פירות יבשים בט״ו בשבט, לזכר הנבואה?

בט"ו בשבט אוכלים פירות מיובשים. פירות מיובשים הם פירות שעברו תהליך שימור. כך פירות יכולים להיאכל גם מחוץ לעונת ההבשלה שלהם, ועדיין יהיה בהם ערך תזונתי. ובחלק מהמקרים לא הערך התזונתי הוא החשוב אלא דווקא הערך הרפואי שלהם, כלומר האלקלואידים שיש בהם חומרים פעילים, ישמרו על האפקטיביות שלהם. והסיבה שאני מדבר דווקא על שימור תכונות, קשורה לכך שלפי הטענה שאני מנסה להוכיח, נביאים קדמונים היו צורכים את הדודא בצורה של פרי יבש, בעיקר מפני שהפרי מבשיל ב"ימי קציר חיטים", אבל לפעמים צריך להתנבא בחורף, ומה עושים אז? ומה עושים במקרה שראש השנה לאילנות הוא בחורף?

לכן אני מחפש בפרקים שמדברים על נבואה אזכורים לפירות מיובשים. בתנ"ך הם מכונים "קיץ". ואכן אני מוצא, בישעיהו כ"ח. "והיתה ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים, כביכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה". הפסוק הזה מדבר על צריכה של פרי כשהוא עדיין בוסר בטרם הבשיל לחלוטין ובטרם יובש. הביקורת היא על האנשים שצורכים את הפרי בטרם גימורו, וכתוצאה מכך נכשלים. הם נוטים לצרוך אותו כשרואים שהעלים מתחילים לנבול, ורואים בכך סימן (שווא) להבשלת הפירות. בפסוקים שלאחר מכן הכשלון מתבטא בכך שהם מקיאים, ואנחנו רואים משחק מילים בין "קיץ", שהוא המצב הרצוי של הפרי, לבין "קיא צואה" שהוא המצב הלא רצוי אליו מביא הפרי. הסברה שלי היא שהפרי שנצרך שלא כיאות הוא פרי הדודא, שאנשים היו צורכים על מנת להכנס להזיות, אבל העובדה שהם לא היו מיומנים דיים או שמא פזיזים, גרמה להם להכשל ולקבל הרעלה שהתבטאה בכאבי בטן, סחרחורות, ואם מתייחסים לתכונות הפסיכואקטיביות של הפרי אז אולי גם סיוטים.

מדובר בסברה יפה, אבל בשביל זה צריך להוכיח שאכן פירות כאלה משמרים את התכונות שלהם לאחר ייבוש. לכן נעזרתי במחקר שתוצאותיו מראות שבמקרה של הדודאים ספציפית ניתן לייבש את הפרי בצורה מבוקרת כך שהאפקטיביות של האלקלואידים ישתמרו. שיטות הייבוש הקדומות היו ייבוש בשמש וברוח – לרוב באוויר חם ופתוח. כלומר, במקום עם לחות נמוכה ואוויר יבש. שמש קופחת במזג אוויר מזרח תיכוני בשום מקרה לא יכול להגיע לטמפרטורה שתסכן את יציבות האלקלואידים. במקרה הקיצוני, היא מסוגלת להגיע ל-50 מעלות.

במחקר נמצא שאלקלואידים טרופניים כמו אטרופין וסקופולאמין הראו יציבות תרמית גבוהה, בתנאי טמפרטורה נמוכים (80 מעלות ומטה) ובסביבה חומצית. ייבוש איטי בטרמפטורות כאלה הוא אידאלי משום שהוא לא גורם לפירוק החומרים הפעילים כמו ויטמינים ואלקלואידים וגם לא את מרקם הפרי. אטרופין וסקופולאמין נחשב כאלקלואידים רגישים לעומת אחרים, אך בתנאים כאלה של טמפרטורות נמוכות ויובש הראו יציבות גבוהה יחסית. ומכאן: תאורטית, זו דרך מצויינת לשימור פירות הדודא.

"הוכחה" נוספת לכך שנבואה נעשתה בסביבה של סלסלת פירות מיובשים אפשר לראות בנבואות עמוס וירמיהו. עמוס (פרק ח') התנבא בנוכחות "כלוב קיץ". ירמיהו התנבא בנוכחות "דודאי תאנים", וכן בנוכחות "סיר נפוח". שלושת אלה מדברים בעצם על כלי קיבול (כלוב, דוד, סיר) שבו נמצא פרי מסוים מאוד במצב יבש. היינו יכולים לומר שמדובר סתם בדבלים, כלומר תאנים מיובשות, אבל א. תאנים הוא כינוי כללי לפירות מתוקים, שמתוקים גם במצב מיובש, בדיוק כמו שתפוח הוא כינוי כללי לפרי שבמצב בשל נראה יפה ו"נפוח". ובמקרה כך נקראים גם הדודאים, כתאנים וכתפוחים, והכינוי העממי שלהם הוא "לפוח" (בשינויי למנ"ר)

%

ההנחה שכשכתוב "דודאי תאנים" מדובר בדודאים היא לא כי מדובר ב"דודאי". נכון, זה משחק מילים יפה, אבל ניתן להסתפק בכך שדוד הוא מלשון סיר. מצד שני, אנחנו צריכים להתייחס אל תאנים בחשדנות. נכון, למה להתחכם כשאתה יכול להניח שזה סטרייט פורוורד ושתאנה היא תאנה? מצד שני, צריך לקחת בחשבון שאבותינו לא היו בוטנאים וכפי שכתפוח או כפרי הדר כינו כל פרי שנראה יפה, כתאנה הם כינו כל פרי מתוק וכענב כינו כל פרי שהמרקם שלו הוא בשרני, ובעיקר כשהוא קטן בגודל של עינב. ההנחה שכשמדברים על גפן, תאנה ורימון מדברים בעצם על פירות שונים בזיהויים הבוטני מהגפן, התאנה והרימון שאנו מדברים עליהם קשורה לכך שהרבה צמחים ממשפחת הסולניים נראים קטנים ובשרניים כענבים, מתוקים כתאנה ובעלי גביע עוטף שנראה רימון. כמו כן הם צריכים להיות בשלים בשיעור המדויק כדי שיהיו אכילים, ולרוב זה קורה רגע לפני שהם נראים כנובלים, העלווה שלהם נראית נבולה. וכשאוכלים אותם לעיתים נתקפים בתופעות פיזיולוגיות שנחוות רע, מה שנקרא בעברית מקראית "תואנה" או "תאניה ואניה". ולכן, הרבה יותר מתאים לשחק את משחק המילים הזה של תאנה עם דודא. מעבר לכך, כשמנסים לזהות את פרי עץ הדעת, הרבה פעמים מדברים על התאנה, ובעיקר משום שלאחר שנפקחו עיניהם של אדם וחווה הם לקחו "עלה תאנה". לחלופין יש המזהים עם ענבים, דווקא בגלל ה"מרורות" שהביאו לעולם – שוב, קונוטציה של רעל ושכרון. כמובן, יש גם המזהים כאתרוג וכתפוח – דווקא בגלל ההדר והיופי של הפרי.

הטענה היא לא שהשתמשו ספציפית במנדרגורה, אלא בפירות מהמשפחה שלו שהמשותף לכולם הוא שיש בהם את מה שנקרא "אלקלואידים טרופאניים". יש המון רפרנסים ממדרשים לכך שהפירות הללו ותכונותיהם היו מוכרים בפולקלור, ואף בהקשר הדתי. כמו לדוגמה, יוסף בן מתתיהו תיאר את הציץ של הכהן הגדול כגביע העטיף של צמח השכרון. באותו הפסוק שכתוב קיץ ניתן למצוא את המילה "ציץ נובל", כאמור, כי ישעיהו לועג לנביאי השקר שהם מעמידים פני לקטים מומחים בכך שהם ממהרים לבלוע את הפרי מרגע שהעלים שלו מראים התחלה של סימני קמילה. כך שדודאים אינם פרי מיוחד להזיות, אלא בסך הכל פרי זמין. זה יכול בהחלט להיות שכרון. מה שחשוב הוא שיהיו בו האלקלואידים הללו. אנו רואים שגם באירופה כינו דודאים (מנדרגורה) צמחים שבכלל לא היו בוטנית כאלה, כמו לדוגמה אטרופה בלדונה ושכרון שחור.

הערה: אותו ישעיהו מתואר שנתן לחזקיהו למרוח על השחין "דבלת תאנים". לא נמצא בשום מקום שלתאנים יש סגולות לרפואה דרמטולוגית, אך לעומת זאת לדודאים כן. ולא רק שיש, אלא שעל שמם, כביכול, האל אשמון, נקרא כך, כי המשחה שמרחו על הפצעים נקראה בשפתם אז "שמן". על כן כשישעיהו מדבר לטענתי על הדודאים הוא מדגיש "ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים" הוא מדבר על השמן הזה. ובמשחק מילים הוא מציין בהמשך הפרק "כי שמנו כזב מחסנו", כי לשים או "שמנו" זה אותן אותיות כמו "שמן". כפי שאנו שמים לב, יש המון משחקי מילים.

בעניין העלווה הנבולה של דודאים אנו רואים המון פעמים שהנביאים מדברים בדימויים של נבילה של גפן ותאנה בענייני גלות וגאולה, "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל", "וכל צבאם יבול כנבול עלה וכנבלת תאנה" וכו'. הגפן והתאנה הם אותם פירות של השכרון והסולנום (גפן, או כפי שכתוב במלכים "גפן השדה") והדודא (תאנה). ואם כבר מדברים על גפן השדה, אז כשאחד מבני הנביאים ליקטו פקועות שדה, שים לב לאיפה הוא השליך אותם – סיר הנזיד. שוב מדובר על כלי קיבול שמכיל בתוכו פירות כלשהם שבמראיהם ניתן להתבלבל ביניהם לבין פירות רעילים. הטענה שלי היא שמדובר לא בצמחים שלוקטו בטעות בגלל מראה אחר, אלא בצמחים שלוקטו בכוונה תחילה אך על ידי לקט לא מנוסה מספיק, שטעה באיתור הפירות המתאימים מבחינת בשלותם.

%

אסכם את האקסיומה: בשפה העתיקה כינו דברים על פי דברים שלהם הם דומים. לפיכך: אי אפשר להתחקות אחר האטימולוגיה של דברים בצורה ישירה אלא רק בצורה עקיפה. לפיכך: מילה נקראה כפי שהיא נקראה, כי היא נגזרת מדבר שקשור לדבר שדומה למה שהמילה מתארת. לפיכך: דברים כונו בשמות כלליים. אפילו גפן מקורה בעצם במילה "שיח" (gapnu). וענב מקורה במילה "פרי" (inbu). ולכן, אי אפשר לגזור זיהוי בוטני מכינוי כללי.

אקסיומה נוספת היא שבטקסים דתיים במזרח הקרוב העתיק השתמשו בצמחים משני תודעה. הדבר שידוע הוא שהשתמשו בטקסי טראנס בטקסים דתיים ובטקסי נבואה. אבל איך הגיעו לזה, לא ידוע. אני טוען שבאמצעות הצמחים שכונו "גפן" ו"תאנה". לכל טקסט דתי יש פן נסתר ופן נגלה. בשל אוקולטיזציה משתמשים ברמזים ובמשחקי מילים. ישנו גם דבר כזה שנקרא "קריפטולקט" או "אנטי שפה" שמשתמשים בכלים הללו, כדי לגרום לאנשים מבחוץ להבין משהו א' בעוד כשהם מתכוונים למשהו ב'. הטענה שלי היא ששבעת המינים הם חלק מהקריפטולקט הזה, שבו תאנה וגפן הם בעצם כינויים של צמחים שונים. קריפטולקט לדוגמה הוא נוהל דיבור ברשת. לך תסביר למישהו למה סבך צמחים נקרא "מיוערת", האם מדובר חד משמעית בעצים ומסוג מסוים? ולמה "מקל" זה רובה, האם כי צה"ל משתמש ברובי עץ?

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×