משקאות משכרים ברחבי העולם העתיק התאפיינו בצבע בהיר, צהבהב-בז׳ עד ירקרק-חום. לעיתים לבן לגמרי. הבירה, שהיתה סוג של דיסה עכורה, היתה בצבע זהוב-חלבי. הסומה מתוארת כחום-בהיר (babhru),בצבע הזריחה (aruna – אפרפר/אדמדם), וירקרק-צהבהב (hari). יין האורז המזרח אסייתי הוא צהבהב-לבן-אפור, ומסתבר שגם בדרום אמריקה הצ׳יצ׳ה והפוזול מהתירס הם בגוונים כאלה.
אני מזכיר את האנקדוטה הזו כי נוזל בצבע לבן (וציינתי את זה בפוסטים קודמים) הוא אנלוגי לשני נוזלי גוף, זרע וחלב אם. כששותים את המשקה האלכוהולי, שותים לכאורה את הזרע, ויונקים את החלב. יש עוד נוזל גוף אנלוגי, רוק. ומן הסתם כששותים את המשקה, שותים את הרוק של האל שבדברו נברא העולם. אבל אנחנו נתרכז בקינק.
היו כאלה שחשבו על הדבר הזה בצורה סמלית, לאכול את זרעו של האל, ולשתות את החלב של האלה. היו שלקחו את זה מעט יותר מילולית: זו היתה ההצדקה התאולוגית לשתיה של חלב או לפחות להערצה של חיות המספקות חלב. בהודו חלב נחשב אוכל טהור במיוחד (Sattva), שמועיל לרוח החיים – לכן גם פרות המספקות חלב הן נערצות במיוחד. בחברות אחרות שבהן הסוס היה החיה המבוייתת הנפוצה, כמו לדוגמה, בערבות אסיה, היו שותים חלב סוסים, ובעיקר חלב סוסים מותסס, בעצמו משקה משכר.
אבל לשתות חלב זה לא מספיק מילולי. היו גם כאלה שלקחו את זה מילולית: לשתות זרע, ולשתות חלב. כן, היו גם כאלה שגם שתו חלב אם, והיו גם כאלה ששתו זרע. היו שהשתמשו בהם בתור קמע המגן מעין הרע, והדבר הזה גם קשור לעקרון של ריפוי דומה בדומה, שהרי עין הרע מייבשת את נוזלי החיים, אז אם משתמשים בנוזלים הללו, השדים נבהלים. היו שהשתמשו בהם כי יש להם סגולות רפואיות כמשחה לעור או כרפואת עיניים. אבל היו גם כאלה ששתו את זה סתם כדי לחקות את האלים, המפרים את עצמם, ואם אפשר להפיק הפרשה ואז לצרוך אותה שוב – מה טוב. היו גם כאלה שבהעדר נוזלי גוף, או סתם כי הדבר מביך או מגעיל מדי, השתמשו בתחליפים סמליים, כמו קמעות של איברי מין, אבל זה כמו לשים פוסטר של פמלה אנדרסון במקום לסמלץ את עצמך עם פמלה אנדרסון. אתם מבינים.
שלושת הנוזלים האלה – זרע, חלב ורוק – כמתת אל וכמקור החיים, היו בעיקר אנלוגיים לטל. גם הוא נתפס בימי קדם כמקור שמיימי של שפע אלוהי המפרה את הקרקע. הוא שקוף, בוהק ומבריק – ובעיקר, הוא נשפך על הקרקע. כמו נסך בטקסי פריון שנשפך על האדמה, וכמו מה שהגבר עושה בחדרי חדרים או מאחורי השיחים, כשהוא רוצה להסתיר את עובדת היותו מענג את עצמו ו״משחת זרע ארצה״. הדוגמה הכי מיידית שיש לנו לזיקה בין טל לבין מזון שמיימי הוא המן, ״ וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו״. המן, אגב, היה כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש. ומדוע הדבש קשור לכאן?
חקרו קדמונינו ומצאו כי על קצוות הצמחים עם שחר ניתן למצוא לא רק טל אלא גם נוזל מתקתק המכונה לפיכך ״טל דבש״, נוזל דביק שמפרישות כנימות שונות על חלקי הצמח שעליו הן נמצאות. למעשה גם הדבש עצמו הוא הפרשה שכזו מחרק, וגם הוא עצמו פסיכואקטיבי במידה שהוא מותסס – זהו התמד. החרקים עצמם נחשבו יצורים אלוהיים, שלא ברור כיצד הם נוצרים, אולי מעצמם, אולי מהמוות (מגופות), אולי מהטל עצמו, כדמעותיהם של האלים.
אבל המתיקות הזו של הטל ושל הדבש, כנראה שהיתה גם מסיבה אחרת ואינטואטיבית הרבה יותר: הטעם של הזרע הוא מתקתק. אמנם עם הכלכלה המודרנית העתירה בנתרן ובשומנים, טעמו של הזרע הפך להיות מעט יותר חמצמץ או מריר, אבל בימי קדם לא היו לאנשים את הפריווילגיות הללו, והם הסתפקו במועט, בכלכלה יותר בסיסית שהיתה דלה בשומנים ובחלבון מן החי, ועתירה בסיבים. תזונה שומנית או עתירת חלבון מן החי יוצרת תוצרי לוואי גופריתיים או אמיניים, שמשפיעים עם הטעם והריח של הזרע. לעומת זאת, תזונה בסיסית ״ים תיכונית״, מאזנת את רמת החומציות ומפחיתה תרכובות לא נדיפות בעלות ריח לא נעים. מה שנותר הוא בעיקר הפרוקטוז, שנותן לזרע את טעמו.
אציין כי האנלוגיה בין זרע, טל ומשקה האלמוות מופיע גם בבודהיזם הסיני, הטל נחשב מים קדושים בעלי כוח ריפוי ואלמוות ונקרא ״טל מתוק״ 甘露. ביחד עם הטל, נופלות מן השמים ביצי הצפרדע, המכונה “התרנגולת השמימית” (天雞). ארס קרפדות נחשב כתרופה מסורתית בסין כנגד סרטן, והם גם היו מודעים לתכונות הפסיכואקטיביות שלהן. הארס הזה בעצמו נחשב כהפרשת גוף אנלוגית לטל, וכבר ראינו כיצד ארס הנחש גם הוא נחשב כך.
בפולקלור הסיני מסופר על קרפדה תלת־רגלית (chanchu), חיה מיתולוגית ירחית שגנבה את שיקוי האלמוות וברחה לירח. הקרפדה נחשבה גם חומר אלכימי פלאי (肉芝, rouzhi) המעניק חיי נצח, ובלילות היא מפרישה פנינה קסומה המסוגלת להחיות מתים. על מאסטרים דאואיסטים שהיו מחפשים חיי אלמוות מסופר היה שהיו בולעים קרפדות זהובות. נותר לנו לדמיין שהכוונה לליקוק צפרדעים. אבל בלי קשר, הקרפדות חיות על הלוטוס, ויושבות בצורה כפופה. 蟾 (צ׳אן) פירושו "קרפדה" בסינית, אבל מצד שני פירושו גם ״קשירה״ או ״ליפוף״, והדבר רומז למנהג הסיני של קשירת הרגליים לנשים. רגליים שהיו קשורות קיבלו צורה של לוטוס (金莲), בעצמו סמל פריון. הצורה הזו הזכירה את ״תנועת הקרפדה״. נשים בעלות “רגלי לוטוס” נחשבו בשירה הסינית המאוחרת כמי ש“צועדות בגן הטל” .
הנשים בתרבות הסינית נמשלו כפרחים, והמילה המתארת פרחים באופן כללי היא פאוניה (牡丹 – מודאן). בין אם מדובר בפרח הפאוניה עצמו, ובין אם בפרח אחר, מסופר על אישה בשם ״באי מודאן״, הפרח הלבן, שהזמינה את המלומד הדאואיסטי בן האלמוות לו דונג בין (כלומר, זה שהשיג את הדאו ויצר את הגלולה המוזהבת) לתחרות של אהבים. הדו-קרב נמשך כל הלילה – אך לבסוף היא ניצחה אותו… בעזרת דגדוג. דגדוג הוא שפה נקיה לאורגזמה, אבל אל תטעו לחשוב שהיא גרמה לו לגמור. אדרבה, מדגישים כי כמסורת הטנטרה הדאואיסטית הוא לא שפך את זרעו, כדי לשמור על אנרגיית ה"יאנג" שלו. לו דונג בין היה ידוע בחיבתו ליין, והוא למעשה חלק ממסורת שלמה על נזירים שיכורים שאינם אלא דמויות קדושות שאינן כבולות לנורמות חברתיות, והשתמשו באלכוהול כדי להתמזג עם הדאו, וכשער לאקסטזה רוחנית. בכמה סיפורים מתוארים מצבים שבהם הוא שתה יין עד כדי שכרון, אך דווקא אז ביצע מעשי חסד או קסם, למשל, הצלת רוחות או בני אדם, ריפוי, או התגלות מיסטית. ובאופן כללי, בדאואיזם יין נחשב כסמל לאש הפנימית 內火 המטהרת את הגוף. מי ששולט ביין ולא נכנע לו, הצליח להשתלט על התשוקה והחומר.
מה שמיוחד בפאוניה, הוא שהפרחים שלה נסגרים בלילה או כשמזג האוויר מעונן, ונפתחים שוב עם בוא האור או השמש. למעשה, יש כמה טקטיקות שמזרזות את פתיחת הפרח, וכולן קשורות ללחות ובעיקר ללחות מתונה. או בקיצור: טל, ובעיקר הרגע אחרי שהשמש זורחת ומחממת את הניצן, ואז הטל מתייבש ויוצר תנאים תרמיים מתאימים. או בקיצור: שחר. אכן במיתולוגיה היוונית הטל נוצר מדמעותיה של אלת השחר, אאוס.
אבל אני לא רוצה להתרחק מנושאנו, הזרע. הפאוניה בצורתה מזכירה את איבר המין הנשי, ואולי פרח באשר הוא, שעלי הכותרת שלו נסגרים ונפתחים. הדבר נמשל, לפחות בתרבות הסינית, לנערה שכבודה בת מלך פנימה, עד אשר היא מגיעה לבשלות מינית ומעניקה מחסדיה, ומגלה את ערוותה (ואז חרקים יכולים להאביק אותה). הלחות אינה אלא הזרע, ואולי מפני שבתרבויות קדומות דווקא השחר נחשב כרגע שבו האינטימיות הזוגית מרקיעה שחקים.
דוגמאות לכך: במסורות טנטרה מוקדמות (כגון ה-Kaula ו-Vāmācāra), השעות שבין לפני השחר ועד הזריחה נחשבו לרגעים שבהם ה“שאקטי”, האנרגיה הנשית הקוסמית, פעילה במיוחד. לכן, לעיתים יחסי מין טנטריים נערכו בזמן זה כדי “ללכוד” את האנרגיה של המעבר הלילי. זהו גם זמן שמוגדר כ“Brahma Muhurta” ביוגה, כשעה וחצי לפני הזריחה, הנחשב מתאים למדיטציה, תפילה, ולעיתים גם לטקסים של איחוד מיני־רוחני. בקבלה, רגע לפני עלות השחר, התרנגול השמיימי קורא ומעורר את איילת השחר להתייחד עם האל ולבצע את הזיווג העליון. ואומרת הגמר במסכת ברכות (ג׳ עמ׳ א׳), ״אשמורת שלישית – תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". הלא היא יניקת החלב מצד אחד, והזרקת הזרע השמיימי אל בין עלי הכותרת הנשיים, מצד שני.
הזרע כמו גם הטל הוא שקוף, בוהק ומבריק. כמו יהלום. או פנינה. ואכן, הצדפה גם היא מתוארת כסמל לאבר המין הנשי. המיתוס מתאר כיצד נוצרת הפנינה (או בעברית, על פי היוונית, ״המרגלית״): הצדפה, שואפת לתוכה את טל השמיים ואת קרני השמש, הירח והכוכבים, ומתוך כך נוצרת הפנינה, ללא מגע זכר. כלומר, רביית בתולין. אמנם צדפות לעיתין משנות את מינן (״הרמפרודיטיות״), אבל בפועל הרביה שלהן אינה לא מינית, וגם לא רביית בתולין. הפריה חייבת להיעשות, והרעיון הוא שהרביה של צדפות היא ״בלתי נראית״, כלומר היא הפריה חיצונית. הצדפה נחשבה כסמלה של אפרודיטה (כלומר, ונוס). אפרודיטה נולדה מתוך צדפה, או יותר נכון מתוך סלע שנבצע לשניים, וממנו יצאה כאישה בוגרת. הדימוי הזה של אובייקט כמוס בתוך משהו שנפתח, והעובדה שהפנינה נדמית כסוג של זרע שנתקשה והקריש, הופך את יצירתה למין עיבור, והשליה שלה כמין הולדה.
אחד מהספרים היותר מדהימים שבספרייתי הוא ״פולחן השחר״ מאת יהודה ליבס, המתאר את יחס הזוהר לעבודה זרה, כך שלכאורה בפולחן עצמו אין שום דבר רע, והבעיה היחידה בעבודה הזרה היא שהאל הנערץ אינו ה׳. פולחן השחר המתואר הוא בעצם פולחן אסטרונומי-אלכימי שבו חכמי הדת אינם אלא מדענים קדומים שמחפשים זהב ואבני חן באמצעות מעקב אחרי השמש והכוכבים. כלומר, באמצעות ״נקודין דשמשא״ הם מחפשים ״אבנין קדישין״, שאינן אלא מטאפורה למציאת ״אבן החכמים״, תובנה עליונה של ידע קדוש שאינה אלא ההתגלות עצמה, ״אלה דמרגלא דנהיר״ (הוא ״אור הגנוז״ הנחשף דרך האספקלריה המאירה). ומי שעושה זאת ופולש לטריטוריה האלוהית, השאלה היא בשם איזה אלוהים עשה את זה, ואם לא עשה את זה בשם אלוהי האמת, הרי הוא כמסיג גבול ומשול ללוציפר המלאך שנפל, הידוע בשמו ״הילל בן שחר״, שנפל ממעלתו ככוכב הנופל מן השמים, כמו ״אסטרפי״ (ברק, ביוונית) או ״אסטרוס״ (כוכב, ביוונית – שני אלה כפי שכתוב בבשורה של לוקס י׳ 9 , ״נופל כברק מן השמים״). שני אלה הם הייצוגים של שני האלים העומדים בראש הפנתאון האלילי, האל האב שהברק חקוק על שריונו, והאלה האם שהכוכב חקוק על עטרתה. לכאורה, המיתוס המונותאיסטי של הזוהר בא להתפלמס עם עבודת האלילים, למרות שבקריאה חתרנית של ליבס (למרות שהוא אומר זאת מפורשות בפרק המבוא) ניתן להבין שבעצם כל הדתות חולקות אמת אחת, philisophia perennis, ושכולן בבסיסן הן מטאפורה סקסואלית, ש״אף על הצדיק להתנסות בניסיון [זה]… שלכשלון בו יש גם טעם של עבודה זרה, אך צדיק אמיתי גם לכאן נכנס בשלום ויוצא בשלום.
כלומר, יש כאן יסוד שהיינו מכנים כ״שבתאי״, שבו תפקידו של הצדיק הוא ״להפך הרע ולהעלות אותו לקדושה: התורה היא מין כללי בטיחות לעבודה מול חשמל חשוף, שאכן יש להקפיד עליהם, חוץ מאותו חשמלאי-על שמסוגל לעסוק בו בידיים חשופות. התורה היא מין כללי בטיחות לצוללן ביוב, שחייב להצטייד בציוד מתאים כדי שיוכל לשאת את הגזים הרעילים בבור הספיגה, אך הצדיק מסוגל להסתדר גם בלעדיו, כמו סופר מריו שקופץ בעיניים פקוחות לבורות הביוב ומחלץ משם יהלומים, אבני חן, מטבעות ופטריות פסיכדליות. כי הצדיק הוא ליקווידטור שמציל את העולם מקרינה, מנקה את הכור בצ׳רנוביל מהנשורת הגרעינית, ופותח את השערים על מנת לרוקן את המים הכבדים ולמנוע פיצוץ קטלני. למרות שמדובר במשימה שהיא מוות בטוח, הליקווידטור הזה שורד את המשימה וזוכה בעיטור הגבוה ביותר, גיבור ברית המועצות!
מה שאני מנסה לומר כשאני מדבר על ״שבתאות״ הוא שחלק מה"אתוס" של חכמי הדת (דאואיסטים, יוגים וכו') הוא ללכת לקיצון ולהסתכן בכוונה, כדי להוכיח שאתה מסוגל להתמודד בהצלחה עם הסכנה בשל מעלותיך הרוחניות.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה