פולחן והתקדשות של סלעים טבעיים שבהם נצפו או הוטבעו "עקבות רגליים" היא תופעה המכונה במחקר הארכיאולוגי והפולקלורי Petrosomatoglyphs או Divina Vestigia. המונח נגזר מיוונית: Petro (סלע/אבן), Soma (גוף), ו-Glyphe (חריטה/חציבה). זוהי תופעה תרבותית ואוניברסלית נפוצה חובקת עולם. תרבויות ודתות שונות בכל היבשות פירשו שקעים, שקעים גיאולוגיים או עקבות מאובנות בסלעים כחותם מוחשי שהותירו אלים, גיבורים מיתולוגיים, נביאים או בעלי חיים קדושים.
מקור ההערצה אליהם נובע משילוב של תפיסות דתיות, תיאולוגיות, אנתרופולוגיות ופסיכולוגיות העומדות בבסיס המפגש האנושי עם הנוף והטבע.
לפני שאנחנו הולכים להסברים פסיכולוגיים, כדאי שנתפוס את המיתולוגיה כמדע קדום, הסיפורים מסבירים את העולם, ואם אתה רואה אנומליה בטבע, כשיש לך היום מדע, ויש לך הסבר שיבאר לך את אי ההבנה, למה הקרקע נראית כפי שהיא נראית, ואיך הסלע קיבל את הצורה שלו, שקע בלייה טבעי, בור קרסטי, עקבות מאובנים וכו׳ – כל עוד הוא עושה שכל אתה מרוצה מעצמך שהבנת. פעם שהיו נתקלים הדברים האלה אבל לא היתה גאולוגיה, פליאונטולוגיה וכו׳. התודעה האנושית פירשה את הצורות המוזרות הללו רק דרך נרטיבים מיתולוגיים, וזיהתה אותן באופנים האלה.
אבל כמובן שיש לזה הסבר פסיכולוגי: עקבה נתפסת לא כסמל מופשט בלבד, אלא כעדות פיזית ומוחשית לכך שיצור עילאי דרך באופן ממש על פני האדמה, כלומר שיש עדות מוחשית לנוכחות האלוהית בתוך המרחב הפיזי. המקום בו האלוהי והאנושי מצטלבים. זה דבר שהיה חשוב מאוד לקדמונים. אבל גם הותיר עליהם הרבה רושם, דווקא כי הרעיון שבו דבר כל כך קשה כמו סלע, התרכך כי אותו יצור חי כאילו פסע בתוך בוץ, זו הפגנת עוצמה אלוהית המשנה את חוקי הטבע והחומר. ובגלל שיש כאן נוכחות אלוהית ש״קידשה״ את המקום, הקדושה כנראה מדבקת, לפחות במובן שניתן לנצל את הנוכחות שלה כדי לקבל ברכה. אז נוגעים בסלע, דורכים בתוכו, לוקחים ממנו אבק, מנשקים אותו, שופכים אליו נוזלים וכו׳. כל דבר שיעזור לנכס מעט מהמשאב הנדיר הזה ולשמור אותו כקמע.
בפסקאות הבאות אתן כמה דוגמאות מהעולם ואחר כך מהארץ, אשתדל ללכת מהמוקדם והפגאני למאוחר והמונותאיסטי ואני מקווה שאצליח.
בטנזניה יש מקום שבו עקבות של האדם הקדמון הוטבעו באפר געשי לפני כמה מיליוני שנים. בני שבט המסאי מזהים את זה כעקבות רגליו של הגיבור המיתולוגי והענק לקלנגה.
לפי הקודקס הפלורנטיני (האצטקים במקסיקו), לאחר שהאל קצלקואטל הודח וגורש מבירתו טולה (Tula) על ידי כוחותיו של האל טזקאטליפוקה, הוא יצא למסע מזרחה לעבר הארץ המיתולוגית טלאפאלאן. במהלך מנוסתו, כשהוא עייף ומתוסכל, הוא עצר לנוח, התיישב על סלע גדול ונשען עליו עם ידיו. מפאת כוחו האלוהי והמשקל הרוחני של יגונו, אבני הסלע התרככו כמו בוץ, וידיו, כפות רגליו ואחוריו שקעו לתוך האבן והותירו בה חותם קבוע וברור. לכן המקום נקרא בשפת הנהואטל היא "מקום הטבעת כפות הידיים", טמקפאלקו. האגדה מספרת שבאותו מקום הוא הביט לאחור לעבר עירו טולה ובכה בכי תמרורים, ודמעותיו היו כה חמות וקשות שהן נקבו חורים נוספים בסלע.
בסין, עקבות מאובנות של דינוזאורים בסלעי אדמה נערצו במשך מאות שנים. על הר לואוגואן נערצו עקבות זאורופוד (Sauropoda) כעקבות "הקרנף האלוהי", ובמחוז שאנשי נערצו עקבות תרופודים (Theropoda) כעקבותיה של "ציפור הזהב". בני שבט האונונדגה, הנבאחו, ההופי והזוני בצפון אמריקה ערכו טקסי מנחה וריפוי מול עקבות מאובנות של דינוזאורים ושל "רוח השמיים" בסלעי אבן חול (כגון במונאבי), כשהם מזהים בהן את עקבותיהן של רוחות הקצ'ינה והענקים. שבט האצ'ומאווי סגדו לסלע גרניט ובו שקע המכונה Ja-mul dok-im-choi ("עקבת איש-הקויוטי"), המזוהה עם יצור הבריאה המיתולוגי.
כולנו מכירים את הסיפור על איך שהתושבים ביוון העתיקה פירשו מאובנים ענקיים כשרידים של גיבורים מיתולוגיים, טיטאנים וענקים (כמו הקיקלופים). אלה אמנם לא היו דינוזאורים אלא סתם יונקים נכחדים בעידן הקרח,אבל עדיין. הסיפור מסתבר בכל זאת קשור לדינוזאורים ולסין, כי מסתבר, כך מספרת אדריאן מאיור שאת רוב המידע לקחתי מספרה, שהמיתוס על הגריפון, חיה עם גוף אריה וראש עיט, נולד אצל סוחרים וכוורים שמצאו מאובנים של הדינוזאור פרוטוצרטופס (Protoceratops). אבל זה היה במדבר גובי (הסמוך לסין). הסיפורים עליהם נדדו ליוון דרך נתיבי המסחר.
בוויילס, סלע הניצב בראש ההר ונושא שקע אליפטי המערץ את עקבת רגלו של קבל (Cavall), כלב הציד המיתולוגי של המלך ארתור. בסקוטלנד יש מקום שנקרא מבצר דונאד, אתר היסטורי שבו חרוטה כף רגל בסלע הטבעי, ושימש להכתרת מלכי ממלכת דאל ריאטה הגאלים כדי לסמל את חיבור המלך לאדמת המולדת.
מיתוס המלאך מיכאל הנאבק בדרקון הוא סמל אחרית הימים, ומקורו בחזון יוחנן, אך הוא בעצם העתקה של מיתוסים רבים מרחבי המזרח על גיבור או מלאך הנאבק במפלצת תהומות, כמו הלוייתן או התנין, מאבק של בעל בים, מרדוך בתיאמת, או פריידון וזהאק. בכל המיתוסים מדובר בעצם ב״חזרה הנצחית״, כלומר במשהו שקרה פעם וצפוי לקרות בעתיד, דבר שיסמל את קץ הימים והגאולה. שלל מקומות סלעיים ובעיקר תהומות עם נקיקים ונקרות שנראים כמו עקבות רגליים יוחסו למלאך מיכאל או לגיבורים אחרים, כמו לדוגמה הרקולס שבסיפוריו נאבק עם לא מפלצת אחת אלא כמה. תבחרו. יש להרקולס 12 מעללים.
בסרי לנקה יש מקום בשם סרי פאדה, מילולית ״כף הרגל הקדושה״ (פאדה, כמו פדיקור). על פסגתו יש שקע באורך כ-1.8 מטרים וכל דת ומסורת מייחסת אותו למישהו אחר. הבודהיסטים מייחסים את זה לבודהה, ההינדואיסטים לשיווה, המוסלמים והנוצרים מייחסים את זה לאדם הראשון, ברגע שדרך לראשונה בארץ לאחר שגורש מגן עדן. לכן גם המקום נקרא ״פסגת אדם״. מצד שני ברחבי אסיה יש המוני מקומות שבהם דרך בודהה וקודשו, החל מהודו וכלה בסין ובתאילנד (כגון מקדש Phra Phutthabat). ואם לא בודהה אז אל או ישות זו או אחרת, וישנו או השד גאיאסורה.
המוסלמים מאמינים שמוחמד דרך בכל מיני מקומות בחצי האי ערב. יש גם כאלה שמאמינים שבאבן השתיה, שם יש שקע גדול בסלע, הוא דרך. ולא סתם דרך אלא רגע לפני שעלה השמיימה במסע הלילי. מצד שני, נראה שהמוסלמים איסלמו מיתוס קדום יותר. היהודים מכנים את זה אבן השתיה, כי זה המקום ממנו ״נשתת״ העולם. והשאלה היא איך ידעו את זה, במסכת יומא נאמר שהשקע הוא בעצם המקום שבו היה מקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים. מסתבר שאבן השתיה היא בעצם קודש הקודשים, וכשהיה נכנס לפני ולפנים היה נכנס בעצם לשם.
אבל למה דווקא שם ולמה דווקא קטורת? כנראה שישנה מסורת דחויה שהאבן הזו היא האבן שבה בעצם ״נגע״ הקדוש ברוך הוא, והמגע שלו גרם לה להתפשט הלאה והלאה עד שהעולם כולו היה נברא. כלומר, זה המקום של ״המפץ הגדול״. ואיך הוא עשה את זה? המקום שהוא נגע הפך לשקע שבו מקטירים, אז או שהמגע שלו הוא בעצם אותו הגץ שמדליק את הקטורת והעשן של הקטורת הוא אותה התפשטות (או שהקטורת בהיותה פסיכואקטיבית היא אותו הכח האלוהי), או שמדובר בעצם במקום שבו הוקרב הקורבן של האדם הראשון לאחר גירושו מגן עדן. הרמב״ם מפתח אתהטענה הזאת, ולטענתו מדובר לא רק במקום שבו הקריב האדם הראשון אלא גם אחר כך קין והבל, נח לאחר המבול ואפילו אברהם אבינו שעקד עליו את יצחק. שהרי המקום נקרא לפיכך הר המוריה. אבל הי, מור היא קטורת, וכל קטורת צריכה כן. אז זה הכן.
למה המוסלמים אם כך דחו את הסיפור היפה הזה? סברה נראה היא שהסיפור הזה ״מגשים״ את האלוהים, שהרי איך זה יכול להיות שאלוהים יכול לגעת במקום? האיסלם דוחה את זה ומאשים את היהודים בכך. אז הם הפכו את זה במקום לאלוהים סתם למלאך, גבריאל (ג׳יבריל). אבל המהדרין מהם שדוחים את הגשמתם של המלאכים, העדיפו לדחות גם את המסורת הזו ולייחס אותה למוחמד, שפגש אמנם את גבריאל במסע הלילה, אבל ג׳יבריל כל כך רם הוד והדר שאין לדמות אותו. וגם כשמנסים, זה מוגזם ולא נתפס, בטח לא בשביל שקע קטן שכזה. בחדית' המופיע בצחיח אל-בוח'ארי ובצחיח מוסלם, מסופר כי כאשר מוחמד ראה את ג'יבריל בצורתו האמיתית, הוא היה עצום כל כך עד שחסם את כל המרחב שבין השמים לארץ ואת האופק כולו. הוא ישב על כס תלוי בין השמים לארץ. כנפיו, ויש לו 600 כאלה, היו כה עצומות, שפרישת כנף אחת בלבד הספיקה כדי למלא או לחסום את המזרח ואת המערב. נשרו מהן אבנים יקרות בצבעים מרהיבים, והם מילאו את האופק ביופי וזוהר עז.
למוסלמים יש גם מקבילה לסיפור על עקדת יצחק, למרות שהוא לא קשור לעקדה, אף כי ישמעאל אכן נעקד באיזור (הר ערפאת). אבל אחרי שנעקד וניצל, אלוהים ציווה על אברהם לבנות לעצמו בית. אז אברהם בנה את הכעבה. הוא בנה והקיף אותה במחיצות, אבל באיזה שהוא שלב המחיצות היו כל כך גבוהות שאברהם לא היה יכול להגיע ולטייח אותן בחלקים העליונים, אז ישמעאל הביא אבן שתשמש פיגום לאביו. האבן התרככה תחת רגליו והותירה בהן את טביעות כפותיו, ולכן המקום נקרא ״מקאם איברהים״. בגרסה אחרת האבן היתה קיימת עוד מימי אדם הראשון אבל נחרבה במבול ומה שאברהם עשה היה רק לחשוף את יסודותיה.
גם לנוצרים יש מסורת על העליה לשמים: בקפלת העלייה לשמים שבהר הזיתים, קיימות מסורות של צליינים מהמאה ה-5 וה-6 לספירה שקיימות במקום שקעי עקבות רגליו של ישו כשעלה לשמיים. נבנה שם מבנה ללא גג כדי לאפשר לצליינים לגעת באבק המקודש ולשאת אותו כ'ברכה' חומרית, מה שנקרא בלטינית eulogia. הנס שקרה הוא שבגלל זה כבר לא נשאר במקום עפר, אז הצליינים גירדו את האדמה,גירדו וגירדו אבל מבלי שהעקבות ייפגעו. מצד שני הן כן ״נפגעו״, כשהמוסלמים לקחו עקב אחת (את השמאלית) והעבירו אותה להר הבית. האם המסורת על העליה לשמיים של מוחמד הוא בעצם פלגיאט נוצרי? יש גם המייחסים את העברת הדירה של אל-אקצא לירושלים כטריק של בית אומיה למשוך מתפללים לירושלים במקום למכה.
בעמק המצלבה יש העץ הקדוש שלפי הסיפור יש לו שלוש צמרות – צמרת ברוש, צמרת אורן וצמרת ארז. הצמרות, כנגד הפסוק "ברוש תדהר ותאשור יחדיו״. כל צמרת היא בעצם נצר ממקל שהותירו שלושת המלאכים באוהל של אברהם כשבאו לבקר אותו לפני השחתת סדום. לאחר ההשחתה, לוט עבר במקום, לקח את המקלות הללו, השתמש בהם כייחורים ונטע אותם במנזר. אברהם ציווה עליו להשקות את העץ כדי לכפר על חטאיו, וכך היה. ממים אלה צמח העץ. לימים, יקחו הרומאים את ממנו ענפים שישמשו לבניית הצלב. המקום שבו דרך לוט כשנטע את העץ, הוא סלע טבעי משוקע. לוט, או חמורו שחנה במקום בזמן שלוט משקה את העץ, והשטן מעכב בעדו כפי שעשה כנראה עם בלעם.
מסורת דומה קיימת גם בנבי סמואל, על שמואל או חמורו. ובאופן כללי במקומות רבים בארץ הקודש, כפי שעולה מסקר שערך זאב וילנאי. כמו לדוגמה, בהר תבור, במקום שבו היתה הטרנספיגורציה של ישו, בחירבת שוויכה שבעמק האלה במקום שבו דרך שמשון הגיבור, בנבי סבלאן שבחורפיש במקום שבו דרך זבולון בן יעקב וכמובן בנבי שועייב, במקום שבו דרך יתרו, ולפי מסורות יהודיות שמביא אלחנן ריינר, משה רבינו, או המלאך בעת מותו של יהושע, כשזעם שעם ישראל לא רחש לו מספיק כבוד ואז רעשה הארץ, או כפי שמסופר במדרש ״שנתגעשו ישראל שלא עשו חסד ליהושע״. מעניין לציין שהאדמה רעדה גם כשישו עלה השמיימה, ומאחר שהדבר קרה בהר הזיתים, וכשמגיע המשיח מסופר בספר זכירה שתהיה רעידת אדמה – פתאום כל הסיפור על קפלת העליה לשמים מובן.
ביבליוגרפיה:
Limor, Ora. "Extracanonical Holy Places and Their Fate" In "Extracanonical Traditions and the Holy Land: Texts, Rituals, and Material Culture in Late Antique Palestine", edited by Harald Buchinger, Laura S. Lieber, Andreas Merkt, and Tobias Nicklas, 53–67. Tübingen: Mohr Siebeck, 2021.
Mayor, Adrienne. Fossil Legends of the First Americans. Princeton: Princeton University Press, 2005.
Mayor, Adrienne. Mythopedia: A Brief Compendium of Natural History Lore. Princeton: Princeton University Press, 2025.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה