לפני זמן לא רב עסקנו כאן בשאלה האם ריח הניחוח בקורבנות הוא מזון לאלים, ומה בעצם מהותו של הקורבן. הובאה הטענה של ליאן פלדמן מ-NYU: "אחד התפקידים העיקריים של הקורבן היה להאכיל את האלים. בכמה מקומות בתנ"ך, למשל, קורבנות מתוארים כלחמו של האל. כיצד בדיוק אלוהים היה אוכל את האוכל הזה לעולם לא נדון בטקסטים מקראיים, אך אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של קורבן הוא ריחו". אני טענתי כנגד, על פי אינטרפולציה של מה שקראתי אצל אברהם אופיר שמש, שריח הניחוח לא היה כלי להזנת האל, אלא כלי טרנספורמטיבי דווקא להזנת המקריב, שבאמצעותו הוא נעשה מרומם ומתעלה ומשתווה לאל (״גן עדן מוצג כמרחב של שיכרון חושי, ריח הניחוח הוא כמו פורטל אינטרגלקטי של האצלה לעבר המרחב העליון האלוהי״).
כעת, אציג דעה נוספת של החוקרת גונל אקרות (Gunnel Ekroth), פרופסורית למקרא וארכיאולוגיה קלאסית באוניברסיטת אופסלה (Uppsala University) בשבדיה – על פי מאמרה "Zeus, Care for the Burnt: The Division of Meat and the Modes of Sacrificial Communication in Greek Animal Sacrifice", שעוסק במהות הקורבן היווני. לפי אקרות, מטרת הקורבן ביוון העתיקה אינה לספק תזונה לאלים. האלים לא זקוקים למזון, יש להם מזון משלהם – נקטר ואמברוזיה. האלים גם לא זקוקים לשרידים מהנקטר והאמברוזיה שאיך שהוא נותרו בעולם הפיזי, עולם כזה הוא נחות מהותית מהעולם האתרי האלוהי. והאמת היא, שבדיוק זו מטרת הקורבן: הפעלת מערכת תקשורתית וסמלית בין בני האדם לאלים, שמבוססת על הבחנה והיררכיה שבה האלים הם א׳ ובני האדם הם ת׳.
לפי אקרות, מבנה הקורבנות ותכולתם יוצרת חלוקה ברורה, לפחות במסגרת הקורבן העיקרי, הת׳וסיה (Thysia) – החלק הבוער שייך לאלים, והבשר הנאכל – לבני האדם. החלוקה הזו היררכית מצד האלים, ושיתופית מצד בני האדם. כלומר, דרך שיתוף באכילה יש מה שניתן היה להגדיר כ״קומוניטס״. ובשוויון סמלי זה, בני האדם מביעים את נחיתותם מול האלים. הקורבן נחשב כהכרת תודה על הסדר החברתי שהאלוהים מספקים. ולרוב הוא לא נחשב תודה רטרואקטיבית אלא יותר ציפיה, אולי דווקא משום שמימד הזמן הולך לאיבוד בתוך הקומוניטס הזה, ההודאה היא על משהו שיהיה, ולא בהכרח על משהו שהיה. העובדה היא שבמסגרת הקורבן יש תחינה, נדר ובקשה לחסד – ציפיה שהסדר החברתי יישמר, ושהאלוהי יתמזג עם האנושי, במובן הזה שהסדר הקוסמי האלוהי יהיה שורר גם בעולם הפיזי.
אבל כשמדברים על קומוניטס וסדר קוסמי, חשוב לציין שלא כל בני האדם שווים. ההפך, חלק מהסדר הקוסמי הוא היררכיה ברורה שבה כל אחד בתפקידו – אישה היא אישה, עבד הוא עבד, כהן הוא כהן וכו׳. דהיינו, חלוקת הבשר משקפת את המעמד האידאלי באותו סדר חברתי קדוש. מי מקבל בשר, מי לא, מי מקריב, מי כוהן, ומי רק צופה – את זה קובעת חלוקת הבשר, ובכך מתקבלת אותה תועלת מהטקס, שבו ״הסדר החברתי נשמר״.
האלים "נהנים" מהעשן – בעיקר זה של השומן והעצמות, שנחשב למעודן וריחני. אבל לא מדובר בהנאה חושית של האלים, אלא בפעולה שיש לה תוקף מאגי־טקסי: עשן הקורבן עולה, והאל מגיב – לא מתוך צורך, אלא כהכרה בסדר פולחני נכון.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה