גרי ליידרמן הוא פרופסור למדעי הדתות באוניברסיטת אמורי באטלנטה וחוקר בשנים האחרונות את הדת האמריקאית, והיחס שלה לסוגיות דתיות שונות דרך הפריזמה של התרבות הפופולרית. הוא מחזיק בדעה שהדת חודרת גם לתרבות הפופולרית והיומיומית, ומתבטאת בכל היבטי החיים. והוא בוחן כיצד. הפעם הוא עוסק ביחס של אותה דת אמריקאית לסמים וצריכתם. ולשם כך הוא מוציא את הספר ״Sacred Drugs: How Psychoactive Substances Mix with Religious Life״.
אתם בטח זוכרים את הפוסטים מהשבועות הקודמים שלי, על איך שדיברתי על הצורה שבה בעצם הכנסיה באמצעות הקולוניאליזם הפכה ״צמחים מקודשים״ לסתם ״סמים״, ועל האופן שבו בעצם האפקט הביוכימי של אותם הסמים עבר מדיקליזציה. מרגע שהקסם התפוגג, הם הפכו ל״תרופות״ שאם רוצים להשתמש בהם חייבים לעבור אצל נציג הממסד. אתה כבר לא הולך לשמאן, או למדריך רוחני, אלא לביורוקרט. ומה שאתה מקבל הוא לא טרנספורמציה דתית, אלא תכנות של התודעה שלך. כי השיח סביב הסמים הוא כבר לא עליהם כעל ״סקרמנטים״, אלא הוא שיח של שליטה, מוסר ומשמעת. על הדבר הזה בדיוק מדבר הספר. אם חיפשתם לקרוא את זה בצורה אקדמית ומקיפה, זה הספר בשבילכם.
ליידרמן מתחיל את הספר בלהראות כיצד בעצם המונחים ״סם״ ו״דת״ לא היו נבדלים בתרבויות הקלאסיות. משני תודעה היו כלי ביד הדת לחרוג מהתודעה הרגילה ולחוות התעלות והתגלות. באיזה שהוא שלב הם הופרדו בידי הממסד, והסמים הפכו לכאלה שיש בהם שימוש בידורי בעוד הדת היא מה שהשימוש בו אינו בידורי אלא ריטואלי. למרות שאם חופרים עמוק עמוק, מסתבר שהחלוקה הדיכוטומית הזו אינה מדוייקת כלל ועיקר. ליידרמן מראה איך, בשלל צורות.
מאחר שבתרבויות הקדומות, משומר ומצרים ועד אמריקה הפרה־קולומביאנית, החוויה הדתית עצמה הייתה “מסוממת” ומטרתה היתה להשיג את האקסטזה – העקרון הוא שמדובר היה במצב ״טבעי״, שעבר ניוון והכחשה, ובשלב כלשהוא התרחשה התעוררות ו״רנסנס״. וגם ליידרמן מדבר על זה במונחים כאלה. לכן בעצם הוא רואה את התרבות הפופולרית כמין שיבה אל המצב הטבעי,כמין מחאה כנגד הדיכוי התודעתי של התרבות המערבית. התרבות הפופולרית היא ״גואלת״, כביכול. גם כאן יש רטוריקה דתית.
הגאולה מתבטאת בעצם בהסרת התיווך לחוויה הטרנספורמטיבית. לכאורה, בתרבויות הקדומות, הסמים היו מתווכים עם האלוהי. השיח של השליטה היה בעצם הדרך של הממסד להפקיע מההמונים את הזכות לחוות קדושה ישירה. מה שהתרבות הפופולרית עושה היא בעצם לנסות להשיב לעם את הקשר הבלתי אמצעי הזה. ליידרמן מראה כיצד טקסים מקובלים, יומיומיים ולעיתים בנאליים, עושים את זה. למעשה, אם מסתכלים על זה מבחינה אנתרופולוגיית, בכלים שמגדירים מהי דת, נראה כאילו שהאופן שבו התרבות הפופולרית מתייחס לסמים היא באופן דתי. מספיק לנתח כיצד פרסום של משני תודעה, אפילו המקובלים יותר כמו אלכוהול וקפה, משתמש ברטוריקה של ״השראה״, ״הארה״, ״חופש״ וכו׳.
דת, במובן הזה, כוללת טקסים, סמלים, חוויות התעלות קולקטיביות וחוויות של ״קומוניטס״, אם להשתמש בהגדרה של ויקטור טרנר. טקס במובן של פעולה חוזרת המגדירה את הגבול בין sacred לבין profane. בכל טקס ישנו מדיום, מתווך בין האדם לבין ״מימד אחר״, המדיום הזה הוא לרוב סם, אבל בתרבות הפופולרית הוא בעצם אותו המדיום שמרשל מקלוהן דיבר עליו – כלומר, לא רק חומר שמשנה את התודעה בצורה ביולוגית, אלא כל סטינג שדרכו האדם מיועד לעבור את החוויה הטרנספורמטיבית הזו. הדברים הללו נעשים בדרך כלל בתוך קהילה, בין אם מדובר בפסטיבל מוסיקה, ובין אם מדובר בשידור חי בטלוויזיה, אבל הרעיון הוא שכולם עושים את זה ביחד, וכולם נוטלים חלק במעשה. מסתמא, הספר אמור לעסוק בסמים, ולכן עיקר הפוקוס הוא לגבי טקסים הקשורים לטרנספורמציה תודעתית מתווכת באמצעות ביוכימיה. ועדיין, התהליך הזה מוגדר מבחינה אנתרופולוגית כ״חזרה אל הקסם״ (re-enchantment), בדיוק כפי שהיה בטקסים דתיים קדומים.
בשורה התחתונה: הספר מביא את הרעיון שסמים פסיכואקטיביים הם חלק מהתשתית של החיים הרוחניים, באופן כללי וגן בעידן המודרני. בעידן המודרני היו כמה גלים של התעוררות שהיו מופרדים ביניהם בתקופות חושך משניות של מלחמה בסמים, אבל הדינמיקה היא כזו שתקופות כאלה עוברות ואז נוצר מיני-רנסנס חדש. נכון לעכשיו אנחנו נמצאים ברנסנס השני, או במה שהוא מכנה ״תקופת התעוררות פסיכדלית״. בתקופת ההתעוררות הזו מתגלה ביתר שאת ההבנה של מהי דת ומהי חוויה רוחנית, ומתגלה כיצד הדברים האלה הם בעצם תכנות של התודעה, והשאלה היא מי צריך להיות ראש צוות הפיתוח ומי אחראי על הדיפלוימנט. האם זה תהיה אתה או אנשים שיחשבו במקומך, האם זה יהיה האח הקטן (אתה) או האח הגדול (הממסד). ממליץ בתוקף.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה