בפסיכולוגיה הקלינית מוגדרת התמכרות כמצב של תלות מתמשכת בהתנהגות, חומר או חוויה, הגורמת לפגיעה בתפקוד היומיומי ולשיבוש מערכות חיים תקינות. לפי המדריך הפסיכיאטרי האמריקאי DSM-5, ישנם 11 קריטריונים שיכולים להגדיר תופעה כהתמכרותית: אם אדם עומד בשניים מהם לפחות, והוא ממשיך בהתנהגות שפוגעת בתפקודו, ניתן להגדירו “מכור”. הקריטריונים נחלקים לשלושה אשכולות מרכזיים: כמיהה, תלות, ושימוש מזיק.
בין הקריטריונים ניתן למנות דחף עז לשוב על ההתנהגות, עיסוק כפייתי ומחשבות חוזרות, אובדן שליטה, דחייה של פעילויות אחרות, עלייה בסבילות (צורך במינון גבוה יותר), תסמיני גמילה, קושי להפסיק, המשך שימוש למרות נזק, פגיעה בתפקוד, ובמקרים קיצוניים, סכנת חיים. השאלה המטרידה, כמובן, היא מי מגדיר מהו “נזק”, מהי “פגיעה”, למי בעצם הזכות להגדיר מהי פתולוגיה. כאן נוצרת זיקה מרתקת בין רפואה, מוסר, וחברה – כי כל הגדרה רפואית של “נורמלי” ו“חריג” היא למעשה גם קביעה ערכית. הדבר הזה נקרא ״מדיקליזם״. האבסורד? כאשר ההתנהגות המדוברת אינה שימוש בחומר פסיכואקטיבי, אלא חיפוש רוחני, הקריטריונים של התמכרות מתמלאים גם כן, אז הדבר הזה לא מוגדר כהתמכרות. למה? כי אותו ממסד מדיקלי הוא גם הממסד הדתי. אין לו אינטרס להגדיר את החוויה הדתית כהתמכרות. בכך אני רוצה להתמקד בטקסט הקרוב, אבחן זאת.
קודם כל, מדוע הדת היא התמכרות מבחינה קלינית. האדם הדתי הוא אדם שמחפש כמיהה עזה לשחזר מצב תודעתי של “קדושה” או “התעלות”. הוא עסוק בכך מחשבתית באופן כפייתי. הוא חווה סבל, דכאון או ריקנות כשהחוויה נעצרת. ממשיך לנסות להגיע אליה למרות פגיעה במערכות חיים אחרות – הוא מתנזר מ״הנאות העולם הזה״, הוא מסתגף, הוא זונח את החברה והסביבה החילונית, לפעמים הוא אפילו לא עובד כי את כל מרצו הוא מקדיש לאותו חיפוש אחר התעלות. הוא מכור, לא לחומר אלא למצב התודעה הדתי עצמו.
האם הדת היא בריחה? האם הדת היא חיפוש הדוניסטי אחרי עונג? ומאידך, האם החוויה הכובלת של הדת אכן יכולה להיות מוגדרת כהנאה? הכל תלוי בפוזיציה. מי שאינו דתי לא יגדיר את הדת כהנאה, וכן יגדיר אותה כבריחה. מי שדתי, יגדיר אותה כעונג, אבל לא יגדיר אותה כהדוניזם. אני מקווה שהבעייתיות של ״להכניס לקופסאות״ מתחילה להיות מובנת. הכל זה עניין של טרמינולוגיה ורטוריקה. מבחינת הממסד הדתי, למכור אין אינטרס להפסיק את האקט הממכר, כי זה לא מזיק לו אלא עוזר. גם אם זה כואב, יש לכאב תפקיד חיובי, הוא ממרק, גם אם זו התמכרות, זו נאמנות ולא חולשה, זו אינה בריחה אלא התמסרות ושליחות. כמכור, לא איבדת שליטה אלא מסרת את עצמך מרצון לשליטת האל, אתה לא זונח את חיי היום יום אלא נוטש את הבלי העולם הזה, ואפילו הסבל שלך הוא כלל אינו סבל. אתה נהנה ממנו, וגם אם אתה לא נהנה ממנו, אתה נתלה באילנות גבוהים ואפילו מחקה אותם. הי, גם ישו סבל, ואתה כסובל מקיים את העקרון imitatio christi.
למעשה, חיקוי הגיבורים הוא העקרון המכונן של הדוקטרינה הדתית. כמו בהתמכרות לחומרים, שבה גירוי חושי קטן (ריח, עשן, סביבה) מפעיל זיכרון מותנה שמוביל להשתוקקות, כך גם בדת, החוויה הרוחנית מתוחזקת באמצעות טריגרים סמליים־נרטיביים. כאשר אדם דתי שומע על דמות כמו משה, אברהם, צדיקים, אדמו״רים, ישו להבדיל — הוא אינו רק "לומד היסטוריה", אלא חווה הפעלה רגשית־חווייתית: דימויו של הצדיק, המעשה הקדוש או ההתגלות, משחזרים בתודעתו תחושת חיבור, התעלות או ציות, בדיוק כמו שמכור לסיגריות חווה דחף כשהוא רואה עשן. הסיפורים הדתיים משמשים כ"טריגרים רוחניים מותנים", שמחזקים את לולאת ההתמכרות האמונית: הם שומרים את מערכת התגמול הדתית פעילה ומזינה את הצורך להמשיך באמונה ובקיום מצוות.
והאמת היא שלא חייבים לומר את זה דווקא על כתבי הקודש המונותאיסטים. מיתולוגיה באשר היא, זו מטרתה. כשהיווני שומע סיפור על האלים, האזכור של שמותיהם, מעשיהם או מה שסימלו, לבדו הוא מדבק. כשאתה מספר לעצמך כיצד דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה, או כיצד אורפאוס נקרע לגזרים על ידי המאינדות, את הבאכחות שנכנסות אל ההר באקסטזה, וקורעות את פנתאוס לגזרים – הסיפור עצמו הוא הסם, “בוסטר רוחני” שמחדש את הלהט הדתי. מנגנון פסיכומיתי שבו רק המחשבה מעוררת ריגוש, כמיהה או התעלות, טריגר נוירולוגי שמשפריץ דופמין ומטלטל את מערכת התגמול.
במובן הפסיכולוגי, הדוקטרינה הדתית מעגנת את המוסר בתוך מערכת התגמול. הדת ממסדת את ההתמכרות מגדירה אותה כ“דבקות”, “אהבת האל”, “יראה”, “תפילה מתמדת”. הממסד מתכחש לכך שההתמכרות הזו מזיקה, כי הכרה בכך שמדובר בהתנהגות פוגענית מערערת את כל המבנה התיאולוגי. ברגע שאתה מודה שכל המנהגים הם בסך הכל מנגנונים פסיכולוגיים כדי לאמן את המח, אתה מסלק בעצם את נוכחותו של האל. מבחינה פילוסופית, אתה מסלק את האידאליזם לטובת המטריאליזם. התפיסה המטריאליסטית חושפת שהדתות פועלות כמו מנגנונים נוירו־חברתיים של שליטה רגשית, לא כהתגלויות אלוהיות.
לכן הממסד הדתי מגיב באופן שבו הוא עורך דמוניזציה של החוויה החוץ־דתית, כמו לדוגמה תיוג של שימוש בפסיכדליים כעבודה זרה, כדי לשמור על מונופול על ה“התעלות המותרת”. הוא מבצע רומנטיזציה של הדבקות, הגדרת ההתמכרות כ“אהבה אלוהית”, כלומר רגש טהור שאין בו סכנה, אף שלמעשה הוא דפוס תלותי. ההכחשה הזו היא מנגנון ההשרדות של הדת.
אבל כאן העוקץ. הממסד הדתי נבנה כמערכת לוויסות ההתמכרות הרוחנית, אך בפועל הוא גם מייצר תנאים שיכולים להסלים אותה לפונדמנטליזם. ברמה המבנית, הממסד נוצר בדיוק כדי להחזיק את ה“אש האלוהית” בתוך גבולות בטוחים. הוא מציב מערכת חוקים, היררכיה, טקסים, זמני תפילה, משמעת ופרשנות. כל אלה פועלים כמעין "מינון מבוקר" של החוויה הרוחנית, כמו רופא שמווסת לחולה את כמות המורפיום הדרושה כדי להרגיע את הכאב מבלי לגרום להתמכרות מסוכנת.
העובדה שיש הלכה, שיש מסגרת רשמית ומוגדרת, הופכת את כל מי שיש לו חוויות מיסטיות פרטיות לפיראט, כי הוא אינו מפוקח, כי הוא חורג מהמינון, כי הוא מנהל ״סחר לא חוקי״ בחוויה הדתית. יש לממסד אינטרס לשמור את המונופול לעצמו, כי חוק הוא סדר, וקיום ההוראות הממסדיות למעשה שומר על הסדר החברתי ולפיכך הקוסמי.
אלא, שכשהדת מזוהה לא עוד עם ריסון החוויה אלא עם שליטה מוחלטת על האמת, כשהממסד מתחיל לשאוב לגיטימציה מקנאות, ממסירות טוטלית ומציות עיוור, הוא הופך בעצמו למנגנון שמייצר התמכרות לאלימות ולצדקנות. בצורה זו המכור הופך להיות מכור לא לחוויה הדתית אלא למנגנון השליטה, והוא מפתח בו תלות, וכשציות למנגנון השליטה הופך לעצם ההנאה, אין לממסד אפילו אינטרס לווסת אותו. ההפך, ככל שהמאמין יהיה צייתן יותר, הוא יהפוך להיות בעצמו סוכן להפצת הדוקטרינה. הציות הוא מם, וכשמוכרים את הציות כעונג, יש למציית אינטרס להתענג. הסומה של האקסלי.
הפונדמנטליסט הדתי הוא למעשה מכור ללא רופא, או יותר נכון מכור שהרופא עושה ככל שיוכל על מנת לתת לו עוד ועוד מרשמים. המרשמים יפרנסו את הממסד, שמייצר את הסם, וכשהממסד מוכר את הסם כתרופה, הרופא הופך גם לסמכות בלתי מעורערת.
אולי שמתם לב. אני מדבר במונחים של התמכרות דתית, אבל מדובר בעצם באנלוגיה לצורה שבה הממסד ערך רגולציה לסמים, והזכרתי את ״עולם חדש מופלא״ כי גם הוא סוג של מטאפורה או אלגוריה. צמחים מקודשים עברו חילון והפכו ל״תרופות״ ואז ל״סמים״, למרות או בגלל שהם ממכרים. לממסד יש אינטרס לבצע רגולציה לצמחים שבמקורם עוררו חוויה דתית, אך בפועל הם מסייעים בעיקר לקיבוע ההיררכיה שלו, הוא כאדון וההמונים כעבד. כך פועל המיינד קונטרול הממוסד, והסחר בצמחים מקודים מוכיח כיצד ההיסטוריה כולה היא רצף של ניסויים וטעיות בדרך לנוסחה המושלמת של המנגנון הזה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה