המונח אקסטזה נגזר מהמילה היוונית ekstasis (הורכבת מ-ek = מחוץ ל-, ו-stasis = עמידה/מיקום). משמעותה המילולית של המילה היא "עמידה מחוץ לעצמך" או יציאה מן התודעה והגוף הרגילים. בעולם היווני והמסופוטמי הקדום, התודעה האנושית היום-יומית נתפסה ככלי מוגבל הכלוא בתוך הגוף הפיזי והתפיסה החושית. כדי לחוות התגלות אלוהית, לקבל מסר נבואי או ליצור קשר עם עולם הרוחות והאלים, האדם נדרש "לצאת מדעתו" או לצאת מגבולות גופו, מה שנקרא nous mē parestin – "כשהשכל אינו נוכח". לפיכך, חווית השיא הדתית הוגדרה מורפולוגית כיציאה מן הגוף והעצמי הצר.
במסורת האורפית, הפיתגוראית והאפלטונית, הגוף הפיזי נתפס ככבול או כ"קבר/כלא" לנשמה. במסורות קדומות כגון תיאור מסעות הנשמה של ארדא ויראז באיראן או של אמפדוקלס ביוון, יהיה אפשר לענות אותן שמאניסטיות, הנשמה נפרדה זמנית מהגוף הפיזי ויצאה למסע שמימי בעולמות עליונים. היות שהגוף והעולם החומרי נתפסו כמעטפת חיצונית ומגבילה, הגאולה או חוויית המפגש האלוהי נחוותה כיציאה החוצה אל מעבר לגבולות החומר.
אצל פלוטינוס מתרחש שילוב מרתק בין שני הכיוונים. בחיבור ״האנאדות״ (IV.8.1), פלוטינוס מנסח במפורש את המעבר הכפול: ״לעיתים קרובות התעוררתי מתוך הגוף אל עצמי ונכנסתי לתוך עצמי, כשאני יוצא מכל שאר הדברים״. כלומר אתה גם יוצא ומתנתק מכל ההסחות אבל גם נכנס אל מעמקי הנפש והשכל (nous), מקום שבו הנפש מגלה את זהותה האמיתית ואת קיומה הבלתי-אמצעי עם ה"אחד". אלה שתי פנים לאותו המטבע.
המעבר המלא לטרמינולוגיה של "כניסה פנימה" התרחש בעקבות המפנה האוגוסטיני. אוגוסטינוס דחה את ה"אקסטזה" במובנה הקלאסי כביציאה פיזית מן הגוף או כאובדן עשתונות. במקום זה הוא הדגיש שהאל הטרנסצנדנטי אינו נמצא "בחוץ" בחלל הקוסמי, אלא במעמקי הנפש פנימה: ״אל תנדוד החוצה, חזור לתוך עצמך: באדם הפנימי שוכנת האמת״ (De vera religione ; 39.72)
ביבליוגרפיה:
Nissinen, Martti. Ancient Prophecy: Near Eastern, Biblical, and Greek Perspectives. Oxford: Oxford University Press, 2017.
Stroumsa, Guy G. Dynamics of Monotheism in Late Antiquity. Oxford: Oxford University Press, 2025.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה