טבק, טקסים, אינדיאנים, קדושה, רוחניות

המשמעות הרוחנית של הטבק בקרב האינדיאנים

הטבק (Nicotiana) הוא אחד הצמחים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על שימוש בו כבר לפני אלפי שנים, ותפוצה על כל יבשת אמריקה, מה שמראה גם על סחר, גם על נדידה וגם על מעבר מסורות. משערים שהתרבות של הטבק החל כבר לפני 8000 שנה, ובכל מקרה, מה שברור הוא שעד לפני 500 שנה, הוא לא היה ידוע ב״עולם הישן״.

ויש לדייק, כי מחוץ לעולם הישן הוא היה ידוע גם באוסטרליה, כנראה. בקרב האבוריג׳ינים קיימת מין תערובת בשם pituri שעשויה מזן מקומי של ניקוטינה. השימוש בה אמנם מתועד רק מהמאה ה-18, אבל מסתמן שמדובר בשימוש עתיק בו בקרב האבוריג׳ינים והוא מושרש בתרבותם. החוקרים לא יודעים אם היה קשר בין התרבויות הפסיפיות, ומשערים שהשימוש בשני הצדדים של האוקיינוס התפתח באופן בלתי תלוי. בכל מקרה, כאמור, השימוש מתועד לראשונה רק מ-1770, ובעקבות החשיפה הוא דעך מאוד, בין השאר בגלל התחליף הזול וה״חילוני״ שלו, הסיגריות.

שני המינים העיקריים של הטבק המתורבת הם, Nicotiana rustica ו־Nicotiana tabacum, עליו מבוסס הטבק המסחרי. בסוג Nicotiana ישנם שישים מינים: 60% מקורם בדרום אמריקה, 25% באוסטרליה והאוקיינוס השקט הדרומי, ו־15% בצפון אמריקה. כך, ניתן להניח שהמסלול של הטבק היה מדרום לצפון.

לא ברור מה מקורו של הזן ממנו תורבת הטבק, אך יש המשערים שיש משהו במיתולוגיה שך בני המאיה. בני המאיה הם קבוצת עממים, שקיימו ציוויליזציה מתקדמת במרכז אמריקה ואחד ממנהגיהם הבולטים היה עישון טבק. רוב הכתבים שלהם נכחדו מלבד, כתבים של בני שבט אחד, בני הקיצ׳ה מגוואטמלה, שממסורתם נשתמר הפופול ווך, וממנו בעצם אפשר להסיק ולבנות תילי תילים. בני הקיצ׳ה משייכים את הטבק לטוהיל, אל האש, המקושר עם העשן המיתמר מהר הגעש. אנו נשים לב להרבה אסוציאציות של תופעות טבע לעישון, וזו הראשית מהם – הרי געש. לפי הכתוב בפופול ווך, בני הקיצ׳ה קיבלו את אלוהותו של טוהיל בעת איסוף השבטים במקום מוצאתם המיתי ״טולאן״. איפה זה טולאן? כל שבט מאיה טוען שזה במקום אחר, בין אם במקסיקו או בהונדורס. בעקרון, זה יכול להיות בכל מקום באמריקה המרכזית.

מסופר שטוהיל דרש קורבן דם בתמורה לאש. ואת הדם היה יונק כמו שתינוק יונק משדי אימו. יש הרואים בכך דימוי לשאיפת הטבק, כשהאש והדם אינם אלא דימוי לעישון, מטאפורה לטבק. יש כאלה שרואים בכך הצדקה לקורבן אדם, הכנסיה לדוגמה שבגלל זה אסרה את הטבק וראתה בו נגע (למעשה עד היום, בתואנות רפואיות). העובדה היא שהעמים נדרשו במשך שנים להביא קורבן אש, שהתפרש כקורבן טבק, ואפילו מין קורבן ביכורים, שבו היבול הראשון של הטבק ניתן במתנה לאלים, או לא כמתנה אלא כ״גמול״ בעבור מתנת האש, והרי האלים לא נותנים סתם מתנות.

בשביל שיהיה יבול טבק, ויבול ראוי, צריך שדות טובים ופוריים, ולכן אדמות מניבות היו מוקד לחיכוך בין עמים. עמים שכבשו את האדמות הללו נקראים בהיסטוריה של הקיצ׳ה, נקראים ״גנבי האש״. בזמן שהם גנבו את אותן האדמות, מתואר כיצד האש ״כבתה״.

הר הגעש ״טקפה״ (Tecapa) נמצא באל סלוודור. אל סלוודור היא ארץ שמלאה בהרי געש, מה אם כן מיוחד בהר הזה? ראשית, המילה ״טקפה״ קשורה לשורש שפירושו ״לשאוב״ או ״לשאוף״, קונוטציה טבקית מובהקת. שנית, לפי מסורת בני הקיצ׳ה, מדובר במקום משכנו של האל חקאוויץ (qʼaqʼawitz) שפירוש שמו בשפות בני המאיה הוא ״הר האש״, וגם ״ההר הראשון״. משמע, זהו בעצם הזיהוי שלהם לאותו ״טולאן״. האל הזה לעיתים נחשב כשותפו של טוהיל ולעיתים מוחלף איתו, כחלק משילוש אלים המזוהים האחד עם השני.

לכאורה, מורדות ההר הזה הם אותם השדות הפוריים של הטבק, האדמה המקודשת המקושרת לאותו אל. לאורך ההיסטוריה, בני הקיצ׳ה נאבקו מול שבטים אחרים על שליטה באזור זה ולעיתים ידם לא היתה על העליונה. בימים שכאלה, הם נאלצו לנהל משא ומתן מביש ולהשיג זרעים דרך שליחים. הם ניסו לגדל את הזרעים האלה בטריטוריות שלהם, ללא הצלחה. תיאורים אלה מסבירים מדוע האש ״כבתה״.

בכל מקרה, כמובן, הטבק הוא לא רק נחלתם של בני הקיצ׳ה. עממים אחרים ראו בו צמח קדוש ועשו בו שימושים פולחניים וחברתיים (וכמובן רפואיים). לדוגמה, בני ה-Winnebago בצפון ארה״ב מאמינים שהטבק הוא צמח ״בורא הארץ״ יצר על מנת לבני האדם להגיש בקשות לרוחות ולקבל ברכה. הטבק שולב בטקסים, בפולקלור ובאמנות. דמויות של אלים תוארו כמעשנות, לעיתים תוארו ״אלי להבה״ שבראשם שובצו סיגרים. בחלק מהמקרים, הטבק נחשב כהתגלמות של אלים. אצל האצטקים הוא נחשב כגלגול של אלת הפריון צ'יוואקואהואטל. בפופול ווך יש סצנה מיתולוגית שבה גיבורי־עליליה נדרשים לשמור על סיגריהם דולקים במהלך מבחן בעולם התחתון

בתרבויות האלה היה רווח השימוש בהלוצינוגנים, אבל בשונה מצמחים הזייתיים אחרים, שלעיתים לא היה קל להשיג, לא קל להכין, וגם כשהכינו היו מלוות להזיות בדרך כלל תופעות גופניות קשות וסיוטיות, לא היה כך הדבר עם הטבק. היו לו השפעות צפויות, קצרות־טווח יחסית ולא מסכנות חיים, שאיפשרו מגוון רחב של שימושים. ולכן הוא הועדף. נכון, חיפשו הזיות, והטבק נתן רק הרגשה טובה, אז לפעמים שילבו אותו עם חומרים אחרים.

הטבק שימש בעיקר לרפואה, למרות שבחברות מסורתיות אין הבדל גדול מדי בין רפואה לבין דת, ובדרך כלל הגוף והנפש נתפשים כחלק ממכלול הוליסטי. לכן בעצם מי שהשתמש בזה היו השמאנים, שהם לא סתם כהני דת אלא יותר הילרים ומתקשרים. השמאנים היו נושפים עשן על החולים כדי לאתר ליקויים גופניים, "לרכך" את העור לצורך הוצאת חפצים זרים או לגרש ישויות רעות. השימושים הרב תכליתיים של הטבק היו רבים. הוא שימש גם כמשכך כאבים, לטיפול בכאבי שיניים ואוזניים, וכן לריפוי מחלות שונות, מחום ועד פצעים.

מה מקור העישון? יש הסוברים שהעישון התפתח ממנהג קדום של שריפת קטורת בטקסים דתיים וחילוניים. שמאנים הבעירו ענפים, שרפים ועלים ריחניים (כולל טבק), ושאיפת העשן גרמה לתחושות נעימות. ברגע שהם הבינו שזה עושה נעים, הם אמרו לעצמם: למה לא לעשן פומית? אז עשו את זה. מכאן התפתחו הצורות המוכרות של עישון – במקטרות, סיגרים וסיגריות.

עד כמה העישון עתיק? מלבד זרעים שנמצאו ומתארכים אותם לאלפי שנים (וזרעים לא מעידים על עישון אלא על תירבות), יש את העדויות המתבקשות – האביזרים שעימם עישנו את הטבק. הזרעים הקדומים ביותר שסוהו כניקוטינה מתוארכים לבין 2500 ל־1800 לפנה״ס. במקטרות זוהו שרידי ניקוטין בשנים שבין 500 ל־300 לפנה״ס. אבל כמובן שנמצאו גם מקטרות ללא שרידי ניקוטין, מוקדמות בהרבה לכך.

העדויות הארכיאולוגיות מלמדות שלפני 3000 שנה הופיעו מקטרות אבן צינוריות המעידות על עישון. בהמשך התפתחו גם מקטרות מחרס. מקטרות צינוריות הן גופים מוארכים בעלי קצה רחב וקצה צר. בערך ב-200 לספירה נכנסו לשימוש מקטרות פלטפורמה, שכללו פלטפורמה שטוחה, עם קערה גלילית במרכז, בניצב לפלטפורמה. מתקופה זו נמצאו מקטרות מעוטרות ומעוצבות בצורה של עופות דורסים, זאבים, דובים וזוחלים. מהמאה ה־11 ועד המאה ה־16 לספירה הפכו מקטרות ה״מרפק״ לנפוצות ביותר, שנראות כמו המקטרות שאנו מכירים כיום.

המקטרת הפכה לסמל מובהק במנהג ה־calumet ritual – טקס שלום ובריתות בקרב עמים ילידים בצפון אמריקה. העברת המקטרת בין המשתתפים סימלה התחייבות הדדית, והעשן נחשב כמתווך אל הרוחות והאלים. בכך הפכה המקטרת לאובייקט פוליטי, רוחני וחברתי מהמעלה הראשונה.

בתחילה, מניחים כי העישון בוצע על ידי אנשים רמי דרג. יכול להיות שלפני שניתנה רשות לממסד החילוני הוא היה רק בשימוש של בני הממסד הדתי. מתי הוא הפך להיות בשימוש פשוטי העם? סוברים שבעקבות השפע ותלאות הדרך, שבהן היו זקוקים לממריצים, נסדקה חומת ההדרה, וגם שאר שכבות החברה יכלו להשתמש בטבק. לא ידוע אם זה כי הסמכות הדתית נפגעה, וכנראה שלא.

אחת האנקדוטות שהכי אהבתי בסקירת הספרות הקצרה שעשיתי על הטבק, היא מפי שמאן בשם רפאל צ’נצ’ארי משבט השאווי באמזונס. רפאל הלז מסביר כי לשאווי יש מושג של "אם" או "נשמה" לכל צמח בעל עוצמה, ״מורה רוחני״. לטבק יש נשמה כפולה: צד מועיל וצד מזיק, הן תרופה והן נזק, כנראה מאגיה פוגענית. השמאן יכול להחליט עם איזה צד הוא רוצה להתחבר, והדרך שלו לעשות את זה היא באמצעות שימוש בזנים מסוימים, בשלבי נביטה מסויימת, ובהכנה מסויימת. החומרים הם אלה שקובעים את איכותו הרוחנית של הטבק, והם נשלטים בדרך כלל על ידי יצורים שומרים, אותן ״אמהות״ – רוחות יערות וטפילים ניזונים מהצמח. הטפיל הזה הוא זחל Manduca sexta, ״כנימת עש הטבק״, שביכולתה לנטרל ניקוטין ולנצל אותו כהגנה מפני טורפים. האויב הטבעי של התולעת, אגב, היא הצרעה. את זה לא מספר רפאל, אלא אני, ששמתי לב שאחד מהייצוגים הפיגורטיביים של האל חקאוויץ הוא צרעה. למה? אולי כי היא שומרת על הטבק מאותו העש, שנחשב מזיק. מדוע אם כך העש הזה נחשב כיצור השומר על הטבק? אין לי דרך לאמת את זה, אבל אולי משום שאם משתמשים בטבק שנפגע על ידיו, הטבק פחות מסוכן (אין לי מושג).

ביבליוגרפיה:
Jordan Goodman – Tobacco in History: The Cultures of Dependence – 1st Edition (1993)
Jordan Goodman – Tobacco in History and Culture, An Encyclopedia (2005)
Eric Burns – The Smoke of the Gods: A Social History of Tobacco (2006)
Jeremy Narby – Plant Teachers (2021)
Fred Gill – The Case for Tobacco as First Domesticated Plant (2012)

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×