ריח הניחוח – מזון לאלים?

ליאן פלדמן, פרופסור ללימודי יהדות באוניברסיטת ניו יורק ומחברת הספר "The Story of Sacrifice: Ritual and Narrative in the Priestly Source", אומרת ל"דיילי ביסט": "באופן כללי, לפחות במזרח התיכון הקדום (כולל ישראל), אחד התפקידים העיקריים של הקורבן היה להאכיל את האלים. בכמה מקומות בתנ"ך, למשל, קורבנות מתוארים כ"אוכל של אלוהים". כיצד בדיוק אלוהים היה אוכל את האוכל הזה לעולם לא נדון בטקסטים מקראיים, אך אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של קורבן הוא ריחו". זו הכוונה ב"ריח ניחוח", מזונו של האל, שנאמר ״את קורבני לחמי לאשי, ריח ניחוחי״.

אני לא בטוח שאני מסכים עם זה. אני לא בטוח שאפשר להתייחס לריח כאל "מזון אלוהי". הריח הוא חלק מה־Set & Setting של המסע הרוחני שמאפשר חיבור לאלוהות, ובמהות – כאשר אתה מריח ונעשה מרומם, אתה נעשה חלק מהאל. או מדויק יותר: אתה "נאצל", אם נשתמש במונחים נאופלטוניים. גם מבחינה אנתרופולוגית אפשר לומר את אותו דבר – הריח הוא כלי לטרנספורמציה סימבולית: תכונה פיזית שהופכת לייצוג של רעיון רוחני. משתמשים בו כבשער חושי שמעביר אותך למרחב הרוחני ומחבר אותך לאלוהות. זהו בדיוק מה שמכונה תיאורגיה.

ביהדות, בכל מקרה, הטענה המקובלת היא שהשימוש בריח מגיע מהשפעה זורואסטרית. בזורואסטריות, ריח רע היה תכונה דמונית – השדים הסריחו, והסירחון נחשב לטומאה. לכן, כדי להסיר טומאה, היה צורך לטהר את המרחב. גם פרשנים מקראיים כמו הרמב"ם טוענים שזהו כל מטרת הקטורת – להסיר ריחות רעים מגופות הקרבנות ומהדם. גם בעולם הכישוף (כלומר, בקבלה, בהרמטיקה), השימוש בריחות מופיע כל הזמן בכל הקשור לחיבור עם העולמות העליונים: תקשורת עם עולם שמעבר, קבלת ידע נסתר, שיח עם מתים, ריפוי של מחלות נפש – או ליתר דיוק, גירוש שדים. מאותה סיבה בדיוק. וכמובן – גם לצורך שיכרון חושים, משום ששיכרון הוא אותה ״נאצלות״, או "אצילות".

בכתבים מדרשיים גן עדן מוצג כמרחב של שיכרון חושי – בספר חנוך, חנוך מובל בידי מלאך דרך שבילי גן העדן, ומה שהוא מוצא שם הם עצים של רכיבי קטורת כמו מור, לבונה, קינמון, נרד וכדומה. בספר אדם וחוה, אותם רכיבים עצמם משמשים כמנחה לאל, שאדם מבקש מהמלאכים לקחת בשבילו לפני גירושו. ואכן, לפי ספר היובלים, הוא מקריב אותם כקטורת ברגע שהוא מכסה את ערוותו. וכך גם יהיה מראהו של המשיח – מבושם בריחות כאלה של בושם, יין ודבש (פסיקתא רבתי). כל אלה אינם באים להוכיח שזהו המזון האלוהי, אלא להראות שזהו סמלו של מי שעלה למדרגת תודעה הגבוהה ביותר.

בטענות אלה אני מסתמך רבות על ספרו של אברהם אופיר שמש, ״ריח גן עדן: ריחות, בשמים וקטורת במסורת היהודית״ (2017), ואת העמדה הזאת אני מתאר כ״לא מילולית״, כלומר, כאשר מדברים על הקרבן כלחם – "לחמי לאשי ריח ניחוחי" – הכוונה היא ש"עשרוני הסולת" והקטורת טעונים באיכות אלוהית, ולא מעבר לכך. אין צורך ללכת רחוק עד כדי לומר שזהו מזון עבור האל.

כאשר האלים גולמו בדמות אנוש בעולם העתיק, המטרה העיקרית הייתה לתארם כיישות מופשטת המייצגת את הטבע האתרי של ההתגלות. ביהדות יש עיקרון שמנסח בדיוק את אותו רעיון: "דיברה תורה בלשון בני אדם" – כלומר, אין כאן האנשה ממשית. וגם כשהאנשה מופיעה, היא אינה מתארת את אלוהים כאדם, אלא כיישות שמופיעה בתוך החומר. במילים אחרות, הקרבן הוא סוג של היפוסטזה (ישות גולמית, נגזרת) של היישות העליונה. כך גם הריח – הוא היפוסטזה חושית. הכינויים והתיאורים (מה שמכונה "מקור כהני – P") צריכים להיקרא ככאלה שנכתבו בהשפעת הפלטוניזם התיכון – אותה תפיסה מיסטית מוקדמת של הפילוסופיה האפלטונית, שתקרא בהמשך בשם ניאופלטוניזם. הניאופלטוניזם הוא המפתח להבנה.

אלן אדוארדס בספרו ״The Jewel in the Lotus״ (1967), כותב: ״צחנת הקרביים מקרבנות בעלי חיים הייתה סיבה נוספת לשימוש בקטורת. ריח של בשר נרקב נחשב גם הוא לריח ניחוח לה׳״. הוא מצטט את הנאמר במדרש שיר השירים רבה ד׳ ו׳:

"רבי אבהו ורבי לוי חד אמר: בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו, עשה ערלותיהן גבעה וזרחה עליהן החמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי האשים, ואמר הקב"ה: לכשיבואו בניו של זה לידי עבירות ומעשים רעים, אני נזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהם, והופך להם מידת הדין למדת רחמים. מה טעם? אלך לי אל הר המור. ר' לוי אמר: בשעה שמל יהושע את בני ישראל, העמיד להם ערלותיהם גבעה וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי אישים. באותה שעה אמר הקב"ה: לכשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים, אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים, והופך להם מידת הדין לרחמים. "

אני רואה בכך הוכחה לטענה זו: הריח של הערלות לא היה ריח של בשר נרקב, אלא הריח של תוצרי־הלוואי של קיום המצווה היה כמו ריח ניחוח — משום שהוא היה, במהותו, האצלה אלוהית (emanation). העשן היה, במהותו, "טלפורטציה" של ההשתקפות של מקיימי המצווה אל המרחב העליון האלוהי (ה״אתר״). כמובן, מי שאני מתאר כ״נון ליטרליסטיים״ כמו אברהם אופיר שמש, לא היו משתמשים ברטוריקה האינטר־גלקטית שבה אני משתמש, וגם לא היו נוקטים בביטויים הפסיכדליים שלי. הם היו מסבירים זאת בצורה עקיפה, תוך שימוש בלשון חז"לית מסורתית.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×