ד"ר חן מרקס מתארח בפודקאסט הספרותי של מיה סלע ב"כאן תרבות" ומדבר על תשוקת נחש לנשים נשואות ובכלל זה תשוקת הנחש הקדמוני לחווה, ועל טקסים מאגים לסילוק נחשים חרמנים במיוחד.
הדבר הזה הוא קליקבייט, כי זה עוסק במין "אדום", אבל מה שד"ר מרקס שכח לציין, ומציין בספרו המצוין "הצד האפל של היופי והכיעור" (שגילוי נאות קיבלתי אישית ממנו בליווי הקדשה), זה שכל דיבור על מין ובעיקר מין עם נחשים, זה שם קוד לחוויות מיסטיות מתעתעות, שבהן נחשפים לכל מיני כוחות רוחניים שמושרשים בשורשים עליונים, תנינים שצוללים בתוך יאורים עמוקים מכדי שאדם בעל תודעה מפותחת ככל שתהיה, יהיה מסוגל להתמודד איתם, ואפילו משה רבינו עליו השלום כמסופר במדרש זוהר פרשת בא פחד מלהתמודד עם "התנים הגדול הרובץ בתוך יאורו" ולכן הקדוש ברוך הוא אמר אליו "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה".
בספרו מראה ד"ר מרקס כיצד פתיינות של שטנים שמתחזים לנשים יפות המנסות למכור את גופן בעבור גילוי שמות קדושים, היא בעצם קאבר סטורי לאותן חוויות מיסטיות שאני לא יודע אם לקרוא להן קשות. יכול להיות שהן רכות ועדינות, ונעימות, אבל האדם שחווה את מה שחווה יכול להגיע לאיזו שהיא התגלות כפרנית ואז לומר "שמא שתי רשויות הן", ולומר בטעות "מים מים" כשהוא מגיע אל אבני שיש טהור.
ורמז לדבר שמדובר בשינוי תודעה הוא שחוץ ממה שכתוב בבראשית רבה על הנחש, ש"מתוך שראה אותם מתעסקין ב'דרך ארץ', נתאוה לה", לחווה, יש מדרש אחר באבות דרבי נתן, שמספר שהרגש לא היה תאווה אלא קנאה, שקינא הנחש באדם הראשון על כך שחווה משרתת אותו והמלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין בגן עדן. דהיינו חווה משולה לבשר ויין. היין הוא משנה תודעה, הבשר לא אמור להיות קשור אלא אם כן מקבלים את הפרשנות שמדובר ברפרנס למרזח ששם היו אוכלים בשר ושותים יין, על מנת להגיע לחוויה פסיכדלית ספציפית שתיארתי בפוסטים קודמים. מכל מקום, היין חוזר גם בטקס המאגי שד"ר מרקס מתאר לסילוק נחש שנכנס לתוך איבר מינה של אישה ומסרב לצאת משם.
הדיבורים על יחסי מין ובעיקר יחסי מין עם נחש, שמסמל את ה"פארמקון", כלומר משהו שמצד אחד הוא סמל הרפואה אבל מצד שני הוא סמל הרעל, הם רמז עבה לכך שכל הסיפור שעומד מתחת לפני השטח, ביהדות "העמוקה" בפרט ובדת בכלל, הוא שימוש בסמים משני תודעה וחוויות מהסוג השלישי.
בהזדמנות זו אבקש להמליץ על הספר בחום!
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה