חשיבות הריח בתרבות הפניקית

מחקר חדש של חוקרים מאונ׳ טיבינגן, שניתח בקבוקוני שמן פניקיים שנמצאו בעיר מוציה (Motya) בסיציליה, מהמאות ה־8–6 לפנה"ס, מעלה שהמהגרים הפניקיים שימרו את זהותם כפניקיים באמצעות שמנים ארומטיים, דבר שהיה מעוגן בתרבותם ודתם. ״תרבות הריח״ הזו היתה חלק מהזהות הפניקית, ולכל מקום שהם הלכו, היה חשוב להם לשמר אותה. למה? שאלה טובה.

המחקר עונה שהדבר הזה גילם את הידע הבוטני, את טכנולוגיות הייצור, את קשרי המסחר ואת תחושת "הבית" הפיניקי. אני לא יודע לשם מה צריך לשמר ״תחושת בית״. אני כן יודע למה צריך לשמר ידע בוטני ולהפגין את השייכות לאנשים שמחזיקים בטכנולוגיות ייצור מתקדמות – זו הרי מהותו של ״חפץ העדות״, כך שמהבחינה הזו אין ספק שתרבות הריח הזו נשמרה בעיקר משום שהיא סימלה ייחוד דתי.

מסתבר שהריח שימש מרכיב מרכזי בדת הפניקית. איקונוגרפיה של אלים פניקיים תמיד שילבה שריפת בשמים. הריח נתפס בתרבות זו כדרך לתקשר עם האלוהות וזה נעשה בשלל דרכים: שריפת קטורת, משיחת שמנים ריחניים על הגוף או על פסלים וניסוך נוזלים (libation). הדברים נעשו גם בטקסי מתים, ובעצם בכל מעמד שבו יש ממשק אפשרי בין מימד החיים לבין המימד שמעבר: ריח טוב נחשב כפורטל לאותו המימד. כלומר, ריח הוא לא רק עניין אסתטי כמו שפה סנסורית של פולחן.

בין השמנים הארומטיים שנמצאו: שרף אורן ושרף של אלת המסטיק. את שני השרפים האלה מכירים גם במסגרת החניטה במצרים. באתרים פניקיים אחרים (אך לא במוציה) נמצא גם שרף מור, כמו לדוגמה קרתגו – עוד חיזוק להנחה שמדובר בשימוש פולחני, וכנראה בטקסי מתים.

נמצאו עקבות כלליים של ליפידים צמחיים, עשירים בחומרים בלתי רוויים, שמקורם יכול להיות בפרחים, פירות, עלים או זרעים – חלקם מקומיים, חלקם מיובאים. שמנים נפוצים ששימשו כנשאים לחומרים ריחניים: זית, שקדים, שומשום. חומרים כאלה שימשו גם לצרכים יומיומיים, לבישום עצמי, לרפואה, לבישול, במסגרת טקסים חברתיים וכו׳.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×