David Bowie, heterochromia, portrait, music, icon

תפיסות עתיקות על וסת, גוף ותודעה

בעת העתיקה, הקשר בין הפיזיולוגיה הנשית לבין מצבה התודעתי, המנטלי והנוירולוגי של האישה נתפס כהדוק ובלתי נפרד. תפיסות רפואיות ופילוסופיות קדומות ביוון וברומא הגדירו את גוף האישה כגוף לח, ספוגי וקר יותר מזה של הגבר, ולעודף לחות זה הייתה השפעה ישירה על התודעה והאינטלקט.

הפילוסוף דיוגנס מאפולוניה, למשל, טען כי "לחות מעכבת את האינטלקט", וההנחה הרווחת הייתה כי גוף נשי המייצר לחות עודפת ומתאפיין ב"נזילות" מייצר בהתאמה גם "מחשבות נוזליות", מה שהפך את הנשים ליצורים, או יותר נכון יצורות, הנחותות אינטלקטואלית יחסית לגברים ובעלות תודעה בלתי יציבה. במערכת פיזיולוגית זו, דם הווסת, אותו עודף לחות שהגוף הנשי נדרש להפריש ולטהר מדי חודש, נתפס כגורם מפתח בבריאות הנפשית והנוירולוגית.

אני משתמש כבר בשלב מוקדם זה של הפוסט במאמר מוסגר, או בהערת אגב, כדי להדגיש שזה לא נושא הפוסט, אבל תפיסה זו ככלל מייצגת את הגישה של מארי דאגלס ועל פיה טומאה או זיהום (pollution) היא בעצם הפרעת הסדר החברתי, כלומר נוזלים שיוצאים מן הגוף נתפסים ככאלו שחצו את גבולות הגוף בנקודות הפגיעות ביותר שלו, ולכן החברה מתייחסת אליהם כדבר ש"אינו במקומו" ומוגדר כטמא, מסוכן ומשבש סדר. סביב שיבוש הסדר הזה התפתח טאבו וחוקי טהרה קפדניים שנועדו לבודד את מפירי הסדר, ולמנוע מצב שבו אותה הפרת סדר תהיה לגיטימית. לדוגמה, מגע באישה נידה.

אבל, כאמור, זה מאמר מוסגר. התכנסנו היום כדי לדון בהשפעות הנוירולוגיות ומשנות התודעה של הווסת. אז כאמור, מבחינה נוירולוגית, ברגע שיש לך יותר מדי לחות בראש, איזון הליחות מתערער אצלך, ואת הופכת למעורפלת, ולפיכך לקלת דעת. אבל גרוע מזה, ווסת שהיא גורם מערער אמורה להתנדף מן הגוף, אבל לפעמים לא מצליחה לגמרי ונכלאת בגוף. במצב זה שהיא כלואה בגוף, היא משתלבת עם המערכת ההידראולית הכללית של הגוף ומתחילה לנדוד בו. הפיזיולוגיה העתיקה קשרה בין איברי הרבייה לבין המוח דרך כלי דם ונוזל שדרה (Myelos) שזרמו לאורך הגוף כולו. כך, הדם שלא מצא פורקן דרך הרחם, נרקב, מתעפש ו״מתדרדר״ כלפי מעלה ברחבי הגוף. בתחילה אל הלב, ובהמשך אל המח. המצב הפיזיולוגי הזה מוביל לאובדן שפיות, לשיגעון ולעיוות של התודעה, ולכך שהנשים סובלות מהזיות ראייה קשות ודחפים רצחניים או אובדניים. המצב הזה נקרא "הלך רוח מדמם", או ״היסטריה״.

מה התרופה לכך? דם מצטבר כשאישה לא מקיימת יחסי מין, וסליחה על השפה המיזוגנית אבל זה מה שחשבו אז, כמו שהיום משתמשים עם טמפון כדי לספוח ולנקז נוזלים שנותרו מאחור, היה צריך להכניס פומפה פנימה. הפומפה התבטאה, אם תמשיכו איתי לרגע בדימוי, כנקיון אינסטלציה פנימי – אבר מין גברי. או בקיצור, יחסי מין היא התרופה להסדיר את מחזור הדם, ובתוך כך את מוחה ותודעתה של האישה. וליתר דיוק, חוסר קיום יחסי מין הוא האטיולוגיה, ולכן ה״מחלה״ הזאת תוקפת בעיקר את אלה שאינן מקיימות יחסים – רווקות ונערות בגיל פוריות שעדיין לא נישאו. הפתרון, אם כך, הוא לחתן אותן. ולכן בעצם הדרך להלחם במצבי שינוי תודעה לא רצויים הוא נישואין.

מאחר שאני כותב בזרם התודעה, ברור לי שהקדמונים לא חשבו בצורה המכניסטית שלי, ולא היה מדובר בשום פומפה או ניקוי איסטלציה, לא היה שום ואקום ושאיבה. מדובר היה בסך הכל בביטוי של רפואת הליחות. יחסי המין לא פעלו כ"שאיבה מכנית", אלא כיצירת חום, תנועה וגירוי; אלו עוררו את הנוזלים בגוף, חיממו את הדם, וגרמו לפתיחת צוואר הרחם ולפתיחת מעברי הגוף כדי שהדם יוכל לזרום החוצה בטבעיות. ככלל גם כניסה להריון, ו״ניצול״ של אותן הליחות, הוא דבר רצוי כי עובר הגדל ברחם שואב את הנוזלים היתרים שברחם, ונזון מהם.

ובכן, התינוק נזון מווסת, ולכן בזמן ההריון הווסת מתכנס כלפי פנים. וכך, בעצם, במהלך יצירת הוולד הכח הדמוני הזה עובר טיהור והופך לכח חיים. והדבר ממשיך גם אחרי הלידה, מה שקורה אז הוא שדם הווסת הדם במקום להתנקז החוצה, עושה את דרכו מעלה אל השדיים, שם הוא עובר תהליך של "בישול" באמצעות חום הגוף ומומר לחלב אם. כך בעצם הוא ממשיך להזין את התינוק כל עוד הוא יונק, ואז, ככל שמתרחקים מהלידה והגוף הנשי מתחיל להפריש שוב ווסת מחדש, כך חלב האם הולך מתדלדל, עד אשר הוא אוזל ואין על התינוק אלא להגמל

ברגע שהווסת מתחילה לחזור, תקופה של בין 6 ל-12 שבועות אחרי הלידה, או-אז האישה חוזרת להכיל התוכה נוזל דמוני, ולכן כנראה לפי היהדות היא צריכה להביא קורבן, ביום ה-41 ללידה שהם כ-6 שבועות, במקרה של בן, וביום ה-81 ללידה שהם כ-12 שבועות, במקרה של בת. ושוב מאמר מוסגר שלא קשור לענייננו, אבל אצל בן ב-7 הימים הראשונים היא נחשבת בטומאת נידה, אני מניח שזה בגלל שהלידה היא מין טקס מעבר סמלי בין חיים למוות (או יותר נכון בין מוות לחיים). ביום השמיני, כשהתינוק עצמו גם ״החלים״ מהטומאה הזאת, הוא בא בברית, ואז סופרים 33 יום שבו כל דם שהיא רואה נחשב טהור (כלומר, לבעלה מותר לגעת בה) כי הוא בטוח לא ווסת. רק ביום ה-41 אם היא רואה דם הוא נחשב טמא. אצל בת הספירה שונה, 14 יום אחרי הלידה היא טמאה כנידה, ואז 66 יום שבהם כל דם שהיא רואה נחשב טהור.

אי לכך, יש לראות בטומאה של הווסת הדולפת, בהיות הווסת בעצם נוזל חיים שלא מומש, פוטנציאל חיים שלא מומש וסמל להיעדר של חיים. וזו כנראה הסיבה לטומאתו, מבחינה דתית. ובנוסף, בהיותו כזה שגורם לשגעון ולשינוי תודעה ברמה השלילית, הוא נקשר לרוחות רעות שאוחזות כדיבוק באישה. לכן בעצם מי שבא עם הדם הזה במגע עשוי להיות מותקף על ידי הדמונים האלה גם כן. ואכן, כותב פליניוס, כלבים שבאו במגע עם דם הווסת הניגר ארצה, חלו לבסוף בכלבת, שהיא סמל השגעון.

דבר חשוב שכדאי לציין בהקשר הזה הוא השיוך של המושג ״עין הרע״ לנושא. למה דווקא עין? ובכן, מאחר שבעיניים יש כלי דם רגישים ורבים, ומאחר שאנשים שיכורים בדרך כלל, הדבר ניכר בעיניים האדומות שלהם, או במבט המזוגג שלהם, שככלל נחשב כמבט של משוגעים – לפיכך, עיניים נחשבו כאיבר החשוד בקשר עם המצב הנפשי, ובאופן טבעי, כאיבר שלוקח חלק בייצור ובשינוע של נוזלי רבייה. שיכורים, הרי, הם אימפוטנטים, ונשים שמערכת הרביה שלהם מעורערת כתוצאה מעודף ווסת רקובה, הדבר יהיה ניכר בעיניה.

זו לא היתה רק תפיסה עממית, אלא גם מדעית. אריסטו לדוגמא, בחיבורו "על חלומות", מסביר כיצד בזמן הווסת נוצר "זעזוע" והתנפחות של הדם בגוף כולו, ובעיקר בעיניים, ולכן לווסת יש השפעה ישירה על העיניים, והצטברות שלו היא הרסנית, בעיקר מפני שתודעתה של האישה הנגועה בסערה ההורמונלית, משתבשת ומקרינה זיהום חומרי ופיזיולוגי אל עבר העולם החיצון דרך עיניה. כך נולד רעיון עין הרע. כשאישה מביטה בך,בעיקר כשהיא מתוסכלת, זה סימן רע. היא יכולה להזיק לך.ואם יש לה סימנים פיזיים בעין, זה אפילו גרוע יותר – כמו כתמים, אישונים מעוותים, פזילה וכו׳ (קיקרו לדוגמה הזהיר מפני נשים עם ״אישון כפול״). האמינו שאישה כזו שמסתכלת על סוסה, גורמת לה להפיל. ככלל, נשים רווקות מבוגרות, או נשים אחרות בגיל פריון שאינן בזוגיות כמו גרושות או אלמנות, כאלה שמתוסכלות מינית ושוב סלךיחה על השפה המיזוגנית, ״מחפשות זין״, נחשבו לפיכך מסוכנות מאוד, ספק מכשפות. ככל שהאישה פנויה יותר זמן, בעת פוריותה, וככל שהיא נותרת רווקה וגילה מתקדם יותר, כך היא הופכת מסוכנת יותר ודחויה יותר. כך נולד רעיון המכשפה הזקנה, אני מאמין. ברוב המקרים היא גם מכוערת ובעלת פגם בעיניים. גם במקרה הזה הוא מתואר כ״אישונים כפולים״, כמו לדוגמה בתיאור של אובידיוס את המכשפה דיפסאס בחיבורו ״אמנות האהבה״.

מה זה אישון כפול, אתם שואלים? יש הסוברים שזו תופעה הנקראת Coloboma, כמו מה שיש למדלן מקאן. יש כאלה שסוברים שמדובר בנקודת חן בעין, מה שנקרא Choroidal Nevus. יש כאלה שסוברים שמדובר בהטרוכרומיה, כמו שיש לדייויד בואי. אז נניח.

בכתיבת פוסט זה נעזרתי גם במאמרים שונים מן הספר ״Bodily Fluids in Antiquity״.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×