לרגל צאת ספרו של פרופ׳ אמוץ דפני ״הדודאים בראי היהדות״
בעניין הדודאים יש לי איזה שהוא ״וורט״, אבל אני לא בטוח שאין מקום לחקור אותו. יוסף בן מתתיהו ב״קדמוניות היהודים״ מכנה את הדודאים ״בערס״, ומתאר את טקס עקירתו – קושרים כלב לשורש, וגורמים לו לעקור אותו, ואז הוא סופג את הקללה ומת. יוסף בן מתתיהו מכנה גם את הדודא במקום אחר ״תפוחי דודאים״, שזהו שם ידוע של דודאים משום שתפוח הוא כינוי כללי לפרי שנראה יפה ומתוק. וגם תאנה הוא שם ידוע לפרי מתוק, ועל כן הדודאים בירמיהו מכונים ״דודאי תאנים״. אבל הכינוי ״בערס״ הוא יחידאי, אין מקור אחר חוץ מיוספוס שמזכיר אותו והשאלה אם כך כינו אותו בדרך כלל, או שזה כינוי על שם המקום בו הוא נמצא. יוספוס מציין אכן שלמקום קוראים כך, אך זהו גם שם הפרי. נניח שבאמת כך קראו לפרי, ולמקום קראו על שם הפרי כי היתה בו ״חורשה״ ידועה. לא ברור.
ומה פירוש השם בערס? יש סברה שטוענת, כפי שטוען גם יוספוס, שבגלל שהשורש שלו מפיץ אור ונראה כמו ״מנורת השטן״, בערס הוא מלשון בערה. מצד שני, יש גם את מי שטוען (לא זוכר את המקור) שבגלל שמדובר במקום שנמצא בסביבות ים המלח, מן הסתם בנחלת ראובן, הרי שמדובר בעצם בצורה היוונית של המילה העברית ״בארה״, שמסופר שהיה נשיא ראובן בזמן הגלייתם. בארה היה לפי המדרש אביו של הושע.
הדודא שימש אצל מכשפים. מן הסתם עשו ממנו משחת תעופה. באינקוויזיציה הואשמו רבים מהעולים על המוקד באחזקת דודא. והמכשף הכי מפורסם בתנ״ך הוא בלעם בן בעור – ששמו מצלצל מאוד מאותה ה״בערה״. אני שואל את עצמי את זה מקרי או לא. ואז אני חושב על משמעות השם ״בלעם״ או כפי שנקרא מלך אדום בספר בראשית שגם אביו נקרא ״בעור״, ״בלע״.
בלע נחשב כדבר רע. הוא מקושר עם טפשות ועם שכרון ולפעמים עם שניהם. מן הסתם כי שיכורים מזילים ריר, או לחלופין בולעים אותו. בתנ״ך לא ברור אם בליעה היא משהו שמכניסים מהפה ולחוץ, או משהו שהוא בעצם תחושה רעה כללית על הבן אדם שגורמת לו להקיא או לשלשל. ואכן, זה מה שגורמת מנת יתר של סולנין – הקאות ובחילות. מצד שני בדודא אין הרבה סולנין ודווקא יש בו המון אלקלואידים אחרים, טרופניים. מן הסתם גם הוא גורם לתחושה כללית רעה, אך הקשר בינו לבין בליעה הוא שהוא גורם ליובש בפה ולקשיים בבליעה.
בתנ״ך אנו מוצאים כמה ביטויים שקשורים לתופעות הפיזיולוגיות הללו: "כמה לא תשעה ממני, לא תרפני עד בלעי רוקי", "חיל בלע ויקיאנו מבטנו, יורישנו אל". בלעם עצמו נקרא ״גבר שתום עין״, ואולי לא הכוונה שהיה עיוור או מנוקר בעינו אלא דווקא שאישוניו הורחבו עד למצב שבו הם כיסו את כל הקשתית, עד שסתמו אותה. אני לא יודע אם זה קשור לכך שאת הבארות שחפר אברהם ״סיתמום פלישתים״. אברהם בדרך כלל נחשב במדרשים כניגוד הגמור של בלעם, על סמך העובדה ששניהם השכימו בבוקר וחבשו את חמוריהם. אם אצל יוספוס החיה שעקרה את הדודא היא כלב, בספר ״צוואת השבטים״, בצוואת יששכר, נאמר שראובן עקר את הדודאים בספר בראשית דווקא באמצעות חמור ועל כן יששכר סומל בתור ״חמור גרם״.
חשוב לציין שעל בלק נאמר בספר דברים שהוא ״שכר עליך את בלעם״. כך גם בספר נחמיה. מה שמזכיר בעצם את המילה ״שיכור״, שמתאר את ההזיות והבלבול, תופעות נוירולוגיות שנובעות מצריכת דודא. אנו רואים כמה דוגמאות בתנ״ך שבהם מתואר השכרון הזה כ״בלע״,כמו לדוגמה: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש", "נבלעו מן היין תעו בשיכר", "יחוגו ינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע".
אנו רואים את הקשר בין זה לבין שטיון, שהיא בעצם תכונתו של הכסיל, או לחלופין של ה״בער״, מי ש״התבלע״ על פי פסוק זה. "דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו". סביר להניח שמדברים כאן על חמור, שנחשב בתנ״ך בתור חיה טפשה, או לחלופין על כלב שוטה, מן הסתם חולה בכלבת, שמאופיינת בהזלת ריר.
לסיכום: בלעם בן בעור הוא לא סתם נביא, הוא הניגוד של הנביא. כי נביא הוא מי שמשתמש בתור הדודאים בתור אנתאוגן לשם ה׳ ומצליח בדרכו, אך הנביא שהיה בלעם הוא מי שמשתמש באנתאוגן הזה שלא לרצון ה׳ ועל כן נכשל.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה