491965529 10161652460458207 7040394788373621360 n

מחית דודא כדם האלים

במיתולוגיה היוונית המושג איכור (ἰχώρ) מציין את נוזל החיים הזורם בעורקי האלים – מעין "דם אלוהי" אתרי, השונה באיכותו מדם בני־אנוש. הומרוס באיליאדה מתאר כיצד כאשר דיומדס פוצע את האלה אפרודיטה בשדה הקרב, לא זורם מפצעיה דם אדום כמקובל, אלא (ספר חמישי, 341-345) “דם אלמותי והוא איכור, אשר זורם בעורקי האלים הברוכים כי הרי אין הם אוכלים לחם אף לא שותים יין נוצץ; על כן חסרי-דם הם וקרויים בני אלמוות”. הסיבה לכך שדם לא רגיל זורם בעורקיהם היא כי תזונתם שונה, והם ניזונים מהנקטר ומהאמברוזיה. נוזל החיים שלהם, וזה שהופך אותם לבני אלמוות, הוא עיבוד של שני המזונות הללו – שבפני עצמם חשודים בעיני כפסיכואקטיביים. אבל אני מקדים את המאוחר.

אמנם צבעו של האיכור לא כתוב במפורש אך חלק מהפרשנים המאוחרים טוענים שהצבע שלו זהוב או צלול. מציינים שהאיכור אמנם מעניק חיי אלמוות אך באופן מפתיע הוא רעיל לבני אדם. כשהאיכור נופל על האדמה, צומחות ממנו ישויות חיות. כשהוא נטף מפצעיו של פרומתאוס, לדוגמא, גדל מטיפותיו עשב קסמים שמדיאה קטפה והשתמשה בו לצורך שיקוי שהעניקה ליאסון.

מהו אותו הצמח? בארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס (ספר 3, 844–853) הוא מתואר ככזה ש״פרחיו כצבע כרכום ושורשו אדמדם כלשד בשר״, ושמכינים ממנו משחה מאלחשת כאב שגורמת לנמשח לא להכוות גם מאש בוערת ולהיאזר באומץ ובעוצמה. טקס העקירה של הצמח מתואר שם, ״האדמה השחורה רעדה, מיני עומק הרעימה, כי שורש צמח טיטנים נגדע״ – ועל פי זה, טוען ריימונד ג׳ קלארק במאמרו ״A Note on Medea's Plant and the Mandrake״ (1968) שהזעקה הזו היא הסימן לכך שהצמח המדובר הוא הדודא, כמו גם האמונה בפולקלור האירופי שדודא נובט ממיצי גוף (זרע, שתן, זיעה וכו׳) של אדם תמים שנענש. מבחינת הצבעים הדבר הזה מסתדר: פרחי הכרכום הם בצבע סגול – כמו הדודא. השורש של הדודא הוא בדרך כלל בצבע חום-זהבהב, כמו צבע של בשר או עור. גם צורתו היא צורה של אדם שהשילו ממנו את עורו. והוא אכן רעיל, אך גם בעל תכונות אנטיספטיות מחד ואנסתטיות מאידך. לצורך כך השתמשו בו הן לחיטוי והן להרגעת כאבים.

דבר לא פחות חשוב: סיפור הרקע לכך שמדיאה מכינה את שיקוי האהבה הזה ליאסון, הוא בכך שאפרודיטה מתבקשת להטיל עליה כישוף על מנת שתסייע לארגונאוטים למצוא את גיזת הזהב. אפרודיטה שולחת את ארוס לירות חץ על מדיאה ולגרום לה להתאהב ביאסון, ולהכין לו את השיקוי. מאחר שדמה של אפרודיטה הוא האיכור, אין לנו אלא להסיק שבעצם אותה ״משחת התעופה״ שרוקחים מן הדודא, שצבעה בצבע זהוב, היא-היא הדם שזורם בעורקיה של אפרודיטה ועל כן יש לו גם יכולות כישוף אהבה – אפרודיזיאק.

השלב הבא, שעדיין לא העמקתי בו הוא מספר ביטויים פואטיים שמופיעים גם בארגונאוטיקה וגם בספר שיר השירים, שמדבר על קסמי הדודאים – והנסיון לחקור את הסיבה לכך. מדובר בכמה מילות מפתח חשודות כמו בתולה שהכתוב מהלל את השדיים המושלמים שלה ואת השפתיים העדינות, ומתאר את הצורה בה היא מאוהבת עד מוות ובאה לפתוח את בריח הדלת תוך שהיא מוחה את דמעותיה עם ידיים נוטפות שמן ובושם, וכשהיא יוצאת לחפש את אהובה, נקבות צביה קלות רגליים מלוות אותה. וכן הלאה והלאה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×