הקפאין כטכנולוגיית שליטה

מייקל פולאן התארח אצל ג׳ו רוגאן לפני 4 שנים. זה היה במקביל לצאת ספרו ״This Is Your Mind on Plants״ ומעט אחרי שהוא הוציא אודיובוק שלם ב-audible שנקרא ״איך הקפאין שינה את העולם המודרני״. את הספר קראתי כשיצא, את האודיובוק לא כל כך. עכשיו, כששמעתי אותו, מסתבר שאין בין השניים הבדל גדול מדי.

הספר כולל 3 פרקים, הפרק השני הוא על קפאין (הראשון על אופיום, השלישי על מסקלין). הפרק השני כמעט מתומלל באודיו. הוא אמנם ארוך יותר בכמה עשרות פסקאות אבל אומר את אותו הדבר. ובשניהם הוא עוסק בנקודה העיקרית: הקפאין השתלט לנו כל כך על החיים, עד למצב שבו אנחנו לא מצליחים להבין שתודעת הבסיס שלנו היא בעצם מצב מסומם. מה שאנחנו מחשיבים כנורמלי, מצב שבו אנחנו צורכים קפאין בלי הפסקה, גם אם בכמויות מתונות, הוא מצב משונה ומלאכותי. אנחנו לא מבינים שאנחנו מכורים ותלויים בו.

המצב הטבעי, מה שהיה קיים לפני הגעת הקפאין לאירופה לפני 250 שנה בערך, הוא מציאות שמלבד שהיא יותר בריאה בכך שהיא לא עושה מניפולציות על מחזור השינה שלנו, היא גם מצב שבו אנחנו פשוט לא מורגלים לחיות בעולם כפי שאנו מכירים אותו כיום, עולם תזזיתי וקפיטליסטי. או שאפשר להסתכל על זה אחרת, זה לא שלא היינו מורגלים, אלא הקפאין הוא בעצם המזימה שאפשרה לקפיטליזם לשעבד אותנו: להיות ערים גם כשאנחנו עייפים, להיות פרודוקטיביים, לעבוד בלילה, במשמרות קבועות, להיות ערניים, מפוקסים, ממוקדים, ובעיקר לא תלויים בסם של העצלנים: האלכוהול. אלכוהול הוא גם לא בריא בצורה הרבה יותר ניכרת, וגם גורם לערפול תמידי. פולאן מבדיל בין החשיבה הדיוניסית של האלכוהול, רגשנית ואימפולסיבית, הופכת אותך לסביל ועצל, לבין החשיבה האפולונית של הקפה, המעודד לחשיבה רציונלית, מתורבתת ובעיקר ממשמעת.

ומעבר לכך, מהותו של הקפאין כולו הוא מניפולציה. במקור החומר התפתח כקוטל חרקים, במינונים גבוהים הם משתגעים, כולם מכירים את הניסוי על העכביש שקיבל קפאין וטווה קורים מקושקשים ולא יציבים. אבל גם במינונים נמוכים הוא ממכר. דבורים שיונקות צוף של צמחים עם קפאין מתמכרות אליו במובן הזה שהן זוכרות יותר טוב היכן נמצא הצמח הזה, וחוזרות אליו שוב ושוב. כך בעצם הקפאין הוא סם שליטה אבולוציוני עוד הרבה לפני שהשתלט על המח של בני האדם. ואולי ההנחה שפסיכדליים התפתחו במקור כהגנה מפני חרקים, כי המח החרקי בנוי באופן כלשהוא מסתורי בדומה למח האנושי, נכונה.

מה שמסתבר הוא שהקפאין הוא לא מעורר, מה שהקפאין עושה זה בעצם לחסום את הסימנים המאותתים למח שאתה עייף. החומר המקורי שנקשר לקולטנים המאותתים על עייפות נקרא ״אדנוזין״, הקפאין דומה בצורתו לאדנוזין ומתחזה אליו, למרות שהוא אנטגוניסט. כך בעצם הוא תופס את מקומו, אבל במקום לאותת על עייפות, הוא גורם למח לא להבין שאתה עייף, וכך המח בעצם ממשיך לתפקד כרגיל, והעייפות מצטברת. מצטברת ומצטברת עד שאתה מתרסק. הקפאין בעצם לא מונע עייפות אלא דווקא גורם לך להיות עייף יותר, כשההשפעה שלו יורדת, ואז אתה זקוק לעוד ועוד קפה. אבל כשאתה עובד במפעל יש לך קפה בלי הגבלה.

ומה עשה המערב? הוא ידע את זה, והרגיש צורך לתגבר את ייצור הקפה. ליצור ביקוש גבוה, ובאמצעות הביקוש להגביר את ההיצע באמצעות שעבוד – הן של הכח המייצר והן של הכח הצורך. קפאין זה לא רק קפה. קפאין זה גם תה וגם שוקולד. הקפה אמנם יוצר במטעים של אמריקה ואפריקה, אבל כשאנחנו מדברים על קפאין אנחנו שוכחים את מלחמות האופיום בסין. במלחמות האלה המערב עשה משהו נכלולי הרבה יותר, הוא גם יצר תלות של הסינים באופיום וגם יצר תלות של האירופיים בקפאין. ובפועל: כיום כולנו מסוממים. הקפאין הוא דוגמה טובה לכך שכשסמים הם בקטן הם דבר נפלא, אבל כשהם בענק ומאבד שליטה, הם דבר נורא.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×