capoeira,martial arts,acrobatics,dance,strength

היורמה: הקשר בין עצים מקודשים, טקסים פולחניים וקפואירה

בתפיסות העולם הדתיות של מערב אפריקה, העץ אינו נתפס כפרט בוטני דומם, אלא כמרחב אונטולוגי טעון עוצמה המהווה משכן חי לאלים ולרוחות האבות הקדמונים. עצים מקודשים כאלה נחשבו כאקסיס מונדי, שמחבר בין השמיים לארץ. חל איסור מסורתי חמור על כריתתם ללא טקסי ריצוי קפדניים, והם שימשו כמוקדים של התכנסויות פולחניות.

דוגמה לעץ כזה הוא עץ האירוקו, הנערץ הן כישות אלוהית והן כמשכנן של רוחות קדמוניות שנקראות ״אורישה אירוקו״. המילה אורישה תהיה חשובה לנו, כשיתברר שאותם אנשים שהאמינו בקדושת העצים והישויות השוכנות בהן הוגלו לברזיל ושימרו את השם, הפעם בכתיב פורטוגזי, Orixás.

כאשר שועבדו האפריקאים והובאו לברזיל, רבים מהם ברחו אל פנים הארץ והקימו קהילות חופשיות (Quilombos) לצד הילידים המקומיים. חיש מהר נוצר סינקרטיזם דתי שבו האפריקאים חיפשו ומצאו מקבילות לאירוקו ופולחנים שונים המקדשים חלופות לאירוקו קמו, כל אחת מקדשת עץ שונה. הקנדומבלה לדוגמה קידשה את עץ הגומליירה (Ficus gomelleira). הבאטוקה לעומתה קידשה עץ אחר, שלמענו נתכנסנו היום: המימוזה הוסטיליס, שאותו הם מכנים יורמה, Jurema.

היורמה היה עץ מקודש לשבטים הילידים מימים ימימה. הם נהגו להכין משקה מקודש מקליפת השורש של העץ המכילה DMT כדי לתקשר עם עולם הרוחות, לקבל עצות מאבותיהם הקדמונים ולרפא מחלות. מה שמייחד את המשקה שלהם מהאייהווסקה הוא שבאייהווסקה יש את גפן הרוחות שתפקידו לעכב MAOI ובכך לאפשר ל-DMT לחדור את מחסום הדם מח. לעומת זאת ביין היורמה אין מרכיב כזה ולא ברור עדיין איך ואם הגיעו ממנו לבדו לחוויות פסיכדליות, האם אלקלואידים שיש בקליפת העץ ייחודיים ומאפשרים חוויה כזו גם שלא בנוכחות מעכבים כאלה? (סוברים שיש כזה, Yuremamine), האם מדובר ברכיבים נוספים סודיים שאבדו? האם מדובר גם בפרקטיקות נוספות לא פרמקולוגיות? אולי. שהרי, ביחד עם שתיית ה״יין״ הזה היו מקיימים גם ריקוד פולחני בשם Toré, שהתבצע סביב העץ, בליווי מוסיקלי שמבוסס על רעשנים עשויים מדלעת מיובשת בשם Maracá. הרקדנים צבעו את גופם בפיגמנטים צמחיים שונים ולבשו חצאיות סיבים וכיסויי ראש מנוצות. הם רקדו לכבוד לוחמים מיתיים שנקראו Caboclos.

האפריקאים, שטקסי הפולחן שלהם כללו מרכיבים דומים של טקסי פיוס עם הרוחות השורות בעצים שכללו תיפוף וריקוד, אימצו את הנוהג הזה,ולו מפני שהטקסים שלהם כללו גם כן שינוי תודעה. אבל במסורת האפריקאית שינוי התודעה הגיע בעיקר מריקוד עד טירוף חושים ומקטורת ששימשה לניקוי אנרגטי של אזור העץ המקודש לפני תחילת הפולחן. אבל כל עוד ניתן לשלב את מושא הטקס, הלוחמים-רקדנים והרוחות – מה טוב.

הנוהג הזה של ריקודים אליליים עד טראנס היו לצנינים בעיני השלטון הקולוניאלי הקתולי וטקסים שכאלה כונו בבוז ״טקסי רקיעה״, Batuque. מהון להון הריקודים הטקסיים סלאש אומנויות הלחימה התפתחו בשלב כלשהוא למה שנקרא כיום קפואירה. למרות שקפואירה הוא וריאציה משחקית וחילונית יותר, כלומר כזו שאיבדה את המרכיב הפולחני שלה, וכמובן המרכיב של שינוי התודעה. יש אמנם תיפוף ושירה, אבל פחות כדי לנדב את הגוף לשליטת הרוחות, ויותר לליווי מוראלי של הלוחמים שמנסים להכשיל זה את שוקיו של זה.

נדרשתי לעסוק בריקודים ובטקסים הללו בין השאר משום שאחד מהספרים האחרונים שנחתו על שולחני הוירטואלי הוא ספר מכונן באנתרופולוגיה של החושים, במקרה הזה של חוש הריח, ״ארומה, ההיסטוריה התרבותית של הריח״. הספר מגדיר תרבויות אולפקטוריות שבהם יש מעמד מיוחד למדיום הריח שנתפס ככזה שחורג באופן מובהק מגבולות החוויה החושית היומיומית. בשונה מתרבויות מערביות שהדחיקו את החוש הזה לטובת חושי ראיה ושמיעה, התרבויות האלה נתנו לחוש הריח חשיבות מרכזית בהיותו של הריח כוח פועל, נזיל ובין-גופי שמסוגל לעקוף את מנגנוני השיפוט הלוגיים של התודעה הערה, ולחבר את האדם באופן בלתי אמצעי אל הנשגב. במונחים יותר מדעיים אפשר לומר על הריח שהוא פועל ישירות על המערכת הלימבית במוח האנושי – האזור האחראי על רגשות, זיכרונות קדמוניים ומצבי תודעה עמוקים.

הריח, הרבה יותר מהחושים האחרים, הוא רוחני, הוא קשור באוויר, שבחלק מהתרבויות (כולל המערביות הקדומות) נחשב כסוג של נשמה. הדרך של האדם להקשר עם מקור הנשמות הוא דרך הריח, ולכן טקסים שקשורים לרוח חייבים לכלול גם אלמנט ריחני. האלים מזהים את האדם באמצעות ריח, ובהתאם גם נמשכים אליו או נרתעים ממנו. לכן בעצם הריח הוא הדרך לזמן אותם, לשדל אותם או לחלופין לגרש אותם. בטקסים של היורמה השתמשו בקעריות מיוחדות שהכילו מנחות נוזליות ריחניות מהפרחים והקליפה של העץ, שהיו ריחניות מספיק כדי ״למשוך״ את הרוחות. הרוחות היו מתקרבות ואז צוברות עוצמה, ומתגלמות בגוף הרקדנים, שנכנסים למצב של ״דיבוק מרפא״. אכן, קפואירה נחשבת כיום כבעלת אפקט תרפויטי הן במובן הפיזיותרפיסטי והן במובן הנפשי. המקור, כמו תמיד, טמון בתודעה.

Classen, Constance, David Howes, and Anthony Synnott. Aroma: The Cultural History of Smell. London: Routledge, 1994.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×