הדודאים בראי היהדות – היבטים אטימולוגיים, אתנובוטניים והיסטוריים

פרופ׳ אמוץ דפני משיק את ספרו החדש ״הדודאים בראי היהדות – היבטים אטימולוגיים, אתנובוטניים והיסטוריים״ שמסכם את מחקרו ארוך השנים בדבר השימוש הפולקלורי בדודא הרפואי. במשך השנים, למיטב ידיעתי כבר מ-1980, אז הוציאו את ספרו ״הדודאים נתנו ריח״, הוא עוסק בפולקלור של שלל צמחי הארץ, ומן הסתם גם בדודא – אבל היה לו עניין מיוחד בדודא, ובצמח הזה הוא השקיע את מיטב שנותיו בעיקר בשני מחקרים: הראשון הוא סקר על שמותיו השונים של הצמח בארבעים ואחת שפות, המשקפים את הפולקלור של שלל התרבויות במרחב שבו גדל הצמח באופן טבעי. את המחקר ערך ביחד עם ברברה בק מהמכון הלאומי הספרדי למחקר, שנחשבת למומחית באשורולוגיה והוציאה בשנה שעברה ספר מקיף על צמחי מרפא במסופוטמיה, ארץ המוצא של הדודא. השני הוא סקירה על שימושיו הרפואיים של הדודא, מן הסתם כאפרודיזיאק אבל לא רק – גם לרפואת עיניים, עור וכו׳. הבעיה שפרופ׳ דפני נתקל בה הוא שבמחקר הבינלאומי נמצאה לקות בסקירת המקורות היהודיים, ולעומת זאת במחקר העברי נמצאה לקות בסקירת המקורות הזרים, וכך בעצם מה הוא מנסה לגשר על הפער הזה ולמלא את החסרים.

אנקדוטה נעימה שגיליתי היום: אם תחפשו את פרי הדודא בזמן הנצתו בערך בחודש יוני, רוב מה שתמצאו זה פירות אכולים. מי שאוכל אותם הוא הצב, הדודא נעזר בו לצורך הפצתו. הצב גם נחשב כסמל פולקלורי לחיזור. צמחים שונים שפריחתם נראית כמו צב, שימשו כקמעות אהבה, שמעוררים את בני המין השני לחזר אחריך. לדוגמה, על מין הדגן הזעזועית גדולה ששיבולתו נראית כמו שריון של צב, סיפר אפרים הראובני בספרו "צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י", שבגלל הצורה שבה הצב מחזר אחרי הצבה, שימש כקמע כזה. הצב ידוע בחיזוריו העיקשים, דופק על שריון הנקבה עד שהיא משתכנעת. כך גם הערבים משתמשים בצמח זה – כך כתב גם פרופ׳ דפני בספרו ״שורשים, שושנים ומלכים״ שיצא לפני כחצי שנה. אני תוהה אם צב הוא סמל פריון לא רק בגלל הזעזועית הגדולה אלא בגלל הדודא.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×