במסורות השומריות והאשוריות מוזכר עץ מסתורי בשם הקיסקנו (kiškanu), שהיה ציר העולם, מחבר בין שלושת המדורים הקוסמיים ולפיכך גם מהווה מין ״מוליך״ של מסרים בין שלושתם. לא ברור מהו זיהויו הבוטני ואם הוא בכלל אמור להיות עץ אמיתי, אבל אם כבר לעשות קישורים, ולהצליב מקורות מיתולוגיים, לשוניים, סמליים וכמובן מדעיים – המועמד הטבעי הוא עץ התמר. למה?
ראשית, שמו של התמר. בשומרית משמעות שמו ״העץ הנישא גבוה״ 𒊷 (g̃ešnimbar), כאשר ״גיש״ משמעו עץ או ענף, ״נים״ משמעו ״גבוה״ ו״בר״ משמעו ״נישא״. סביר להניח בגלל שגם מ׳ וגם ב׳ הם ״עיצורים דו שפתיים״, הם התמזגו והצמח נקרא giš-immar. מפה לשם, ״נישא גבוה״ עבר לאכדית as-is, והפך להיות ״אמיר״ או ״תמיר״. ובהתאם, מקור המילה ״קיסקנו״ היא giš-gan, שמשמעו ״עץ״ (גיש) ״נושא זרע״ (״גן״). זה לא אומר שום דבר, הרי לכל פרי יש זרע, אך עדיין יש מקום לציין את הגלעין של התמר, ולו בשל סמליותו כגלעין קשה שנראה כמת אך מסוגל לנבוט לאחר שנים רבות.
אבל ״גן״ משמעותו גם ״עומד על יסודות קבועים״ – מה שבא לסמן על מערכת השורשים העמוקה במיוחד של הדקל, שחודר לפעמים עד 15 מטר כדי לחפש מי תהום. השורשים מתפשטים גם לרוחב עד עשרות מטרים מסביב לגזע, ויוצרים מעין רשת קולטת מים, המסוגלת “לשתות” כל טיפת לחות בקרקע. זהו מנגנון הישרדות מובהק של עץ מדבר, ואכן, הדקלים הם פרי מובהק של ״כלכלת נווי מדבר״. השורשים בנוייים בצורה כזו שהם יכולים לשאוב לחות גם מאדמות מלוחות או מאזורים שבהם ריכוז המלחים גבוה. התכונה הזאת ייחודית לתמר, ומאפשרת לו לפרוח גם באדמות מלוחות כמו אדמות מדבר, וגם בקרבת הים.
הפתגם הערבי הקדום מתאר את התמר כ“מלך נאות המדבר, רגליו במים וראשו באש השמים”. ביטוי זה נובע ישירות ממבנהו הבוטני: שורשיו של התמר שואבים מים עמוקים מן האדמה, בעוד ראשו, הכתר, צומח לגובה רב ונחשף לשמש הקופחת. מכאן נולד הדימוי שהשתרש לאורך הדורות, עץ המחבר בין התהום לשמים, בין עולם המים לעולם האש. שורשיו נטועים בתחתית המציאות (העולם התחתון), וראשו פונה אל מרומי השמיים (העולם העליון). זהו ציר קוסמי, או axis mundi, ממש כמו עץ החיים במיתוסים השומריים (giš-tir zi).
הזכרנו לעיל את סמליות המוות והלידה מחדש של התמר שמתבטאת בגלעין שלו. לא רק בו. ראשית, העלים: עליו של הדקל אינם נושרים בבת אחת כמו בעצי שלכת. הם מתייבשים, מתקפלים, ונותרים תלויים מתים סביב הגזע, בזמן שלמעלה נובטים עלים חדשים. זהו ייצוג חי של מוות וחיים הקיימים בו־זמנית. גם הצורה שבה הסנסנים מתייבשים ומתים לאחר שהם מוציאים את הפרי, מבטאת את העקרון הזה. העץ יגדל סנסנים חדשים בשנה הבאה. וכמובן: עץ הדקל נודע בזכות יכולותיו להתחדש אחרי שריפה. זאת בזכות מערכת השורשים העמוקה שלו, כשהוא נשרף רק החלק העליון נשרף אך לא התחתון, ולכן גם לא הליבה שלו. מתוך הליבה מגיחים נבטים חדשים. למעשה, הליבה הזו חזקה ברמה כזו שהשכבה העבה שמקיפה את הגזע, גם אם היא נשרפת, יכול להיות שלא תגיע אל הלב, ולכן העץ יוכל להתחדש מיידית, בתוך שבועות ספורים, אם רק העלים החיצוניים נשרפו.
התמר הוא צמח דו-ביתי. יש גם זכר וגם נקבה, אבל מבחינת נראות הם כמעט זהים. עם זאת, ללא האבקה הם לא יכולים להניב פרי. האבקה מתבצעת בדרך כלל באמצעות הרוח. בתבליטים אשוריים, הרוחות האלה תוארו כדמויות מכונפות שהיו למעשה ״רוחות מפרות״. עם זאת, במסופוטמיה התפתחה במשך הזמן טכניקת האבקה ידנית, כבר באלף ה־3 לפנה״ס. והדבר היה טקס מקודש בעיניהם, שבמסגרתו הם נושאים קונוס ודלי, בקונוס הם נושאים את האבקה, ובדלי מים קדושים.
בחלק מהזנים דווחו גם מקרים של עצים אנדרוגיניים, בעלי מין כפול (hermaphroditism) – דקלים שנשאו באותו עץ גם תפרחות זכריות וגם נקביות, או שהוציאו סנסנים זכריים בשנה אחת ונקביים בשנה אחרת. באופן כללי, הדקל סימל גם תכונה גברית, בהיותו זקוף ועומד כמו סמל פאלי, אך גם תכונה נשית, שכן הסנסנים שלו עמוסים בפירות – סמל של פוריות. הדו-מיניות הזאת סימלה לעיתים עיבור עצמי, והשם המצרי של הדקל רומז גם למעגל הזה, וללידה עצמית. המילה המצרית העתיקה לדקל, bnr, שורשה זהה ל־benben, האבן הראשונית שאל השמש אתום יצר את עצמו מתוך נו. על אבן זו קינן עוף החול, שנשרף ומת ונולד מתוך האפר של עצמו. עוף החול נקרא בשם ״בנו״, מאותו השורש, שמשמעות שמו המילולית היא ״הזורח״ – כמו השמש, מקור האש. עוף החול הזה, ממש כמו התמר, מסמל גם הוא את ציר העולם, שמחבר בין העולם התחתון לעולם העליון: הוא גבוה דיו כך שרגליו עומדות על קרקעית הים וראשו מגיע לרקיע. ביהדות הוא נקרא זיז שדי, כנף רננים או ״בר יוכני״. את קינו הוא בונה, במיתולוגיה, מעצי תמר.
כהערת אגב, יש לציין שאתום ברא את עצמו באמצעות אוננות, ואולי זו המשמעות של ״עץ נושא זרע״, כי אחרי ככלות הכל, הזרע הוא הרפרנס. והרפרנס הזה הוא לסילאן, שבצורתו הגולמית הוא חלבי צהבהב, ורק כאשר הוא מתחמצן הוא מקבל את הגוון הענברי שלו, הדבשי. דבש, אגב, גם הוא קשור מבחינה אטימולוגית לתמר – bjt.
הצבע הזה, הן של הסילאן והן של האש והשמש, נקרא לפיכך ״אדמוני״, אדום ככה. וביוונית, Φοῖνιξ, פויניקס. זהו גם צבעה של אבן הקרנליאן, שפירותיו של הקיסקנו מתוארים בצבע זה. אכן, צבעם של תמרים הוא כזה. כנראה שגם בגלל זה, ספר בראשית מתאר את נהרות גן העדן כמקום שבו יש את הבדולח (בדליום, בצבע כזה) ואבן השוהם. למען האמת, גם אם נשייך את הצבע הזה כסגול, הזנים הדרום-ערביים של התמרים לעיתים בגוון כהה מאוד, ונדמה כשחור-סגול (כמו ה-Ajwa). פויניקס, כמובן, הוא גם שמו היווני של התמר.
למה לפיס לזולי? התמונה המצורפת, אולי יכולה להסביר. כך נראה עץ שתול על פלגי מים, שהרקיע משתקף במים ובעצם יוצר מים עליונים ומים תחתונים. כמובן, כתר העלים של הדקל מזכיר להבה. צבעו של הפויניקס הזה, בשילוב עם השקיעה או הזריחה, השמים והמים, יוצר צירוף של כתום, כחול ולבן.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה