image 2

אתר דמוי סטונהנדג׳ מ-500 לפנה״ס (מאוחר יחסית)

חוקרים מאוניברסיטת חאאן בספרד במאמר חדש, נותנים פרשנות לממצאים שנתגלו במונומנט דמוי סטונהנג׳ בן כ־2,500 שנה, באל פונטנר ליד העיר חודאר שבאנדלוסיה. על פי הממצא, קרני השמש העולות ביום ההיפוך החורפי, חודרות את קצה מונולית פאלי בגובה 5.3 מ׳ ומטילות את צלו על פתח מערה דמוי v, שבתחתיתה חריץ המזכיר רחם ונרתיק. הפרשנות, לפיכך, היא שברגע זה מתרחשים נישואין מקודשים – היירוגמיה.

הדבר מזכיר שני אתרים נוספים שבהם יש פולחן שמש ואסטרונומיה קדושה, עם רגישות קיצונית לתנועת השמש ובמיוחד ביום ההיפוך החורפי – סטונהנג׳ וניוגריינג׳, שנבנו יותר מ-2000 שנה לפני אל-פונטנר. בניוגריינג׳, למשל, קרן השמש חודרת למסדרון ומאירה רצפה של אולם הקבורה. הזיווג הקוסמי הזה שמתבטא בהפגשו של האור עם רחם האדמה, מסמל לידה מחדש.

מה שמוביל לשאלה המתבקשת: האם יש קשר בין התרבויות? אז קודם כל, לא הוכח ההשערה היא שהתרבויות הילידיות של ספרד, היו חלק ממסורת ״חוף אטלנטית״, תרבויות שאפיינו את אירופה לפני הפלישה ההודו-אירופית, ובמקרה האיברי, לפני המפגש עם הרומאים. מה שאפיין את התרבויות הללו היא דת טבע מגליתית שהתבססה על חיבור ישיר בין קוסמוס, נוף, מוות ופוריות. מערכת רוחנית לא־תאיסטית במובן הקלאסי, כלומר מערכת שאין בה פנתיאון של אלים בעלי אישיות, ובמקומו יש תפיסה אנימיסטית־קוסמית שבה כוחות הטבע עצמם נחשבו חיים ואלוהיים. לא האלים “שולטים בטבע”, אלא הטבע עצמו הוא אלוהות.

הפולחן נסב סביב מחזוריות הזמן, ויצירת סנכרון איתה, באמצעות איחוד מקודש של האור שנחשב זרע השמיים והמערה או הקבר, שנחשבו רחם האדמה. כשקרן אור חודרת לתוך הרחם, מתרחש זיווג קוסמי. המתים הושבו לרחם האדמה כדי לשוב ולהיוולד עם האור.

התמות הללו, של מחזוריות, רחם ולידה, אופייניות לדתות פוריות שבהן האלוהות היא נשית (או דו מינית, מפרה את עצמה). כך שבעצם התזה הזו, מיישרת קו עם ההשערה של הוגים כגון מירצ׳ה אליאדה, שהאשימו את ההודו-אירופיים בהכחדת ״תרבות האלה״ – תרבויות שהתבססו על חקלאות, פוריות האדמה ופולחן קהילתי שמתרכז סביב השיבה אל “זמן בראשית” דרך חזרה על דפוס קוסמי. בתרבויות ההודו-אירופיות, הזמן נעשה קווי, והעולם הושתת על סדר והיררכיה, שכדי לשמור עליו היה צריך לקיים ריטואלים של שליטה, האדם נדרש להקריב קורבן כדי לשמר את הסדר. לכאורה, המקום הכי מרוחק באירופה, היה בעצם המקום האחרון אליו הגיעו ההודו-אירופיים, ולכן זהו בעצם הגילוי המאוחר ביותר של תרבות האלה – 500 שנה לפני הספירה הנוצרית.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×