הארגוט – אותו גידול שחור ויבש המזדקר מתוך שיבולים נגועות – אינו רק טפיל. הוא אחד המתקנים הראשונים של התרבות האנושית. מתקן של כאב לידה, מתקן של הפלה, מתקן של ראייה אחרת. הוא מפתח. מפתח לכאב, לשיכרון, לדם, להתגלות.
ברפואה הקדומה – הרבה לפני שהרפואה הייתה מדע – גוף האישה לא הופרד מהשדה, מהעונה, מהקציר. הרחם לא נתפס כאיבר, אלא כשער – וכשכאב הלידה, הדימום הבלתי פוסק או ההריון הלא רצוי, הפכו למשבר, הפתרון נמצא בצמחים, באבקות, בשרפים. וכך גם פטריית הדגן – הארגוט – הפכה להיות מרכיב פעיל ברפואת נשים. אלקלואידים המצויים בה, ובעיקר ארגומטרין, הובילו לכיווץ הרחם. כמות זעירה האיצה לידה. כמות גדולה מדי – הפילה עובר. עודף קטן – גרם לכאבים, עוויתות, שיתוק, חנק. הגבול תמיד היה דק. ודווקא הגבול הזה הפך את הארגוט לישות פולחנית – כלי נשי־שמאני שעמד בין חיים למוות.
הקשר של הארגוט לגוף הנשי אינו מקרי – הוא נוכח באותו קו פרדוקסלי שקושר בין הפוריות הביולוגית, הבוטנית והתודעתית.
- פוריות ביולוגית – היא הדם, ההריון, הלידה, ההנקה. הארגוט, בידי נשים, אפשר שליטה מסוימת על התהליכים האלה, והפך לאבקה סמויה במרתפי היולדות – סודית, מדודה, מסתורית.
- פוריות בוטנית – היא השדה, השיבולת, מחזור הקציר. כאן הארגוט הוא מזוהם, מסוכן, אך בו בזמן – מזין ומפרה. אנשים היו זורעים את התבואה, לעיתים כדי לקוות שהוא יופיע. על בסיס זה קמו פסטיבלי הפוריות של אלות התבואה.
- פוריות תודעתית – היא החזון, ההזיה, הפגישה עם האלה. בשילוב עם בירה פרה־היסטורית – שיכר דגן מותסס נגוע – נוצר מצב תודעה אחר. לא רק "עירפול", אלא שער למקום אחר.
הטריאדה הזו עמדה במרכז תרבויות שלמות. האישה הייתה החקלאית, המרפאה, המיילדת, הכוהנת – לא כי ייחסו לה תפקידים "נשיים", אלא כי היא נשאה את שלוש הפנים של הפוריות: הפיזי, הטקסי והתודעתי.
לאורך ההיסטוריה, צמחי הגבול – צמחים שהם חרב פיפיות ומשמשים בה בעת גם כתרופה וגם כרעל – הפכו לנחלה של נשים. נשים לא רק השתמשו בהם. הן ידעו אותם. הידע הזה לא היה רק בוטני, אלא פרמקולוגי, פולחני, חברתי. הן ידעו כמה לטחון, מה לשרוף, באיזה שלב של הירח לתת את המרקחת. והן גם ידעו: שהשיכר והטראנס לא שייכים רק ל"חזיונות", אלא גם לניהול הסבל.
האישה שעמדה בין יולדת לגוססת לא נזקקה לסכין מנתחים – אלא לקדרה, חליטה, ולפעמים לשיבולת שחורה אחת. הסקלרוטיה, הגוף הפטרייתי של הארגוט, לא הייתה חומר אלא גבול לימינלי שמעבר אליו מחכה עולם אחר.
כן, וגם גרגר החיטה נראה כמו וגינה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה