image 19

שימוש מסורתי באופיום בטקסי מתים במצרים

כד שנמצא באוסף הבבלי של אוניברסיטת ייל (Yale Babylonian Collection), ומתוארך למאה ה־5 לפנה״ס, לימי שלטון אחשוורוש הראשון (Xerxes I) – מה יש בו, מה היה תפקידו והאם הוא אחסן חומרים משני תודעה, כמו אופיום?

הכלי הגיע למוזיאון כבר בראשית המאה ה־20, לאחר שנרכש בפריז ב־1912 על ידי האספן איברהים אליאס גז׳ו. עד לאחרונה, הדעה הרווחת בקרב חוקרים הייתה שהכדים הללו שימשו לאחסון בשמים, שמנים או קוסמטיקה – זאת על סמך הדמיון לצנצנות בושם מצריות. אלא שכמו בתל ערד, הטכנולוגיה מתקדמת, וניתן לבצע בדיקות הדמיה ספקטרומטריות (GC–MS) ומה שגילו, מסתבר, הם שרידים של חמישה אלקלואידים אופיאטיים ברורים – נוסקפין, הידרוקוטארנין, מורפין, תבאין ופפוורין – שהם סמנים כימיים מובהקים לאופיום. מאחר שהכלי הזה נראה כמו כלים אחרים בקבורות מלכותיות, הלכו וחקרו גם את אלה, ומה גילו? במפתיע, גם שם, שרידים דומים.

אי לכך, עולה השאלה: האם מדובר במסורת מתמשכת? התשובה היא, כנראה שכן. האופיום היה חלק ממערכת חברתית, רפואית ופולחנית מתמשכת, לא שימוש נקודתי. הכדים שנחקרו שימשו לאחסון של ״חומרי מעבר״, שבהם השתמשו בטקסי קבורה, ריפןוי וחיזוי. כנראה כעזרים המסייעים לנשמה במסעה לעולם הבא, או כמדיום ליצירת מצבי תודעה שונים.

הבאם מדובר במסקנות חד משמעיות והוכחות חותכות? כמובן שלא. ייתכן שחלק מהחומרים נבעו משאריות צמחים רפואיים אחרים שהכילו אלקלואידים דומים. קיימת אפשרות שחלק מהתרכובות נוצרו כתוצאה מתהליכי פירוק של חומרים אורגניים במשך מאות שנים. עם זאת, צירוך המקרים אומר דרשני ומצטרף לממצאים רבים המרמזים כי השימוש בחומרים פסיכואקטיביים ובהם אופיום היה חלק ממסורת תרבותית דתית רחבה, והכיוון הוא כנראה ממצרים לכיוון האימפריה האחמנית.

הכלים הפרסיים היו כנראה חלק ממערכת של מתנות דיפלומטיות שהועברו מממלכת מצרים לפרס בתקופת השלטון האחמני, כמיסים שנתיים או כמנחות. העובדה היא שכלי חרס קפריסאיים (כמו אלה שנמצאו גם בארץ, גם בתל יהוד לדוגמה) היו מעוצבים בצורה של ראשי פרג, וכנראה שגם הכילו חומרים כאלה, גורמת להניח שמדובר היה בהשפעה מצרית גם כן, שכן מצרים שלטה אז בחופי כנען וממלכת אלשיה (קפריסין) היתה תחת השפעה כלכלית ומסחרית שלה. כמובן, גם חילופי מנחות היו בין הממלכות – הדבר מוכח ממכתבי תל עמרנה.

למה דווקא כדים מקלציט-אלבסטר? כדים מחומר זה הם ליפופיליים, כלומר נמשכים לשומנים. שטח הפנים שלהם גם גבוה, והדבר מאפשר ספיחה של מולקולות אורגניות כמו האלקלואידים של האופיום. לא ברור אם האחסון בחומרים אלה היה מכוון או במקרי, אבל בתרבויות עתיקות כמו בתרבויות עתיקות, כנראה שאין מקריות ומדובר בידע כימי קדום.

המאמר פורסם בכתב העת לארכיאולוגיה של מזרח הים התיכון של הוצאת פנסילבניה סטייט. והרי הוא להנאתכם!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×