עץ הקִיסְקַנוּ (kiškanu) הוא אחד הסמלים הקדומים ביותר של “עץ החיים”. העץ עומד במרכזם של מיתוסים, מזמורים ואיקונוגרפיה שנשמרו מן האלף השלישי לפני הספירה ועד התקופה האשורית. מתיאורו של עץ זה נולד, כך נטען, הדימוי המקראי של גן עדן – בהשפעה מסופוטמית מובהקת. כפי שנראה בהמשך, בסיפור עליו מופיעים מוטיבים מובהקים של עץ הנושא חכמה אלוהית ומים חיים, מוקף באבני חן, אסור לאדם, וממנו מסתעפים נהרות. נרמז גם כי מקור המילה ״עדן״ הוא במילה השומרית edin (𒀀𒇉𒂔), שמשמעה ״מישור״ או ״ערבה״.
המונח “עץ” עלול להטעות, הקיסקנו איננו תיאור של עץ טבעי. נכון, אכן השתמשו ב״ענפים״ ממנו לטקסי הזאה במקדשים, אבל סביר להניח שמשתמשים בדימוי העץ, לא בהכרח כדי לסמן על ישות בוטנית כלשהיא, אלא כדי לדבר על משהו שקשור בצורה זו או אחרת לתהום, אדמה ושמים – כלומר, משהו שיונק ממי התהום, נובט מן האדם וצומח גבוה עד השמים. כלומר סוג של אקסיס מונדי כזה, עמוד העולם שמחבר של שלושת הרבדים של היקום. העץ אמנם נחשב כמקור החכמה, ובהיותו צומח, קל כמובן לגלוש במדרון ולומר שהי, יש לנו כאן רפרנס למשנה תודעה כלשהוא. אבל אין בתיאור הגרפי שלו שום דבר שיכול לתת זיהוי כלשהוא עם עץ. למעשה, מלבד העובדה שיש לו שורשים וענפים, אין שום דבר שיכול לרמוז על תכונות כלשהן. דעת, כן, אבל מה עוד? הצבעים שלו: לבן, כחול, כתום – אומר משהו? הזיקה שלו לאור, אומר משהו? כן, יכול להיות. אבל כאן נכנסים לדימויים פולקלוריסטיים על ״צמחי אש״. אני יכול לתת את הדודא כדוגמא פרי כזה (שמכונה אצל יוספוס ״בערס״), כריס בנט נותן את הקנאביס (בספרו המדהים "Cannabis: Lost Sacrament of the Ancient World"). האם יש לנו על מה להסתמך? כנראה שמדובר רק בסמל. Anyway…
הקיסקנו צומח בגן ארידו, העיר המקודשת לאנכי (הנקרא גם אאה), אל המים והחכמה. גן ארידו הוא המקום שממנו נובעת החכמה האלוהית, מרכזו של “בית החכמה” (é-abzu). ארידו עצמה נחשבת לעיר הראשונה על פני האדמה – מקום הבריאה. מקדשו של אנכי נבנה “על האפסו” (Apsû), כלומר על המעיין הקוסמי שממנו נבעו כל המים בעולם. העץ מתואר כצומח מתוך מי החיים הללו – שורשיו במעמקים, אך צמרתו נוגעת בשמים, והוא משמש גשר בין עולמות. סביבו משתרע “הגן הקדוש” – מקום מוצל שאין איש רשאי להיכנס אליו, מלבד האלים ובעלי הסגולה.
במרכז הגן, לצד העץ, שוכנים “שני האלים” – לעיתים אנכי ונמו, אם הבריאה; ולעיתים דומוזי וזיקום – תלוי באיזו רמת מציאות מדובר, שהרי העולם קיים בשלושה מישורים. נמו היא אם התהום, בעוד זיקום היא מלכת העננים, או לפחות אד האדים העולים מן המים, הלחות. משמעות שמה מורכבת מהמילים ״זי״ (חיים) ו״קום״ (חמים), כלומר “אד חם” או “נשימת חיים”.
הקיסקנו מתואר בעקביות במקורות כשונה מכל עץ רגיל. שורשיו “לבנים כקריסטל”, גזעו “כלאפיס־לזולי” – כחול עמוק, מתכתי ומבריק – זקוף ומוקף אור. עליו וענפיו נוצצים כאבני חן, ופירותיו מתוארים כתכשיטים מאירים. העץ “מטיל צל כיער”, וניצב “בין שני נהרות” שיוצאים ממנו.
החוקרים מזהים את המקום הזה עם דילמון, בחריין של ימינו, ששמה בערבית משמעו “שני ימים”. הממלכה הייתה מרכז מסחרי חשוב לאבני חן ומתכות, שהובאו בסחר ימי לאורך המפרץ הפרסי מממלכות מגן (מתכת) ומלוחה (אבני חן, ובעיקר לאפיס לזולי). בחריין עצמה היא מקום צחיח, לא בדיוק נוף עדן. מה גם שהעיר ארידו היא בכלל לא בעומק המפרץ, אלא בשומר. מצד שני, בתקופה ההיא ידוע על מקומות מקודשים ש״עברו דירה״ ביחד עם האלים שלהם, שהועתקו בנסיבות פוליטיות. ואנכי עצמו, נחשב כמי שהגיע ממעמקי הים – כלומר, מדרום מזרח, אז זה מסתדר שבמשך הזמן ״דילמון״ הועתקה לתוככי הארץ, העיר הראשונה ששלטה בשומר.
לזיהוי עם בחריין, יש כמה נסיבות מחזקות,שתי תופעות טבע ייחודיות שקיימות בה ומתאימות ביותר לתיאורים המיתיים: הראשון הוא ג׳בל א־דוחן – “הר העשן”, הנקרא כך משום שבימים לחים מתאסף סביב פסגתו ערפל או אדים כהים, היוצרים אפקט מדומה של עשן מיתמר. השני הוא אקוויפר דמאם – מערכת מי תהום מתוקים, שפעפעו ברחבי האי. אחד מהמעיינות הללו נקרא ״עין אום סוג׳ור״, שהיה בעצם אחד מהפתחים שבו מי התהום לחצו כלפי מעלה ביבשה. אבל מי התהום לחצו כלפי מעלה לא רק על היבשה. בימי קדם, גם בים שלחופי בחריין היה ניתן לראות את הפלא: דייגים יכלו לצלול במים המלוחים ולמלא שקי עור במים מתוקים מתחת לפני הים. כיום האקוויפר התרוקן, אך בעבר – העובדה שמתחת לאי מצויים מים מתוקים, ועל גביו נובעים מעיינות – הפכה אותו לנווה מדבר שניתן לבנות סביבו חקלאות.
המפגש הזה בין מים מלוחים למים מתוקים, בין מים עיליים למים תת־קרקעיים, היה בעיני הקדמונים פלא של ממש – צירוף קוסמי של חיים ומוות, עליונים ותחתונים. זאת מעבר לעובדה שהממלכה הזאת היתה בפועל השער של מסופוטמיה לעולם הרחב, ומסופוטמיה מבחינת הקדמונים היתה בעיקר שני נהרות. אז המקום שבו הם יוצאים לים (ופעם לא היה שאט אל ערב, שפך משותף לשניהם) נחשב בעצם התפצלות לשני ראשים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה