פילים משתכרים: מיתוס או מציאות?

דייוויד ליווינגסטון (1813–1873) היה מגלה ארצות, רופא ומיסיונר סקוטי, מהבולטים ביותר בחקירת יבשת אפריקה בתקופה הוויקטוריאנית. בספרו המפורסם והמצליח ביותר "Missionary Travels and Researches in South Africa" משנת 1857 הוא דיווח כיצד פילים אפריקאים נמשכים לפירות של סוג מסוים של עץ דקל, המורולה (Sclerocarya birrea) או תמר עין-החתול (Borassus). הוא ציין כי הפילים מוכנים לנדוד מרחקים עצומים כדי למצוא את הפירות הללו כשהם בשלים ונושרים על הקרקע, ולאחר שהפירות עוברים תסיסה טבעית בשמש ונוצר בהם אלכוהול, הפילים שאוכלים אותם מפגינים סימני שכרות ברורים, הם הופכים קולניים, נפרדים מהעדר, מתחילים לחצרץ בקול רם בבלבול ולבהות בחלל באופוריה מוחלטת.

צריך לזכור כמה פיל שוקל (בין 3 ל-5 טון) כדי להבין מה זה אומר להשתכר. בשביל להשתכר צריך לספוג כל כך הרבה אתנול עד למצב שבו הוא יחדור למחזור הדם, יחצה את מחסום הדם-מח וידכא את מערכת העצבים המרכזית (חישבו ומצאו: 1,500 פירות מותססים היטב בבת אחת). אחרי שהפיל עושה את זה הוא מאבד את העכבות החשובים ביותר שלו. פילים נשענים ככלל על מנהיגות מטריארכלית תקיפה, לכידות קבוצתית וערבות הדדית להגנה על הפרטים והגורים. תחת השפעת האתנול, הפיל השיכור חווה התפרקות זמנית אך דרמטית של הנורמות: הסדר והסמכות המטריארכלית מוחלפים בהתנהגות אינדיבידואלית כאוטית, התקשורת המבוקרת הופכת למפגע קולי, והלכידות החברתית מתפרקת ברמה כזו שהפיל נפרד מהעדר המוגן, נוטש את המבנה ההיררכי והופך לאינדיבידואל עצמאי הפועל במצב מוחלש וחשוף לסכנות.

נשאלת השאלה: אם פילים משתכרים ככה, האם הם עושים את זה במודע או לא? האם זה רציונלי לאבד את ההגנה של העדר ולהיות חשוף לסכנות עד כדי מוות? לא בגלל הרעלה, אלא פשוט בגלל סכנת טריפה. אז אני שמח לבשר שהמדע מאוד לא אוהב את הרעיון הזה שיונקים מחפשים שינוי תודעה, ולכן מחקרים לא מעטים פוסלים את זה על הסף בטענה שמדובר במיתוס ובהיסק גרוע. פילים, וחיות בכלל, הם מתעקשים, לא בוחרים להשתכר ובטח לא מחפשים את זה. הם בסך הכל נגררים. הם נמשכים לסוכר, לריח המתוק שלו ולעובדה שמדובר באנרגיה קלה וזמינה. הם עושים את זה תוך חוסר מודעות להשלכות המשכרות של המשקה, וכל הדיבור על האופן שבו הם מחפשים להתמסטל הוא השלכה חסרת בסיס של התנהגות אנושית.

הנה סרטונים שמראים כיצד חיות משתכרות מאכילת הפירות הללו

המחקרים שנעשו בהמשך טענו שהסרטונים מהסוג הזה מבוימים, ולא באמת מראים שכרות. הם טענו שאם החיות באמת השתכרו זה כי הזריקו אלכוהול לפירות. וגם אם זה באמת נכון, השכרות היא לא באמת מאלכוהול אלא מהרעלה ביולוגית אחרת, של חיפושיות לדוגמה. המחקרים הראו שאין סבירות שפיל יהיה מסוגל לאכול כל כך הרבה פירות מותססים בבת אחת ברמה שתזין אותו במספיק אלכוהול. זה גדול ביותר מפי 4 מהתצרוכת היומית שלו, והקיבה שלו לא מסוגלת להחזיק כל כך הרבה פירות. השאלה היא אם זו הפרכה מוחלטת, כי מחקרים אחרים מראים שסטטיסטית הגיוני שאפילו לפיל תהיה מוטציה גנטית שתשבש את היכולת שלו לפרק אלכוהול ואפילו מכמות יחסית קטנה הוא ישתכר. ואצל חיות קטנות יותר, עם מסת גוף נמוכה יותר, הסיכוי הרבה יותר סביר שזה יקרה, כלומר המנגנון לא צריך להיות עד כדי כך משובש כדי שכמות האלכוהול תרעיל אותם יחסית למסת הגוף הקטנה שלהם. הדבר הזה הרי קורה לבן אדם נכון לעכשיו הדבר הזה בגדר מיתוס, אבל לא כזה שהופרך לחלוטין.

מה הפרי עושה לאנשים? מסתבר שיש המון מחקרים על מרולה, אבל רובם מדברים על ההשפעות החיוביות של הפרי. המחקרים ברובם על פוטנציאל ההתססה הייחודי של הפרי. בטבע יש עליו הרבה יותר שמרי בר מאשר פירות אחרים ולכן הצירוף של פרופיל הסוכרים הסוכרים שלו ביחד עם המצאות שלהם גורם לפרי לתסוס לריכוז אלכוהול של אחוזים בודדים באופן ספונטני, וזה נחשב תסיסה איכותית הרבה יותר מזו של פירות אחרים שאם רוצים להתסיס אותם צריך להוסיף להם "שמרי תרבות" באופן מבוקר ולטפח את התסיסה. וגם מצאו שהתסיסה לא מפרקת את הויטמינים ונוגדי החמצון בו, בשונה מפירות אחרים, ולכן חיות נמשכות לפרי מבחינה אבולוציונית, כי הוא עדיין משתלם להם מבחינה אנרגטית. בכל מקרה אין עדות שהאלכוהול יותר איכותי או יותר משכר, או שיש בפרי חומרים אחרים שגורמים לו להספג טוב יותר בקיבה או לא להיות מסונן בכבד.





הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×