image 18

אופיום, קוקה וטבק כמנועים היסטוריים – סיכום ההרצאה

אתמול התקיימה בשעה טובה ההרצאה ״אופיום, קוקה וטבק כמנועים היסטוריים״, או כפי שפרופ׳ זהרה יניב-בכרך קראה למצגת ״צמחים כמנועי מלחמות וכלכלה אפורה״. ההרצאה עסקה בשלושת הצמחים ככוחות ששינו את מהלך ההיסטוריה האנושית, ובתהליך שבו עברו מצמחים פולחניים לסחורה או מה שנקרא בכלכלה commodity, ולבסוף ל״סמים״ גרידא. בעיקר עסקה ההרצאה באופן שבו אותם הצמחים נמצאים בתחום האפור שבין ממסד ואנטי ממסד, מין קרב איתנים בין העולם העליון והתחתון, כשגם כשאנו מכנים את היריבים של העבריינים כ״עולם עליון״, אנו צריכים לסייג את זה מאוד, כי אחרי ככלות הכל אותו העולם הוא שיזם את המלחמות, העבדות וטכנולוגיית השליטה באמצעות עידוד התמכרות. וכשאנו במאה העשרים והלאה, השאלה היא מי אוחז באותה הטכנולוגיה, או איזה שימוש לרעה ניתן לעשות בה, והאם העובדה שניתן לעשות בצמח שימוש לרעה הופך אותו בהכרח לרע.

מבחינת הסדרה שלנו, שכללה עד כה 11 הרצאות (זו ה-12 במספר), מדובר בסוג של נקודת מפנה. עד כה עסקנו בעת העתיקה, מראשית ההיסטוריה ועוד לפניה, ועד לשלב שבו הדתות המונותאיסטיות התמסדו. לא עסקנו בימי הביניים ולא עסקנו בעת החדשה, בעיקר לא עסקנו בנושאים בני זמננו. לא עסקנו גם בדרום אמריקה, אלא רק בעולם הישן. האופיום הוא צמח של העולם הישן, אך הקוקה והטבק הם מהעולם החדש, כך שהמערב לא היה מודע לקיומם עד לגילוי אמריקה או לפחות עד לשלב שבו הספרדים גילו את התועלת של הקוקה כאשר שמו לב שהאינדיאנים בני הרי האנדים הצליחו לשרוד את תנאי העבודה הקשים במכרות ובשדות למרות רעב, עייפות וחוסר חמצן בגובה רב. הם הבחינו כי הפועלים נוהגים ללעוס עלי קוקה במהלך היום, והבינו שהצמח מעניק להם סיבולת גופנית גבוהה יותר, מפחית רעב, משכך כאבים ומונע תשישות. מכאן ועד לרכב על היכולות של הצמח, ובסופו של דבר להשתלט עליו, הדרך היתה קצרה.

והשתלטות כזו היא היבט נוסף ולא פחות חשוב שמשקף את המפנה בסדרת ההרצאות. עד כה אמנם עסקנו בסוציולוגיה של הסמים, אבל שלושת הצמחים הללו הם דוגמה מצויינת להדגים כיצד ניתן מצד אחד לנכס צמח מסוים, ומצד שני להקצות אותו, לפחות במובן הזה, שאת היתרונות שלו אנחנו הופכים ל״שלנו״ ואת החסרונות שלו אנחנו הופכים ל״שלהם״. מעבר לעובדה שהחסרון העיקרי של העולם הנוצרי היה יחס המורא הדתי שנתנו הילידים לצמחים הללו, שנחשב לפחיתות מוסרית, תופעות הלוואי שהצמחים הללו גרמו להן, נחשבו בעיני הממסד כסמל של התנהגות לא מוסרית – סבילות כנגד החומר, אלימות ואי ציות. גם השחרת שמו של צמח בעל מסורת קדומה של ריפוי ותודעה, וגם פגיעה בזהות התרבותית של העממים שהחשיבו את אותם הצמחים. ולבסוף, תיוגם, ותיוג למעשה של כל המשתמשים בתוצרי הצמח הזה כפושעים, בורים, עלובים וחסרי מוסר.

כל אלה הם לא יותר מתוצר של הבניה חברתית, שתכליתה הצגת האדם הלבן, הנוצרי, האירופאי העשיר והפריווילג כאדם עליון. וכל מי שלא, כניגודו. גם אם לא מדובר בקולוניאליסט בפועל, אטום, אכזר ורודף בצע, המלחמה בסמים כולה היא סוג של מנטליות קולוניאליסטית. הדרך להתנערות מן המנטליות הזו עובר בטיהור התדמית של הצמחים הללו, והפנמה של ערכים כגון צניעות, אחריות והכרה בכך שיש דרכים אלטרנטיביות להגיע לחוויה דתית, ולא כולן עוברות דרך צינורות התיווך הכנסייתיים. וכשמדובר על כנסיה לא מדובר בהכרח על האינקוויזיטורים הקתוליים בספרד, כי העובדה היא שדווקא הקלוויניזם, זרם שראה את החברים בו כקבוצת נבחרים, היה זרז רציני יותר בהגברת האופי הנצלני והקפיטליסטי של הקולוניאליזם. ואותו הזרם הדתי, הפרוטסטנטי, פשה באותן אימפריות שהיוו את חוד החנית החזירי: צרפת, הולנד, אנגליה ובהמשך הרפובליקה האמריקאית המוקדמת.

בעניין הקארמה הדתית שביקשנו להכניס להרצאה שכזו, יש לציין גם את ההגדרה לתהליך שאותו העבירו הקולוניאליסטים הנוצריים את הצמחים הללו, שיש לראות בו כ״חילון״ וכ״גניבת אלים״. למעשה, תחום האנתאוגנים כולו הוא תהליך ארוך של גניבת אלים והתפתחות הטקטיקות שלה. אם בתחילה כשהיית רוצה להפגין עליונות על עמים מנוצחים היית גונב את הסמלים הדתיים שלהם, ומנכס אותם אליך, וכשמדובר בצמחים מקודשים, אז מנכס את הפולחנים הדתיים שלהם והופך אותם לכאלה שיהללו את האלים שלך, ההמשך היה יותר ״אכזרי״. כי אם לפני כן היית שומר על ארשת הקדושה כשאתה ניגש לצמחים כאלה, בשלב כלשהוא, ועל הדבר הזה יש לתת קרדיט ליוונים והרומאים, במקום להתייחס אליהם כקדושים, היית מתייחס אליהם כאל מוצגים מוזיאוניים. לטקטיקה הזו קוראים ״רה-קונטקסטואליזציה״, הדבר הזה עדיין ״משרה מוזה״, עדיין נחשב משהו מעודן, מסוגנן וסוג של טהור, אבל זו טהרה אחרת, ״לא שלנו״.

היהודים, ובעקבותיהם הנוצרים, לקחו את זה לקיצון – ביטול מוחלט של הרעיון שהדבר הזה משרה מוזה כלשהיא. בתחילה איקונוקלאזם, השמדת האלוהים, ולבסוף דה-קונטקסטואליזציה. מה שלא משתלם להשמיד, אז אם מחלנים אותו, אם הופכים אותו מצמח מקודש ל״תרופה״ או ל״סם״, אפשר עדיין להשתמש בו לתועלת, וטוב יהיה אם התועלת הזו תהיה על חשבון אותם אנשים שראו בצמח הזה כקדוש – מבחינתם, הקרבה האינטימית אל הצמח הזה, עדיין תיחשב כמתנה אלוהית, ואנחנו באמת ניתן להם את אותה המתנה, ניצור (״כריסטיאניזציה״) של המסורת שלהם – אם אתם עדיין רוצים לשמור על קדושה כלשהיא של הקונטקסט, אתם חייבים לעשות את זה לפי התנאים שלנו, לפי הפולחן שלנו. כך, אכן, רבים מהילידים שהתנצרו רואים בפולחניהם ומורשתם התרבותית: אתה לא משתמש בפטריות וקקטוסים לצרכים שמאניים, אלא כחלק מהמיסה. בכל מקרה, התהליך הזה עבד בטורבו בהקשר הדרום אמריקאי.

ההרצאה החלה בכך שפרופ’ יניב־בכרך, מראשונות החוקרות בארץ בתחום צמחי המרפא, סיפרה על תחילת דרכה במכון וולקני ועל המחקר האתנובוטני שערכה משנות ה־80 לתיעוד מסורות רפואיות בקרב דרוזים, ערבים וצ’רקסים. לדבריה, רוב המרפאים המסורתיים היו קשישים, והידע עמד להיעלם עם המעבר לרפואה המודרנית. המחקר שלה היה איסוף עדויות מהשטח, או לפחות ריכוז של חוקרים האוספים עדויות מהשטח, והעדויות הללו הפכו בהמשך לבסיס לספרה רב-המכר ביחד עם פרופ׳ דן פלביץ׳, ״צמחי המרפא של ארץ ישראל״ שהופיע לראשונה לפני 35 שנה ומאז יוצא מעת לעת במהדורות חדשות.

מחקר נוסף שמאחוריו עמדה היה נחשב מוצלח ביותר: פיתוח זן חדש של אופיום, שהוא נטול מורפין אבל עשיר במיוחד באלקלואידים אחריים שמהם ניתן להפיק תועלת, כמו לדוגמה תבאין. הם ציפו שהפרג הזה ישמש רק לצרכים מועילים ויסלק את הצרכים המזיקים, כמו גם יהוה סוג של תחליף למורפין ויסייע לגמילת מתמכרים לסמים קשים. משרד המדע תרם למחקר, מתוך כוונה שישראל תהפוך להיות מעצמה בתחליפי סמים, אבל אף מדינה לא רצתה לרכוש את הפטנט. המחקר הצליח ועשה כותרות אבל בשורת ההכנסות, ההמצאה לא הצליחה. הקטע המבדח הוא שאפילו המשטרה לא האמינה שדבר כזה, של אופיום ללא מורפין, אפשרי, ולכן הערימה קשיים בטיחותיים, שהפך את חממות הייצור ומעבדות הייצור למבצר של ממש. אגב, גם רפאל משולם סיפר שכאשר חקר את הקנאביס, המשטרה רדפה אותו ואת החוקרים שסיפקו לו את הקנאביס, כי לא האמינו שניתן לייצר תרופות לתועלת מסמים שליליים שכאלה.

בקצרה, מהו האופיום: האופיום הוא אחד החומרים הנרקוטיים העתיקים בעולם, ידוע כבר מ־4000 לפנה״ס ונקרא בידי השומרים “צמח השמחה”, למרות ששמחה אין ממש בצמח הזה, כי לא שמחה הוא גורם לה אלא יותר הרפיה. האופיום (ובעיקר המרכיב מורפין) פועל על קולטני ה־μ (מיו) במוח ובחוט השדרה, המעכבים את העברת אותות הכאב. התוצאה היא ירידה בטונוס השרירים, האטת קצב הלב, ירידה בלחץ הדם, ונשימה איטית ועמוקה יותר. המטופל נראה רגוע, שריריו רפויים, ולעיתים גם נרדם. כתוצאה מן ההרפיה,מדוכאות תגובות סטרס, רמות האדרנלין והקורטיזול יורדות, קצב הנשימה והדופק מואטים, ויש הפחתה משמעותית בתחושת מצוקה. במינונים גבוהים יותר האופיום גורם לסדציה (הרדמה חלקית), ירידה בערנות, ולעיתים עד כדי איבוד הכרה. מי שלוקח מנת יתר, מת לא מהחומר עצמו, אלא לרוב מחנק, דיכוי מרכז הנשימה במוח. קצב הנשימה מואט על למצב של היפוקסיה, שגורמת בתורה לדום לב. אבל לפני כן היא גורמת לכל התופעות של היפוקסיה, של אופוריה ותחושת ניתוק, בתוספת קוקטיל של פעולות ״דפרסנטיות״ שמדכאות מערכות אחרות של כאב, כאמור לחץ, וגם, מסתבר, מערכת העיכול. פעולת המעיים הופכת איטית עד למצב של עצירות קיצונית בקרב משתמשים. גם העוררות והיפוכה, השניה, מדוכאים. יש בכך אולי תועלת תודעתית, אבל יש בכך בעיקר אפקט הרסני, שמרגיל את המח לדברים הללו, ויוצר ״זכרון עצבי״ של ״קולטנים מנוונים״ (או יותר נכון שתוכנתו לתפקוד שונה), מה שיוצר סבילות, ולפיכך צורך גם קליני לשימוש חוזר. ואת הצורך הזה גילו אנשים בדרך הקשה, וגילו גם אותם אנשים שניסו לתכנת את האנשים ולהפוך אותם לזומבים.

שימוש פולחני באופיום זוהה בכמה תרבויות קדומות. כאמור, במסופוטמיה, הפרג שימש בטקסים דתיים ובפולחנים לאלות פריון ולריפוי. נרצה מאוד לומר שלצורך שינוי תודעה, אבל בפועל קל יותר להוכיח שזה היה לצרכים של ריפוי, האופיום היה כנראה תרופה יותר מאנתאוגן, והשימוש בו היה סמלי ומאגי, יותר בקטע של Pars pro toto. במצרים, שגם בה היה שימוש פולחני, האופיום מככב בפפירוסים רפואיים כמו פפירוס אברס – רפואה ופולחן היו בעצם צדדים באותה המטבע, הרופא היה מה שנקרא לו כיום רופא-אליל, או מרפא-שמאן, הרבליסט. ביוון שימש הצמח בפולחני אסקלפיוס, אל רפואה. הטענה שהאופיום שימש כמרכיב בקיקאון היא ספקולטיבית, למרות שאם נרצה להציג את דמטר כמקבילה של אינאנה המסופוטמית שבפולחניה השתמשו כאמור בצמח, גם זה אפשרי. פרופ׳ יובל גדות שהנחה דוקטורנטית שלו, מצא בתל יהוד רמזים לשאריות אופיום בכדים שגם נשאו צורה של פרחי בוסר של אופיום. הכדים יובאו מרחוק, מה שרמז שהם מהווים מוצרי יוקרה, ולפיכך, אולי פולחניים. גם דוד אילן מהיברו יוניון קולג׳ פירש כלי פולחן שנמצאו בתל מגידו ותל דן ככאלה שמעוצבים לא בצורת רימון אלא בצורת אופיום. ממצאים פלישתיים גם רומזים על שימוש פולחני בצמח. בתקופות מאוחרות יותר שימש האופיום חלק מצמחי המרפא המיסטיים במסורות סופיות מסוימות. גם במקרה הזה קל לומר שהשימוש היה עשוי להיות דתי, שכן הסופיים היו ידועים בפרשנותם ההטרודוקסית לאיסור שתיית היין, והתירו שימוש החומרים נרקוטיים שונים.

האופיום מכיל מעל 25 אלקלואידים, בהם מורפין, קודאין, נרקוטין ופפוורין – כולם משככי כאב, אך גם ממכרים מאוד. את החומרים האופיאטיים ניתן להפיק מחריצת תרמיל הבוסר של הפרח, ואיסוף החלב הנוזל ממנו. אם צורכים חלקים אחרים מהצמח, הריכוז של החומרים הללו זניח או אפסי, וזה מה שמאפשר לנו לאכול עוגות פרג ללא חשש. ומסתבר שגם בזמנים מסויימים מאוד ביום, החומר זמין יותר מאחרים, ולכן לקטים מקצועיים חורצים את התרמיל לא ב-8 לא ב-12, וכמובן לא בערב. דווקא ב-10 בבוקר. גם המדע מאשש זאת.

מקורו של האופיום באסיה. מהר מאוד הוא התפשט בעולם העתיק, למזרח ומערב. בתקופה הקולוניאליסטית, מאחר שהבריטים ״התמכרו״ לתה, הם ראו צורך להביא לאיזה איזון ושיווי משקל בתלות שלהם בסינים. התכסיס היה לגרום לסינים להתמכר, ואז לספק את צרכיהם. הסינים כצפוי לא אהבו את זה, ובמאה ה-19 פרצו 3 מלחמות בעקבות זה. זו גם היתה הפעם הראשונה שהאופיום הוצא מהחוק, ובעקבות זאת בעצם פרצה ״המלחמה בסמים״, כנגד כל סם שנתפס כממכר. מה שגרם לסינים להגמל מההתמכרות, עם כל הדברים הרעים שעשה מאו טסה דונג, ניתן לזקוף לזכותו את מלחמתו העיקשת באופיום במאה העשרים.

בתחילה, כשהמערביים הבינו שמהאופיום ניתן להפיק מורפיום, הם השתמשו בו בשדה הקרב. הבעיה היתה שהחיילים הפצועים התמכרו אליו והפכו לשברי כלי. אז המציאו ״שיפור״ מולקולרי, שחשבו שיסייע בכך שלא יגרום להתמכרות, ומהר מאוד גילו שהוא ממכר אפילו פי כמה. כדי לשווק אותו, בהתחשב בכך שמשתמשי המורפיום היו ״נעבעך״, הם מיתגו אותו כסם של גיבורים, ולכן הוא נקרא הירואין. העובדה היא שהמטאמורפזה של המורפיום להירואין פשוטה כל כך, שכל אחד יכול לייצר אותו בבית, ועל כן, בעצם, המלחמה הקשה בצמח – וגידולו החובבני נחשב גם הוא עבירה פלילית. ועדיין, יש מדינות שמייצרות אותו, כי עושים ממנו גם תרופות. אמנם מצילות חיים, כי בכל זאת הוא משכך כאבים ועוזר גם נגד שיעול, אבל הוא בעיקר ממכר. בארה״ב במאה ה-21 מוכרת מגפת האופיואידים, שלמרות פיקוח וריכוז חלוקת המרשמים על ידי הממסד, לא הצליחה למנוע מהמטופלים להתמכר, וזה קורה לטובי בנינו. ועדיין משתמשים בסם, כי אין לו תחליף. וה״אויבים שלנו״ יודעים מזה. אז הם מייצרים ומציפים את השוק, גם באופיום במהדורה הרפואית שלו וגם במהדורה שלו כסם.

כיום האופיום מגודל ב״משולש זהב״: מקסיקו, דרום מזרח אסיה ואפגניסטן. למרות שניתן להתייחס אל זה כאל אפגניסטן בלבד, שכן היא זו מייצרת 85–90% מהאופיום הבלתי חוקי בעולם. הטליבאן אמנם מנסה בשנים האחרונות (2022 והלאה) מעט להלחם בכך, אך ללא הצלחה. ומאפגניסטן יוצאת אספקה לכל העולם, דרך ערוצים מחתרתיים-ממוסדים: ארגוני טרור, מדינות שונות כמו איראן ופקיסטן. אתם מבינים, הדרך לשייך בין האופיום לבין ה״רעים״, כשאנחנו ה״טובים״, והדרך של אותם ״הרעים״ להתנגח באמצעות טכנולוגיות שליטה, הופכים את הטרמינולוגיה של המלחמה בסמים למערבית – וכך כל מי שאינו מערבי, לא כל שכן, אם הוא מרכז אסייתי או מוסלמי, לסוחר סמים בפוטציה. אבל האמת היא שזה לא רחוק מהמציאות, כי תנאי החיים שם קשים כל כך, שלפעמים לחקלאים עניים אין ברירה אלא לשתף פעולה – זו כלכלתם. אנקדוטה שציינה פרופ׳ יניב היא שבסיני פיתחו גנטית זן אופיום לבן, שבתצלומי אוויר מוסווה מספיק טוב, כדי שיוכלו לגדל אותו לצורך ייצור הסם, מבלי שהוא יתגלה. בסיני, לפיכך, יש גם תעשיית אופיום, שנמצאת בשליטת טרוריסטים, במקרה הזה ״אנסאר בית אל מקדס״, מחוז סיני של דאע״ש.

%

עץ הקוקה הוא שיח ירוק הגדל בהרי האנדים, ושימש מזה 5000 שנה את תושבי דרום אמריקה לטקסים דתיים ולחיזוק סיבולת פיזית בגובה רב. עלי הקוקה נלעסו כדי להפחית רעב ועייפות ולהעמיק חיבור רוחני. בקברים עתיקים נמצאו עלים המעידים על קדושתו.

במאה ה־19 בודד באירופה החומר הפעיל קוקאין, תחילה כחומר מאלחש ואף תרופה נגד התמכרות למורפין. על פרויד מסופר שיד אחת היתה לוקחת אופיום לשיכוך כאבים, ויד שניה קוקה לשיכוך תופעות הלוואי של האופיום. ב־1885 שולב הקוקה במשקה הקוקה־קולה, אך הוצא ממנו בשנת 1903. מדובר בפיתוח של משקה קוקה לא משכר לשימוש המוני, שכן לפני כן היו מתבלים יינות בקוקה. הקוקה קולה, לפיכך, היה תחליף עממי ל- Vin Mariani היוקרתי, שבעצמו היה מתחרה של הג׳ין אנד טוניק. אז במקום ג׳ין השתמשו ביין, ובמקום טוניק בקוקה. בשלב כלשהוא קרנו של הקוקה ירדה, מרגע שהבינו שהוא ממכר ולא סתם ממריץ. אבל עד שקרנו ירדה, הוא היה מין תרופת פלא – לא רק ממריץ אלא אפילו משכך כאבים, גם לדוגמה בטיפולי שיניים ״בהזיית קוקאין״.

כיום, שוק הקוקאין מגלגל עשרות מיליארדי דולרים בשנה. קרטלי הסמים בקולומביה, פרו ובוליביה שותפים לסחר עולמי רצחני. העלות בקולומביה כ־2,200 דולר לקילו, ובניו יורק מחירו מגיע ל־27,000 דולר. ה“מלחמה בסמים” נכשלה שוב ושוב; סחר הסמים העולמי נאמד בכ־400–600 מיליארד דולר בשנה, ומשמש גם למימון טרור, תופעה שזכתה לשם “נרקו־טרוריזם”. בהקשר הזה שוב ציינו את ה״נרקו-ג׳יהאד״ למרות שבהקשר הדרום אמריקאי מדובר בטרור פלילי בלבד, על אף שלא קשה לראות את הקרבה הרעיונית (אנטי אימפריאליזם וסוציאליזם מהפכני פופולסיטי) בין הקרטלים באמריקה לבין ארגוני הטרור האיסלמיים, וכמובן שלא קשה לראות את הנוכחות הערבית באמריקה הלטינית, והדבר אומר דרשני (סתם. הדבר אומר ״שאקירה שאקירה״!). ולפיכך, שוב יש כאן חלוקה בין ״טובים״ ל״רעים״, או ״ברית מקופחים״, ואינטרס עליון של אותה הברית לנקום במערב באמצעות הפצת אמצעי שליטה עקיפים.

%

הטבק מקורו בדרום אמריקה, וכבר אלפי שנים שימש בתרבויות האינדיאניות לצרכים רפואיים, פולחניים ורוחניים. העישון, הלעיסה וההנחה על הגוף נועדו לתקשורת עם האלים, חזיונות והגנה אנרגטית. בתרבות המאיה נמצא הטבק מצויר על כלי חרס, ולעיתים לצד פטריות קדושות – עדות לשילוב סמים שונים בטקסים. למעשה, תפוצתו במרכז וצפון אמריקה, מעידה על התפתחות הסחר הקדום בטבק כבר בתקופות עתיקות.

עם גילוי אמריקה הפך הטבק ל“זהב החום” של המושבות הבריטיות בווירג’יניה ובמרילנד. גידולו הביא לפריחת הכלכלה הקולוניאלית אך גם לעבדות אפריקנית נרחבת. היה קיים למעשה מעגל קסמים מרושע שבו סחר העבדים עושה דרכו מאפריקה לאמריקה, שם העבדים מגדלים טבק שמיוצא לאירופה, והאירופאים יוצאים לאפריקה כדי לתדלק את הסחר המחודש. לא רק של טבק, אלא גם של כותנה וסוכר. גם בסוכר אגב יש את האפקט ההתמכרותי, למרות שהוא אינו נחשב נרקוטי ולכן הוא ״מתנקש שקט״. לא כמו הטבק שהוא מתנקש קצת יותר רעשני ואקטיבי. תעשיית הטבק מגלגלת למעלה מ־800 מיליארד דולר בשנה, מעסיקה מעל 100 מיליון אנשים, וגורמת למותם של יותר מ־8 מיליון מדי שנה.

הטבק הוא גם דוגמא מושלמת לכך שלפעמים הממסד משתף באופן מודע פעולה עם סימום המוני, כולל אספקה שוטפת של סיגריות לחיילים בצבא, כי לסיגריות אחרי הכל יש אפקט מועיל – לניקוטין יש השפעה כמעט מיידית (הוא חודר למוח תוך 10–20 שניות), הוא גורם לשחרור אדרנלין ודופמין, יוצר ערנות, ומה טוב יותר מחייל ערני? בעיקר הוא מדכא תיאבון, ומה יותר טוב מחייל שלא זקוק לצאת מדושן וכבד לקרב? ואם כבר קשר בין ניקוטין לסוכר, מדבר על ״קבעון אוראלי״, אנשים מעשנים בדרך כלל מדוכאי תאבון ולכן רזים, וכשנגמלים רעבים ואוכלים מכל הבא ליד, שבעצמו הוא סוכר ממכר, ולכן הם משמינים. מגפת ההשמנה היא לא רק בגלל זמינות אינסופית של סוכרים, אלא גם בגלל רעב קליני.

בהקשר הזה ניתן להזכיר את ספרו של נורמן אוהלר ״אקסטזה טוטאלית״ (Blitzed), שמהווה מקור חשוב להבנת השימוש הממוסד השיטתי בחומרים פסיכואקטיביים ככלי לשליטה ויעילות במלחמה. ולא רק במלחמה, אלא גם באזרחות. החיילים השתמשו באופיאטים, קוקאין, אמפטמינים וטבק בכמויות עצומות. הדבר הזה המריץ אותם, שמר עליהם ערניים, ובעיקר יצר בהם תלות חזקה באספקה הסדירה. הטבק, בעיקר, היה ״סם חוקי״, והדבר ממשיך לשמש עד היום בשלל צבאות, ושימש מאז ומתמיד – גם את האמריקאים. חלק ממנות הקרב היה סיגריות, ולדבר היה גם אפקט חברתי, בהפגת מתח וביצירה של אחוות לוחמים. למעשה, ככל שהאווירה יותר מתוחה ודחוקה, רואים עליה במספר המעשנים שעושים זאת כדי ״להרגע״, אבל מצד שני זה גם מחזק את הלכידות. הסיגריות הן מין ה״סומה״ של האקסלי, שומר את ההמונים שמחים ומאושרים, אך מסוממים ונשלטים. הממסד במאה העשרים היה יותר ״ממסד דתי תפקודי״, שבו היה חשוב לשמור על ההמונים מתפקדים, נשלטים וצייתנים.

ואז, תשאל השאלה, האם החומרים האלה רעים בהכרח? אם הם עושים כל כך רע, ושולטים בצורה כל כך זדונית, האם זה לא בגלל הריכוזיות הגדולה של הספקים שלהם? ואולי יש מקום ללגליזציה, שתאפשר מעט לשחרר את ההשגחה ההדוקה, ולתעשה ״דמוקרטיזציה״ של החומרים הללו. כמובן, כשבמקביל מסבירים את המסוכנות שלהם, ומגבירים את האחריות. הדבר עשוי גם לעודד מחקר שיסנתז רק את החומרים היעילים מהצמחים הללו, או לפחות יפתח את אותם הצמחים רק עם חומרים שאינם ממכרים וניתנים לוויסות. בקנאביס זה קרה, למרות שקרה גם הדברק ההפוך, פיתחו זנים פוטנטיים יותר וממכרים יותר.

הבעיה היא, לפיכך, לא בטכנולוגיה הניתנת לניצול לרעה, אלא בריכוזיות, במחסור באינפורמציה (ובדיס-אינפורמציה), ובעיקר, בעובדה שמדובר בתוצר טבעי, מעטים חוקרים את זה באמת, אי אפשר לרשום על זה פטנט, ואין לחברות אינטרס להשקיע בזה. שוב אנו חוזרים לפוליטיקה ולכלכלה, ולנזקיה של החשיבה הקפיטליסטית.

פרופ׳ יניב צפויה להרחיב בנושא הכלכלה מאחורי סחורות צמחיות בסדרת הרצאות שתשא בעתיד במסגרת ״הרצאות מהכורסא״. אחד מהפרקים בסדרה יעסוק באופיום, בטבק ובקוקה. וכן: פרקים על תירס, חיטה, קפה, תה וכו׳.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×