בעבר עסקנו באפשרות שתהליך הייצור של סגול צורי מעורר לאורך זמן הרעלת ברום שמתאפיינת בתופעות לוואי נוירולוגיות ופסיכוטרופיות, וזה היה הזרז שגרם לקדמונים לייצר אותו ולהפוך אותו לקדוש. אבל מסתבר שהברומיזם הוא רק משהו צדדי ויש בסגול הצורי רעלן אחר, שאולי הוא הזרז העיקרי – המורקסין.
מה שמייחד את הסגול הצורי הוא ״תרכובת ברומואורגנית״ ייחודית שנמצאת בו ואי אפשר למצוא אותה בשום דרך אחרת מלבד עיבוד ההפרשה של החלזון הימי. מה שמיוחד בתרכובות כאלה הוא שהן בעצם מולקולות של צבען אינדיגו ש״מחוזקות״ באטומים של ברום. ספציפית בסגול הצורי זה נקרא 6,6′-dibromoindigo. התוספת של אטומי הברום לתרכובת האינדיגו משפיעה על מבנה הקשרים הכפולים המצומדים במולקולה (לא משנה מה זה) ובכך משנה את האופן שבו היא בולעת ומשקפת אור – מה שמוביל לצבע הארגמן העמוק הייחודי. הצימודים הללו גם הופכים את הצבע לעמיד כל כך כשהוא נצמד לצמר, עמיד משמעותו ״אינו דוהה״.
מה שקורה בדרך הוא המון חמצונים ופירוקים מורכבים ועדינים, שקורים באמצעות חשיפה לאור וחמצן ביחד עם ממסים כלשהם. בסופו של התהליך הכימי שכולל תהליכים ״רצוא ושוב״ שבו מבצעים צעד ואז היפוכו ואז שוב וכן הלאה, או-אז ורק אז, התרכובות הברומואורגניות האלה מתחמצנות ונקשרות זו לזו, וכך נוצר הפיגמנט הבלתי־מסיס, סגול כהה ועמיד.
אלא מאי? במשך התהליך הזה נפלטות לאוויר כל מיני תרכובות אחרות. אחת מהן הוא המולקולה מורקסין (murexine), המכונה גם urocanoylcholine. מבחינת המערכת של החילזון, המורקסין הוא רעלן הגנתי שנמצא באותה בלוטת הפרשה, אך כאמור אין לו תפקיד בפיגמנטציה, והוא ״מסונן״, בין אם בכוונה תחילה ובין אם בלי להתכוון. כנראה בלי להתכוון, קדמונינו לא היו כימאים, הם בסך הכל היו נסיינים מוטרפים, שכנראה התענגו על מה שהמורקסין גורם לו. ובכן, למה גורם המורקסין?
המורקסין הוא מה שנקרא ״אסטר״, אסביר מיד. ככזה, ובעיקר משום שהוא מכיל חומר שקוראים לו ״כולין״, הוא מחקה פעולה של אסטר אחר שנקרא אצטילכולין (Acetylcholine), שבמקרה הוא נוירוטרנסמיטור חשוב, שמעביר אותות בין תאי עצב לשרירים. האצטילכולין משפיע על שרירים רצוניים ועל המערכת הפרא-סימפתטית, כלומר קצב הלב, מערכת העיכול, כלי הדם וכו׳. הוא גם אחראי על יכולות הלמידה, הזכרון, הריכוז והערנות במח. פגיעות במערכת האצטילכולין במוח קשורות למחלות נוירולוגיות כמו אלצהיימר. על הדבר הזה קיבלו מדענים (הנרי דייל ושות׳) פרס נובל בזמן שחקרו רעלן אחר שמשבש את פעילות האצטילכולין – הארגוט, עוד חומר סגול.
המורקסין כאמור הוא אסטר. אסטר הוא תרכובת כימית שנוצרת מחיבור בין חומצה לבין אלכוהול, תוך פליטת מולקולת מים. הכולין הוא אותו חומר דמוי אלכוהול באסטר הספציפי שדיברנו עליו, וגם המורקסין מורכב מכולין. אבל במקום שיורכב מחומצה אצטית, הוא מורכב מחומצה אחרת שלא משנה מה היא (נקראת חומצה אורוקאנית). וכך נוצר חומר דמוי אצטילכולין, אבל בשונה מאצטילכולין שמתפרק במהירות, המורקסין לא מתפרק. הפירוק שנגרם בעקבות אנזים כלשהוא (אצטילכולין־אסטראז) לא משפיע על המורקסין וכך לא יוצר את הפירוק, שמאפשר את ההפעלה המחודשת של העצב באופן מבוקר. כך נוצר בעצם עודף של גירוי עצבי, ומה הכוונה? עוויתות, או לחלופין שיבוש המכניזם השרירי, כלומר שיתוק, או מה שנקרא ״דיכוי עצבי״.
אחד מהמנגנונים שייפגעו כתוצאה מאותו דיכוי עצבי הוא מנגנון הנשימה, הווה אומר, האדם לא נושם, מרכזי הנשימה בגזע המוח ממשיכים לשדר פקודות לנשום, אך שרירי הביצוע – כלומר, הסרעפת והשרירים הבין-צלעיים – אינם מגיבים (אגב, אחד מהתסמינים של סטורציה נמוכה של חמצן בגוף היא ידיים סגולות – ראו תמונה). כך בעצם מגיעים למצב שבו למרות שהמח רוצה ומצפה, חמצן לא מגיע אליו. וכשחמצן לא מגיע למח מתרחשת תופעה הנקראת ״היפוקסיה״. את ההיפוקסיה פגשנו במחקריו של פרופ׳ רן ברקאי, זו היתה הסיבה לטענתו שהאדם הקדמון חיפש את חברת המערות העמוקות, וככל שעמוק יותר, טוב יותר. כי ככל שעמוק יותר, ובייחוד כשיש אש בסביבה שצורכת את כל החמצן שנותר באוויר והופכת אותו לפחמן דו חמצני – יש פחות חמצן ויותר אפשרות להגיע למחסור קליני בחמצן למח, שגורם לאותה ההיפוקסיה.
היפוקסיה קלה גורמת לפגיעה במרכז העיבוד החושי, הרגשי והתודעתי. בהעדר חמצן נוצרת פעילות חשמלית לא סדירה, משהו שדומה להתקף אפילפסיה או דיסוציאציה, ניתוק חושי. כשהיא מתגברת, מתפתחת אופוריה ותחושת שחרור מהגוף. תופעה זו תועדה בין טייסים, צוללים, מטפסים בגובה רב, ואף בניסוי חנק חלקי. ככל שהמצב מחמיר, מופיעות הזיות חזותיות, שמיעתיות או סינסתזיות. מופיע בלבול עמוק, דליריום ולבסוף אובדן הכרה… שעשוי להמנע אילו האדם יונשם בשלב כלשהוא. ההנשמה יכולה להיות באופן מלאכותי, ויכולה להיות גם באופן טבעי אם הרעל שנספג בגוף התפוגג. כלומר, אם לא נצרכה כמות קטלנית של רעל אלא רק כמות מתונה. ואל הכמות הזו ניסו יצרני הסגול הצורי לכוון. במונחים רפואיים הדבר הזה נקרא שיתוק נשימתי זמני הפיך ללא גרימת נזק מוחי. מי שהגיע למצב הזה הפך לקדוש.
כדי להגיע לזה צורכים מורקסין. לא בבליעה, כי מורקסין מתפרק בקיבה, אלא באמצעות מגע עורי ובעיקר דרך סדקים בעור, או באמצעות שאיפה. את החלזונות היו מתסיסים ומרקיבים ומחממים, דבר שיוצר חממה לרעלים וגזים הנפלטים ונטמעים בגופו של אומן ייצור הסגול הצורי.
נוכל להניח תרחיש שבו יצרני צבע, שאולי נחשבו בכלל כהנים, פיתחו לאורך הדורות הבנה פרקטית של השפעות האדים הנפלטים במהלך חימום בלוטת ההפרשה. כך הם תיעלו את ההשפעות הללו לכדי טקס דתי שלם שבו חניך, או חבר במעמד הכהונה, נכנס לחלל סגור או הוט-בוקס, שם נשרפות בלוטות של חלזונות מומסים, ובליווי קטורת או בשמים אחרים. האדים העולים מכילים גם תוצרים ראשוניים של סגול צורי, וגם חומרים נוירואקטיביים. תוך דקות, מתחילה תחושת בלבול ואופוריה, ומתרחשת הרפיה מתקדמת של הגוף. החניך מפסיק לשלוט בשרירי גופו – עד כי נשימתו נחלשת, אולי נפסקת. ברגע זה, שבו החניך מפרכס ונשמתו יוצאת אל מסע מחוץ לגופו (נשמה, כלומר הנשימה), חבריו מבצעים לו מין הנשמה או עיסוי פרימיטיביים. עם תחילת ההתאוששות הטבעית, הוא חוזר לנשום – אט אט הגוף מתעורר, תודעתו מתבהרת, והחוויה מתגבשת לכדי נראטיב של מוות ולידה־מחדש.
דרך אגב, לא ברור אם צריך קטורת. כנראה שכן, אבל אסטרים הם גם החומרים שנותנים לפירות את טעמם המתוק ואת ריחם, כך שיכול להיות (לא ניסיתי) שגם ככה המקום היה ריחני, אם כי דווקא על חלזונות רקובים נוהגים לספר (ודווקא בגלל הברום) שמדובר בריח מסריח בלתי נסבל, אז אולי בכל זאת צריך קטורת.
בפוסט אחר דיברתי גם על הערצת הנחש בקרב בני הזולו. הנחש נקרא ״איממבה״, פיתון, אבל כנראה שהכוונה לנחש הממבה, שנפוץ גם באתיופיה. ארס של נחש ממבה עלול לגרום בין השאר להיפוקסיה. יכול להיות שהנחש היה נערץ דווקא מסיבה זו, הארס שלו גורם לשיתוק נשימתי. היו חולבים ארס של נחש ונותנים כמות מיקרוסקופית לנחנך כדי שיחווה חוויה חוץ גופית אך בשימוש בפרקטיקות נגד הכשות, הוא היה חוזר לאיתנו לאחר הטיפול. ומה מסתבר? שמיצוי אתנולי מהחלבלוב יכול להפחית את התמותה והפגיעות הפיזיולוגיות שגורם ארס הנחש – לפחות בניסוי על עכברי מעבדה ממיצוי שנלקח מ-Euphorbia hirta.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה