image 4

הקוקה ומקומו בתרבויות האנדים

לפני שמספרים על הקוקה, יש להזכיר: קוקאין הוא אולי חומר שגורם לאופוריה, גירוי עצבי ודיכוי תאבון, אבל קוקאין זה לא קוקה, ולעיסת קוקה אינה מביאה לתופעות אלה. לעיסת קוקה מביאה להמרצה עדינה, בערך כמו שכוס קפה או סיגריה עושים. והשתמשו בזה בעיקר כדי לקבל בוסט של אנרגיה וצלילות מחשבה, ולהפחתת תחושות רעב, צמא ועייפות. אנריקה מאייר מאונ׳ ייל תיאר זאת כך: ״במונחים של עוצמה וסכנה, השימוש בקוקה שונה מהשימוש בקוקאין כמו תחבורה בחמור לעומת תחבורה במטוס״.

ושלא יובן לא נכון, האינדיאנים למדו איך לבצע מניפולציה כימית עדינה כדי לתגבר את החוויה, אבל גם תמריץ שכזה נחשב עדין. הקוקאין משתחרר מהקוקה רק בנוכחות חומרים אלקליים, כלומר מלחים שמתקבלים לאחר שריפות, אפר של חומרים שונים, בעיקר צמחיים. בחומר אלקלי שכזה שנקרא llipt’a, משתמשים בדרך כלל כשלועסים את הקוקה כדי להגביר את הפרשת החומר הזה, בדרך כלל בשילוב עם ממתיקים שמעט מעדנים את הטעם וגורמים לצריכה להיות קצת יותר נעימה.

למה הם היו צריכים בכלל את ההרגל הזה? הסביבה ההררית הגבוהה של האנדים היא קרה, דלת חמצן ובעלת קרינה על־סגולה עזה. מדובר בסביבה מהמאתגרות ביותר מבחינה פיזיולוגית שאליהן הסתגל האדם. חיים מעל 3,500 מטרים קשים אפילו למי שמורגל לחיות בגבהים כאלה, לא כל שכן למי שלא, וסובל מצרות כמו מחלת גבהים וכדומה. הקהילה שצרכה ביותר את הקוקה היא זו של חקלאי תפוחי האדמה ורועי הלאמות, שחיו בגבהים האלה. הגבהים הללו לא מאפשרים לצמחיה רבה לשגשג בה בגלל הכפור, מלבד לצמחים עמידים במיוחד כמו קינואה, ואחרים שצומחים מתחת לאדמה (תפוחי אדמה). המישורים ההרריים הצחיחים לא מכילים צמחיה רבה מלבד עשבים נמוכים ודלים, ורק חיות שהותאמו לתנאים הקשים במובנים של צמר ושכבת שומן עבה, יוכלו לרעות שם. בקיצור, תנאי המחיה הלא קלים, מתישים בפני עצמם, ועל כן נדרשים ״עזרים״. הבעיה היא שהקוקה לא מסוגל לגדול בתנאים האלה, ולכן יש צורך לייבא אותו. הדבר הזה מסביר גם את מערכת המסחר המפותחת באנדים, וגם את המעמד המיוחד שהיה לקוקה באותם האיזורים – מתת האלים, שכל מה שקשור אליו מקודש באופן אינהרנטי.

תנאי המחיה הקשים והעובדה שהאדמה לא ידידותית כלפי חקלאות הפכה את אלת הפריון (פאצ׳אמאמה) לפטרונית כל מה שיסייע במחיה שם: תפוחי האדמה נחשבו לילדיה, הלאמות נחשבו כייצוגים פיגורטיביים שלה, והקוקה נחשב כדרך לתקשר איתה. מנחות קוקה ניתנו לה. שמאנים, שנטלו כמויות גדולות יותר ממנה, היו משתמשים בעליה כדי לנחש ולהטיל גורלות, ולתקשר עימה ועם ישויות קרובות אליה, רוחות ההרים.

מן הסתם כחלק מהיותה אלת פריון, יש גם את עניין המין. אני מניח שהם שמו לב שהקוקה ידידותית מאוד למין, למרות שמהעיון הקצרצר בספרות לא דיברו על כך. מה שכן דיברו עליו הוא שהלאמות נחשבו בהשפעה נוצרית כדמויות מפלציות בסגנון לילית,והן קושרו לגילוי עריות ולנישואי קרובים – כנראה כחלק מהמסורת להפוך אלות פריון לשדות פתייניות. והדבר החשוב יותר, האלה הזאת הפכה לישות שנקראת ״מאמא קוקה״ (או ״קוקומאמה״) שנחשבה כמי שמעניקה את מתת הקוקה לאנושות.

המיתוס המקורי מדבר על כך שמדובר בהתגלמות של אשתו המתה של שליט האינקה, סינצ׳י רוקה. לאחר מותה, הורה סינצ’י רוקה לבנות לה וואקה (huaca – אתר מקודש) ולבצע בה קורבנות קבועים של דם וצ’יצ’ה. במקום צמח לפתע שיח, והוא נחשב לגילוי הראשון של צמח הקוקה. השליט החזיק את עלי הקוקה בפיו כדי להרגיש קרוב לאשתו. מהפירות שצמחו נזרעו מטעים, והעלים שימשו ללעיסה, בעיקר על ידי השליט ובני לוויתו. כך הונצח זכרה והפולחן התרחב בקרב האצולה, בעוד שהשימוש בצמח היה אסור לעם הפשוט.

זהו סיפור יפה שמסביר מעט על הסוציולוגיה המוקדמת של הקוקה, שאכן היה צמח ששמור לכהנים ולאצולה. אבל בתקופה הספרדית הוא עבר חילון, והתפשט גם בקרב פשוטי העם. יש הסוברים שזה בגלל שהוא הפך להיות צמח שהוא חלק מהזהות האתנית של האינדיאנים, בתקופה של דיכוי קולוניאלי. בכל מקרה, הכנסיה דאגה לזהם את מורשתה של ״מאמא קוקה״ והציגה אותה כזונה נימפומנית שעקב יחסי אהבים רבים נקרעה לשניים בידי מאהביה, מגופה צמח שיח הקוקה, וכך הפכה מהיבט של בשר ויצר לצמח מקודש. עם זאת ההיבט שלו כאפרודיזיאק נשמר גם בדימוי זה, שכן ההסבר הסוציולוגי הוא שבטקס לעיסת הקוקה העממי, משתתפים רק גברים. מצד שני, הגברים האלה מורשים להשתתף בטקס רק בתנאי אחד, שהם סיפקו מינית את נשותיהם. באתיקה הקתולית, מין אמנם נחשב מגונה, אבל אם כבר מין, אז לפחות שיקיימו את מצווה ״עונה״.

כאמור, טקס לעיסת הקוקה הפך למרכיב בזהות של האינדיאנים בתקופה הקולוניאלית, שבו המוני העם גם כן משתתפים. אם כי, ברור שמדובר ברידוד של טקס עתיק ואקסקלוסיבי הרבה יותר. עם זאת, קווי המתאר כנראה נותרו בעיניהם. במרכזו של הטקס יש שאיפה לאיחוד עם שלוש הישויות הקוסמיות: אלת הפוריות (פאצ׳המאמה), הנוף המקודש (Tirakuna) ורוחות השבט (Ayllu) שמגולמות באבות הקדמונים. ביחד עם פניות הנימוס מצרפים גם תפילה קטנה ומשאלה, שכנראה היתה טקס מאגי בזמן שמי שערך אותו היה שמאן ולא סתם אפנדי.

הפרטים הטכניים של הטקס כוללים בחירה וסידור של שלושה עלים יפים מן הצרור של עלי הקוקה, שמן הסתם מייצגים את אותו השילוש הקדוש (פעם: הישויות הקוסמיות, במהדורה הנוצרית, ישו ושני הוריו – מריה הקדושה והאל האב). הצרור נקרא k’intu. לפני שמכניסים אותה בפה נושפים עליו אוויר בצמוד לתפילה, שאיפה שנקראת phukuy. הלעיסה עצמה נקראת hallpay, וכזכור נעשית בנוכחות אפר צמחים.

מה שקורה מאחורי הקלעים הוא שהעלים עצמם מתפקדים כמשדר שמאפנן את המסרים שמבקש האדם לשלוח כאנרגיה חיונית שנקראת sami. כל מי שמשתתף בטקס הזה תורם להתאבכות הגלית של המסר המקודש, כשעלי הקוקה מתפקדים בעצם כסוג של לחם הקודש במיסה, אם נצמד בחזרה לדימוי הנוצרי. טקס המיסה מטבעו הוא קהילתי, כשמנחה הטקס הוא הכומר. במקור מדובר היה כנראה במפגש בין שמאן לבין פרנסי הקהילה, כשהנשיפה היא חלק מהסקרמנט שבו מעבירים את המאנה מהשבט אותו הם מייצגים אל הקוקה – סוג של מה שעושים עם השעיר לעזאזל ביום כיפור בבית המקדש. במסגרת זו היו השמאנים מקיימים טקסי תקשור שמבררים על גורל הקהילה, משל היתה זו כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ומחכה שהלשון של הזהורית תהפוך ללבנה. הטקס הזה שנקרא qhaway, היה בעצם פריסה של מפה בשם unkhuña, ואז זריקה של עלי הקוקה ונסיון לפרש את התוצאה על פי הכיוון והצד עליהם נפלו. או בקיצור: דיווינציה.

אנקדוטה נעימה לסיום. הספרדים גילו שפועלי הכפיה האינדיאנים נעזרים בקוקה כדי לחדש את כוחותיהם ולעמוד בתנאי העבודה הקשים במכרות ובמטעים. הם גילו שמדובר בתרופת פלא שהשפעתה, כפי שנאמר לעיל, דומה לקפה, והבינו שהם יכולים לייבא את זה לאירופה ולעשות כסף. וכך עשו. וכפי שהיו בתי קפה, שאליהם היו נוהרים אנשים כדי לקבל תמריץ ולהסתמם, כך קרה גם עם הקוקאין, ובעיקר לאחר שהוא בודד במעבדה באמצע המאה ה-19. כמובן שלא היו בתי קוקה, אבל כן היו פאבים יוקרתיים, והיה מי שהמציא קוקטילים ששילבו משקאות חריפים המחוזקים במילה האחרונה בתחום הקסם: תרופת הפלא, הקוקאין. הידוע מכולם היה Vin Mariani – קוקטיל שהוא למעשה תערובת של יין ותמצית עלי קוקה. כל המי ומי התלהבו והיללו אותו.

אבל הבעיה היא שהוא היה אלכוהולי, ובאמריקה התגברה התנועה נגד אלכוהול. מה עושים? מחפשים תחליף, ומשתמשים בסוכר. ג’ון סטית’ פמברטון מג’ורג’יה חיקה את משקה מריאני, אך נאלץ להחליף את היין בסירופ סוכר ב-1886. המשקה נטול האלכוהול, שהכיל קוקאין, זכה לשם "קוקה-קולה – משקה המתינות". באיזה שהוא שלב בתחילת המאה ה-20 פתאום הבינו את הסכנה ההתמכרותית של הקוקאין וליהגו על כך שטוב יהיה אם יוציאו אותו מהחוק ויתירו אותו רק במסגרת שימוש מבוקר וממסדי. אז הקוקה הוצא מהמתכון של קוקה-קולה. אבל האלמנט הממכר נשאר שם: סוכר שממכר פי 8 מקוקאין.

ביבליוגרפיה:
Catherine J. Allen – The Hold Life Has Coca and Cultural Identity in an Andean Community (1988)
Amy Sue Biondich, Jeremy David Joslin – Coca: The History and Medical Significance of an Ancient Andean Tradition (2016)
Paul Richard Steele, Catherine J. Allen – handbook of inca mythology (2004)
Coca in Every Day Life: An Exploration of the Life, Culture, and Beliefs of Indigenous Andeans through Traditional Coca Practices

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×