוחנית. ולפעמים שילוב של כולם. לעיתים קרובות זה מלווה בסודיות ובידע השמור למומחים דתיים, אך הכרוניקה היא שלאט-לאט יותר ויותר אנשים רוצים לקחת חלק בכיף הזה ועושים ״ריגשי״, ולכן הסלקציה מתרופפת והסצנה מתמלאת בארחי-פרחי אופורטוניסטים ומחפשי ריגושים, שמרדדים את האווירה והופכים את הסם לבידור, ולאקססורי של שימוש פנאי, שמעקר את הקדושה משורשה והחומר מאבד את משמעותו המקודשת.
ואז מגיע השלב השני, ברגע שהסלקציה התרופפה קורים שלושה דברים: הראשון הוא שאנשים במקום לעשות use עושים abuse, שימוש לרעה. ובגלל שזה רע, ועל מנת שזה לא יהיה רע, מתפתחת סמכות, כך שרק מי שמוסמך יודע למנוע ממי שלא מוסמך לעשות שימוש לרעה. מצד אחד מתפתחת אוקולטיזציה שנועדת למנוע חילול של החומר המקודש, ומצד שני הפן הגלוי של הטקסים האלה הולך ומקבל אופי של פלסבו, על מנת לאפשר להמונים בכל זאת לבוא אל סיפוקם מבלי שהטקס יחולל, ומבלי שהם יאבדו שליטה. השני הוא שבשלב כלשהוא בגלל שסודות המקצוע שמורים למתי מעט מומחים, המומחים הללו מגלים שיש בידם כח, ובעצמם עושים בו שימוש לרעה כנגד ההמונים שמסתפקים בפסלבו. השלישי הוא שבגלל ש״הסמכות שכנגד״ רואה שיש גם מקור כח, היא מבקשת לנכס אותו לעצמה. הסמכות שכנגד היא בדרך כלל הממסד החילוני, שמודע לכך שהחומר לשימוש ההמוני הוא בעצם פלסבו, ושיש משהו עמוק מזה בחדרי-חדרים, אז הוא מנסה לפרוץ אליהם, ומצליח בסופו של דבר בתואנות אלה ואחרות. כמו לדוגמה: רגולציה, ״אתם חייבים פיקוח כי זה מסוכן״.
בשם השמירה על ההמונים מתרחשים שני תהליכים במקביל. תהליך של חילון של החומר – בין אם כי מדובר בתרופה, ולכן צריך להגדיר אותה במונחים מדיקליים, ובין אם כי מדובר בטכנולוגיית שליטה ואז צריך לקדם אותה בשיווק גרילה ולהפיץ אותה עוד ועוד, ולהכניס אותה לכל בית אב מהדלת האחורית וכשבית האב גילה שמדובר בסוס טרויאני כבר מאוחר מדי, והוא מכור, או מסומם, או סתם פיתח תלות בחומר ואי אפשר להפטר ממנו, כי יש גם הבניה חברתית שבמסגרתה החומר הזה הוא כל כך מרכזי בחוויה, והוא כל כך ״משבש״, עד שאי אפשר להסתדר בלעדיו, או לפחות ״אי אפשר״ במרכאות, כי זה מה שנותנים לנו להרגיש וזה מה שמלמדים אותנו. התהליך השני הוא תהליך של קרימינליזציה. משום שחלק מהאנשים שאינם סמכותיים מספיק מנסים לעשות בחומר שימוש לרעה (abuse), ותפקיד הממסד הוא לשמור על ההמונים מפני עצמם, הם מגדירים את השימוש הזה לרעה כעבירה. ולמען האמת הם לא מגדירים את השימוש דווקא לרעה, אלא את השימוש בכלל. וכך, החומר עובר דמוניזציה, לא רק קרימינליזציה.
מן הסתם, בתהליך הזה מעורבים גם גורמים חיצוניים ושינויים כלכליים וטכנולוגיים, ולא קל ״להכניס את זה לקופסה״. בחומרים שונים, יש סיבות שונות. אצל חלקן יש דמוניזציה ללא קרימינליזציה, אצל אחרות יש רק ״הוצאת שם רע״, ויש גם תהליכים חברתיים, תרבותיים וכמובן דתיים שונים שמתרחשים במסגרת זו. לדוגמה, בסוכר, במאה ה-21, השיח המדיקלי סוער בשאלה מה התפקיד של הסוכר במגפה הגדולה של ההשמנה, אבל סוכר אינו קרימינלי, אדרבה.
השלב השלישי הוא השלב של הרה-לגיטימציה. מאחר שלכל חומר יש יתרונות, אי אפשר לקרוא לו הרע האולטימטיבי. לפעמים מרוב רתיעה, מתעלמים מכך שאותם כהנים קדומים שמלכתחילה קידשו את החומר בגלל התועלת שלו והפכו למומחים לדבר, וידעו לנצל אותו לטובה בלבד, הי, עשו את זה בגלל שמסתבר שניתן באמת לנצל אותו לטובה בלבד. וההכרה הזאת שניתן, ושצריך, למצוא את דרך האמצע, פותחת פתח לנסיון מחודש לדון בכובד ראש בשאלה אם יש הצדקה לדמוניזציה שעשו לו. מבחינה חברתית יש גם את ההיבט של ״הניכוס התרבותי, והניכוס מחדש של הבעלים המקורי״ – מרגע שאותו ממסד החליט לעשות רגולציה ובעצם הפקיע את החומר מהמומחים הבלעדיים שלו, מרגע שהחומה הזו נפרצה, ה״וירוס ברח מהמעבדה״, יש מישהו שיודע לשלוט בו: מי שהנדס אותו.
וגם: מסתבר שקרימינליזציה לא עובדת, ואי אפשר להאבק בסם רק באמצעות איסור, כי הרצון להשתמש בו חזק מהרצון לציית, ובאופן כללי ציות של המונים תלוי באמון בסמכות, ואין אמון בסמכות. אז מה עושים? דה-קרימינליזציה. כי כשאין את הדחף לא לציית, אז פשוט מפסיקים לחשוק במים הגנובים. ומצד שני, ברגע שיש הסברה, אז גם מפסיקים לנסות להיות חכמים גדולים ולהמציא את הגלגל מחדש. אין צורך לעקוף כשיש לך נתיב פנוי ישר. אין צורך לסטות לדרכים עקלקלות, כשהדרך פתוחה.
ובשפה הדתית: אתה מבין שכל האיסורים הדתיים שיש לך הם בעצם ״סייג לתורה״, שנועד למנוע ממך להגיע לאיזור הסכנה, אבל אין לך שום סיבה לפזול בכלל לכיוון הזה של הסכנה, כי אין לך לשם מה להסתכן כשיש לך מדריך שיכול להוביל אותך יד ביד בצורה בטוחה אל הארץ המובטחת. אתה רק צריך לדאוג שאתה יכול לסמוך על המדריך הזה. כאן, נגלה שבכל מקום שבו נגמר מחזור חיים, מתחיל מחזור חיים חדש. השאלה היא עכשיו מיהו המדריך שאתה יכול לסמוך עליו, והאם הוא עצמו לא עושה שימוש לרעה בעובדה שאתה תלוי בו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה